* אריאל זילבר זכה בפרס
אקו"ם על מפעל חיים. מהו מפעל חייו, עליו קיבל את הפרס? תרומתו למוסיקה
הישראלית. איש לא חשד שהוא קיבל את הפרס על דעותיו הגזעניות והתבטאויותיו החשוכות.
אבל דירקטוריון אקו"ם החליט, שעות אחדות לפני הטקס, לשנות את ההגדרה מפרס על
מפעל חיים לפרס על התרומה למוסיקה הישראלית. זו החלטה פופוליסטית, התקפלות בפני
לחצים ואיומים. אילו מלכתחילה הוגדר הפרס כפרס על התרומה, אין כל בעיה בהגדרה. אבל
השינוי ברגע האחרון, הוא מעשה מכוער. לא חייבים לתת לאדם פרס, אבל אם מעניקים לו
פרס, ראוי לעשות זאת בצורה מכובדת וראויה, ברוחב לב.
* אחרי הפעולה בג'נין
במבצע "חומת מגן", כלת פרס ישראל יפה ירקוני השוותה את צה"ל
לנאצים. כזכור, "חומת מגן" הייתה פעולת מגן אחרי למעלה מאלף נרצחים
בפיגועי טרור. בג'נין נהרגו חיילים רבים בשל דבקות מוגזמת וקיצונית בעקרונות טוהר
הנשק. הדברים הללו של יפה ירקוני היו נתעבים לא פחות מדבריו הנתעבים ביותר של
אריאל זילבר. מיד החלו קריאות להחרים אותה. בתגובה כתבתי מאמר תחת הכותרת: מֶה חָטַא
'האמיני יום יבוא'"? לצד הוקעת דבר הבלע של ירקוני, הצעתי להפריד בין דבריה
לבין האמנות שלה, ויצאתי נגד החרם. קל וחומר, כאשר מדובר באריאל זילבר, שאינו רק
מבצע אלא יוצר, ושתרומתו במשך עשרות שנים לתרבות הישראלית גדולה יותר.
* דעותיו הגזעניות של
אריאל זילבר בלתי נסבלות. מה פירוש בלתי נסבלות? שעקרון הסובלנות אינו חל עליהם.
אולם עקרון הסובלנות תובע מאתנו לגלות סובלנות כלפי היוצר, ולבטא את הערכתנו
ליצירתו, חרף עמדותיו הבלתי נסבלות.
* יש לציין, שאריאל
זילבר הוא אנטי ציוני – כן, אנטי ציונים יש לא רק ב"שמאל" הרדיקלי אלא
גם ב"ימין" הרדיקלי. הוא בז להרצל ולציונות, כמו הגרועים שבחרדים
ובכהניסטים. אך כפי שרדיקליות מ"שמאל" אינה מוחקת את הישגיהם האמנותיים
של נתן זך ודן אלמגור, כך הרדיקליות של זילבר, חולנית ככל שתהיה, אינה מוחקת את
הישגיו האמנותיים הגדולים. שיריו היפים יהיו אתנו שנים רבות אחרי שהתבטאויותיו
הקיצוניות תשכחנה.
* ולמי שספק בידיו
אודות האנטי ציונות של זילבר, הנה ציטוט: "סוף לציונות זו התחלת הגאולה. מי
עוד לא מאס באגדה של הרצל? אנחנו כאן לא בגללו, הוא רצה שנתנצר רחמנא לצלן".
המשפט הזה הוא הכיתוב תחת שיר שזילבר העלה ביוטיוב, שנקרא "יש דין ויש
דיין", שבו הוא מבטיח שאלוהים ייפרע בכל מי שהיה שותף להתנתקות. יש מי שכבר
שילמו "הבן כבר הורשע והאב כבר לא שווה גרוש", ובהמשך הוא מבטיח עונש
לכל השותפים, מגנרל ושופט ועד חייל פשוט, עם תמונות של הבאים בתור. שיר הסתה נורא
(עם מנגינה מקפיצה, מדליקה). ולגבי השנאה להרצל ולציונות – הנה כי כן, חוק
הרדיקלים השלובים. הרצל וב"ג הם מושא השנאה של האנטי ציונים הרדיקליים,
משמאל, מימין ומן החרדים. הם כל כך דומים אלה לאלה. אותו טירוף. וכל מי שלא מאס ב"אין
זו אגדה" של הרצל, ימאס בתשלובת הבזויה הזאת.
* מהומת אריאל זילבר
האפילה, לצערי הרב, על הענקת פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם לחתן השני, באותו טקס,
המשורר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו. מלבד היותו יוצר מחונן, מהגדולים שפעלו ופועלים
כאן, גמזו גם ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. הוא איש המיינסטרים הציוני, שעה שיש
הרואים במיינסטרים משהו מיושן, נלעג, שאינו סקסי כמו הרדיקליות למיניה, מכאן ומכאן.
* במסמך קרי, על פי
ההדלפות (בהנחה שההדלפות נכונות, וזאת איני יודע), יש מספר נקודות חיוביות: א.
הכרה פלשתינאית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מאחר ואי הנכונות הפלשתינאית
להשלים עם זכות קיומה של מדינה יהודית היא הגורם לסכסוך, הרי שהצהרה פלשתינאית
כזו, אם תהיה, היא משמעותית ביותר. ב. ויתור פלשתינאי על טענת "זכות"
השיבה. אם אכן יהיה ויתור פלשתינאי כזה, הוא בהחלט בעל חשיבות רבה. ג. הכרה בזכותם
של יהודי ארצות ערב לפיצוי על הפוגרומים והביזה בעת מלחמת העצמאות ובעקבותיה.
* נקודות שליליות
במסמך קרי: א. נסיגה ישראל לקווי 49' (עם חילופי שטחים). אין לכך כל הצדקה, כיוון
שמלחמת ששת הימים ישראל הייתה מלחמת מגן מובהקת, בה ישראל שחררה שטחי ארץ ישראל
החיוניים לביטחונה. זכותה של ישראל לספח לריבונותה שטחים ששחררה במלחמת ששת הימים,
היא עקרון שאין לוותר עליו. אני מצדד בפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על
אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית, המאיימים על זהותה היהודית דמוקרטית, אך בשום
אופן לא נסיגה לקווי 49' ולא ויתור על גבולות בני הגנה. ב. נסיגה מבקעת הירדן –
משמעות הדבר ויתור על גבולות בני הגנה ועל שטח התיישבות שהאוכלוסיה הפלשתינאית בו
מצומצמת ואין בו סכנה דמוגרפית. נסיגה כזו עלולה לחשוף את ישראל לרצף טריטוריאלי
בשלטון אל-קאעידה מפקיסטן עד כביש 6. ג. פיצויים לפליטים הפלשתינאים – אין סיבה
שבעולם שישראל תפצה את התוקפן על תוקפנותו הרצחנית. על מדינות ערב לשקם את הפליטים
הפלשתינאים וארבעת דורות צאצאיהם שבניגוד לכל מקום בעולם נחשבים אף הם, משום מה,
ל"פליטים". ד. חלוקת ירושלים – אין עם נורמלי שיסכים לחלק את בירתו.
בוודאי שהעם היהודי לא יסכים לחלק את ירושלים.
* הבעיה העיקרית אינה
מסמך קרי (אם אכן תוכנו דומה להדלפות הנ"ל) אלא התנהלותו של קרי, הלחץ
הברוטלי שהוא מפעיל על ישראל תוך איומים בחרם ובחידוש הפיגועים. בכך הוא פוגע
בסיכויי השלום ומחזק את הסרבנות הפלשתינאית.
* אך מה נלין על קרי,
כאשר בתוכנו יש מפחידנים מקצוענים, שזריעת פאניקה – אומנותם, ואינם חדלים להלך
עלינו אימים, פעם ב"צונאמי המדיני", פעם ב"ספטמבר השחור", פעם
ב"קרע חסר תקדים עם ארה"ב", פעם בחרם ובבידוד. הפחדה, הפחדה,
הפחדה. זאב, זאב, זאב.
* ללהקת המפחידנים
והמאיימים בחרם, התווסף לאחרונה שר האוצר יאיר לפיד. לפיד ביקש וקיבל מנדט מבוחריו
לשמור על שלמות ירושלים. הוא נוהג להסביר בכל ראיון ש"ירושלים אינה מקום אלא
רעיון, ואת הרעיון הזה אי אפשר לחלק". עמדה כשלו עלולה להכשיל את המו"מ
ואז שוד וחרם וזה נשמע כמו אוי אוי אוי.
* אגב, ירושלים אינה
רק רעיון אלא קודם כל מקום. הציונות אינה תנועה מטפיזית אלא תנועה הפועלת
בהיסטוריה ובגיאוגרפיה האמתיים. הציונות החזירה אותנו לציון האמתית, לא לירושלים
של מעלה.
* המרכיב המשמעותי
ביותר בהצעותיו של אבו מאזן, הוא הסירוב המוחלט להכיר בזכות קיומה של מדינה
יהודית. הרי זה מוקד הסכסוך. מהסירוב הזה מתחיל הסכסוך וממנו נובע המאבק
הפלשתינאי. הסירוב להכיר בזכות זו, מעיד על אי נכונותם של הפלשתינאים לשלום ולסיום
הסכסוך, אלא על חתירתם להסכם שישפר את תנאיהם בהמשך המלחמה, כפי שהיה הסכם אוסלו.
* אם, כפי שאומרים
אנשים בקרבנו, ההכרה לא חשובה, לא משמעותית; באמת, מה זה חשוב? אנחנו זקוקים להכרה
שלהם? אם זה באמת כל כך לא חשוב, ממה נובע הסירוב העקשני כל כך של אבו מאזן, להכרה
הזו? מה אכפת לו לעשות מחווה כזו כלפי הפרטנר להסכם שלום, אם היא בסך הכל הצהרה
חסרת תוכן, בעוד הוא מקבל מדינה עצמאית? מדוע זה חשוב לו עד כדי כך, שיוותר על
מדינה על בסיס קווי 67' אם יידרש להכיר בישראל (הרי אין דבר כזה להכיר בישראל לא
כמדינה יהודית, כי אין ישראל שאינה מדינה יהודית)? התשובה ברורה – ההתנגדות לקיומה
של ישראל היא לב הזהות הלאומית הפלשתינאית. ולפיכך, הם מוכנים אולי להסכם, אך לא
לשלום.
* יש מרכיב אחד
משמעותי יותר מסעיפי תכניתו של אבו מאזן – הסעיף החסר. אין בו ויתור על טענת
"זכות" השיבה. העדר הסעיף הזה, לצד הסירוב להכיר בישראל, אומר הכל. מבחינת
הפלשתינאים, הסכם עם ישראל היום הוא שלב בתכנית השלבים לחיסולה של ישראל. השלב
שאחרי גימודה לקווי 49' הוא הצפתה במיליוני פלשתינאים, כדי להטביע אותה בדמוגרפיה.
* הרעיון על פיו
נאט"ו יגן על ביטחון ישראל הוא בלתי קביל לחלוטין. ברגע שחיילי נאט"ו
יתחילו לחזור הביתה בארונות, תגאה האנטישמיות לשיאים חדשים. לא בכדי השתיתה ישראל
את ביטחונה, מאז הקמתה, על צה"ל, ועל העיקרון שאף חייל זר לא יפגע בהגנה על
ישראל.
* עלינו להיות
מציאותיים. הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" בלתי ישים. מדינה
פלשתינאית – גם בגבולות 49', לא תהיה בת קיימא והקמתה לא תסיים את הסכסוך, להיפך.
יש לצאת מן הקופסה הזאת, ולחזור לרעיון הפשרה הטריטוריאלית במסגרת האופציה
הירדנית.
* כלי תקשורת שלעגו
לאזכור הפוגרומים ביהודי ערב ולדרישת הפיצויים ממדינות ערב, פתאום החלו לקדם את
הרעיון, ברגע שהתברר שהוא חלק מתכנית קרי.
* אבל עצם הדרישה
הזאת מעוררת את מיצי הקיבה של אנטי ציונים מסוגו של פרופ' יהודה שנהב. הנ"ל
כותב שהציונים מנצלים ניצול ציני את החרמת רכושם של "היהודים הערבים" על
מנת להצדיק את שוד הפלשתינאים שנועד לחלק את רכושם לאשכנזים. שאול סלע, אחד
מחסידיו השוטים של המסית האנטי ציוני הנ"ל, כתב בתגובה לצרור הערותיי הקודם,
בו התייחסתי לנושא, שאת הפשעים נגד משפחתו ה"עיראקית" לא בצעו ערבים אלא
אשכנזים. הנ"ל מתגעגע כנראה, לראשיד עלי אל כילאני, ראש ממשלת עיראק ושותפם
של הנאצים ושל המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שההסתה שלו הביאה לפרהוד – הפוגרום
נגד יהודי עיראק. שם היה טוב למשפחתו של סלע, לא כמו "אצל האשכנזים".
כעת, לא נותר אלא להעסיק את האנשים הללו כמורים לאזרחות ולמחשבת ישראל במערכת
החינוך הישראלית.
* על שנהב שמעתי, אך
מיהו אותו סלע, שעד תגובתו, לא נתקלתי בו? מסתבר שהנ"ל מפעיל אתר הסתה אוטו
אנטישמי גזעני, שכותרתו "המאבק המזרחי". כותרת המשנה שלו: "הציונות
האשכנזית, אֵם לזנות ולתועבות הארץ". אגב, כאשר הוא אומר "הציונות
האשכנזית", אין כוונתו – לעומת ציונות אחרת, נניח הציונות המזרחית. כלומר,
הציונות היא אשכנזית. והאתר שלו מסית ומדיח נגד האשכנזים. ומיהם האשכנזים? לא בני
העם היהודי יוצאי תפוצות אשכנז, כי את דעתו על העם היהודי, ניתן להסיק מהמוטו של
אתר התועבה: "אין עובדה אחת שמוכיחה את קיומו של העם היהודי". השבוע הוא
יצא בכותרת מסיתה: "אורי הייטנר גזען אשכנזי וצורר". נו, יש מתאים ממנו
להיות מורה לאזרחות?
* ואגב, בלי קשר
להסתה של האוטו-אנטישמי הזה, אני כלל לא אשכנזי. כל החלוקה לאשכנזים ומזרחים
אנכרוניסטית. אני יהודי, ציוני ישראלי, יליד הארץ. ילדיי הם דור שני של ילידי הארץ
מצדי ודור שלישי של ילידי הארץ מצד אמם. הם דור רביעי של ישראלים מצדי ודור חמישי
של ישראלים (או ליתר דיוק ארצישראליים) מצד אשתי. אז מה אשכנזי בהם? כמובן
שמעניינת אותי ההיסטוריה המשפחתית ובהיסטוריה המשפחתית אבי גדל בעיירה רדאוץ
שבבוקובינה. הייתי שם, והתרגשתי להיות שם. אבל האם אני רדאוצי? כמובן שלא. אמי
גדלה בעיר רובנו בפולין. היא לא סיפרה דבר עד מותה, ואת עיקר ידיעותיי על רובנו למדתי
מספרו המעולה של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", שגם הוריו באו מאותו
מקום. כן, התרגשתי לקרוא על רובנו בספרו של עוז. אבל האם אני רובנאי? כמובן שלא. ואם
איני רדאוצי ואיני רובנאי, למרות שרדאוץ ורובנו משמעותיות להיסטוריה שלי, קל וחומר
שאיני "אשכנזי", כי הזיקה שלי ליהדות רוסיה או גרמניה, למשל, אינה שונה
מהזיקה שלי ליהדות עיראק או אתיופיה, למשל. אלה ואלה תפוצות הגולה של עמי, ונוצרו
בהם נכסי תרבות יהודיים אדירים. הנכסים הללו הם המורשת שלי כיהודי. ה"אשכנזיות"
אינה חלק מזהותי ואין לי כל עניין בה.
* אני אמביוולנטי
ביחסי לצו הביניים של בג"ץ, האוסר העברת תקציבים לישיבות שגיוס תלמידיהן
נדחה. עקרונית, אני שולל את עצם התקצוב למשתמטים מצה"ל, ומקווה שחוק
"השוויון בנטל" יקבע זאת באופן ברור וחד משמעי. מצד שני, אני נגד
התערבות בג"ץ בנושא. זהו אחד הנושאים הנפיצים והרגישים בחברה הישראלית, ומן
הראוי שילובן במערכות הציבוריות, החברתיות, התקשורתיות ובעיקר במערכת הפוליטית.
ואכן, המערכת הפוליטית יושבת על המדוכה, בדיונים על חוק השוויון בנטל. יש לעשות כל
מאמץ להגיע להסכמות, ואין כל מקום להתערבות משפטית, שמעצם טבעה – נוטה להכרעות של
שחור לבן, כאשר המציאות המורכבת מחייבת גישה יצירתית. המסר לבית המשפט העליון צריך
להיות: אל תעזרו ואל תפריעו.
* ביד הלשון
בשבוע הבא יתכנס בראשל"צ
הכנס השנתי "לשון ראשון" – כנס השפה העברית. זו השנה השניה, שלצד פרס
ראש הממשלה ע"ש אליעזר בן יהודה (אותו תקבל השנה היועצת הלשונית של "קול
ישראל" רות אלמגור רמון) מחולק פרס ראש העיר ליצירתיות בשפה העברית, ע"ש
מאיר אריאל.
מאיר אריאל, המשורר
הענק, היה המאהב הגדול של השפה העברית. הוא לש בה ביצירתיות יוצאת דופן ואפה ממנה
את טובי המאפים של המוסיקה והשירה העברית. אין ראוי ממנו, לכך שהפרס על יצירתיות
בעברית, יקרא על שמו.
בפרס מאיר אריאל 2014
זכה מאהב נוסף של השפה העברית – הסופר והעיתונאי רוביק רוזנטל. רוביק, לשונאי
אוטודידקט, הוא בעל הטור המעניין ביותר, לטעמי, בענייני השפה העברית – "הזירה
הלשונית", ב"מעריב". בין 18 הספרים שכתב, ארבעה עוסקים בשפה
העברית: "הזירה הלשונית", "חדוות הלשון", "הלקסיקון של
החיים" – שפות במרחב הישראלי, "מילון הצירופים" – 18,000 מטבעות
לשון בעברית החדשה: מקורות, גלגולים, שימושים. ניתן להוסיף עליהם את "מחברות
נתיבה" – נתיבה בן יהודה ומלחמתה במשטרת העברית, בעריכתו.
הביטוי "הזירה
הלשונית" מבטא את החשיבות הרבה שרוביק מעניק לשפה כמעצבת תרבות ישראלית, ולכן
ראוי להיאבק עליה. "חדוות הלשון" – היא ביטוי לאהבתו של רוביק לעברית
כשפה חיה. גישתו לעברית אינה מכופתרת, אינה נוקדנית, אינה חמורת סבר, אלא כאל לשון
חיה ובועטת, זורמת, משתנה ומתפתחת. את דבריו הרציניים ביותר הוא כותב בקלילות
והומור, ואין דבר שהוא סולד ממנו יותר מנפיחות וחשיבות עצמית יתרה. אני אוהב מאוד
את גישתו ומקבל אותה.
גילוי נאות: רוביק
הוא אדם משמעותי בקורות חיי. הוא העורך הראשון שנתן לי טור בעיתון יומי, עוד בשנות
העשרים לחיי. הוא ערך את מדור דעות של "חדשות" זצוקללה"ה, וזה
העיתון הארצי הראשון בו כתבתי. גם כעורך מדור דעות ב"מעריב" הוא פרסם
מאמרים שלי, אם כי לא ככותב קבוע.
לאורך השנים רוביק
פרסם הערות ומכתמים רבים שלי ב"הזירה הלשונית" ופעם אף הגדיר אותי
"יקיר המדור". אני אף מופיע ברשימת הקרדיטים לספרו "הלקסיקון של
החיים".
"הזירה
הלשונית" היא ההשראה שלי, לכתיבת הטור "ביד הלשון".
אני מצרף את גרסתו
לתפילת הווידוי "על חטא":
עַל
חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעִלְּגוּת לָשׁוֹן
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהֶרֶס הַבִּנְיָן:
עַל כִּי אֶת הָהִפְעִיל לְהֶפְעִיל הָפַכְנוּ
וְאֶת הַחִירִיק מִן הָעִבְרִית הֶשְׁלַכְנוּ
וְאֶת שִׁעוּרֵי הַדִּקְדּוּק לֹא הֶפְנַמְנוּ.
מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר, הַפַּעַם הֶגְזַמְנוּ.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְטִיַּת גָּרוֹן
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעַצְלוּת הָהֶגֶה:
עַל כִּי הָיְתָה הַחֵית לְכָף וְהַסַּחַר לְמֶכֶר
וְהָיְתָה הָעַיִן לְאָלֶף וְהֶעָפָר לְאֶפֶר
נֶאֶלְמָה גַּם הָהֵא, לָאַשְׁפָּה תִּתְנָאֵל
וְעִמָּהּ גַּם הַיּוֹד: אֶל אֶל אִיסְרָאֵל.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזָדוֹן וּבִשְׁגָגָה
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחִלּוּפֵי מִינִים:
שְׁלֹשָׁה יְלָדוֹת הָלְכוּ לַמַּתְנָ"ס,
הוֹצִיאוּ שְׁתֵּי שֶׁקֶל מִתּוֹך הַמִּכְנָס,
קָנוּ לְעַצְמָם מִינֵי תַּרְגִּימָה,
מִשָּׁמָּה פָּנוּ הֵם לְצֹמֶת הוֹמָה.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּדְבָרִים בְּטֵלִים
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמִלִּים רֵיקוֹת:
כִּי כְּאִלּוּ אַתָּה כָּזֶה קוּל וּמַגְנִיב,
יַעֲנוּ בַּמְּרוֹמִים מַלְאָכִים וְכָּאֶלֶּה.
אֵיזֶה וָאלְלָה אַתָּה, כְּאִלּוּ דָה, כְּאִלּוּ מָה,
אֵיזֶה קֶטַע שִׁיוֹאוּ שֶׁחֲבָל עַל הַזְּמָן.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקַלּוּת הַדַּעַת
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהַעֲלָאַת גֵּרָה:
סַחְטִיקָה יָא בָּאבָּא, תַּגִּיד מַה נִּהְיָה.
מַמַּצָּב, מַנְיָנִים, מַה נִּסְגָּר, מַנִּשְׁמָע.
אָחִי, מַה קּוֹרֶה, אֲחוֹתִי, מַה נִּרְאָה.
בַּבַּיי, יָאלְלָה-בַּיי, וְגַם הַלְּלוּיָהּ.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיֶצֶר הָרַע
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטֻמְאַת שְׂפָתַיִם:
פֵּרַקְנוּ, תָּקַעְנוּ, הִכְנַסְנוּ, דָּפַקְנוּ,
הֵבֵאנוּ לָהּ, גַּם אֶת הַשֶּׁמֶן בָּדַקְנוּ.
צָלַלְנוּ, יָרַדְנוּ, אָכַלְנוּ, שָׂבַעְנוּ,
טָחַנּוּ, עָשִׂינוּ, זִיַנּוּ, גָמַרְנוּ.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׁפְלוּת רוּחַ
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בַּחֲנֻפַּת גּוֹיִים:
מַה כְּבָר בִּקַּשְׁנוּ, יוּ נוֹאוּ, קְצָת גּוּד טַיְם,
קְצָת גּוּד פוּד, קְצָת אֶקְשֶׁן, קְצָת כֵּף שֶׁל הַלַּיְף,
חִפַּשְׂנוּ קוֹמִיטְמֶנְט, רִיסְפֶּקְט, מֶן, יוּ נֵים אִיט,
זֶה לֹא סָץ' בִּיג דִּיל, אוֹ גִ'יזֶס, לֶטְס פֵיס אִיט.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקֹצֶר יָדֵנוּ
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעֹנִי שָׂפָה:
תָּבִיא לִי מַזָּל שַׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים,
תָּבִיא תַּנַּיָּד וְתָבִיא גַּרְעִינִים,
תָּבִיא יְלָדִים, תָּבִיא נְשִׁיקָה,
תָּבִיא לִי אוֹתָהּ בַּהֲפוּכָה.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְמִיכוּת לָשׁוֹן
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּתַרְגּוּם קְלוֹקֵל:
עָשִׂינוּ מָקוֹם וְעָשִׂינוּ גַּם שֶׂכֶל
עָשִׂינוּ, תִּרְאֶה, אֶת כָּל הָהֶבְדֵּל.
לָקַחְנוּ מִקְלַחַת, מִבְחָן, אַחְרָיוּת,
לָקַחְנוּ אֶת זֶה מַמָּשׁ בְּקַלּוּת.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדִכְאוֹן לֵבָב
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגַבְהוּת רוּחַ:
חַיֵּינוּ בְּאוֹפְסַיְד, הַכֹּל בֶּכְּאִלּוּ,
בְּדָאוּן, בַּקְּרָשִׁים, מְשַׂחֲקִים בְּנִדְמֶה לִי,
נַשְׁמִיעַ תְּפִלָּה בַּשָּׁאנְטִי, בַּגְּרוּב,
נֹאהַב רַק אוֹתְךָ בְּגָדוֹל, בְּטֵּרוּף.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
בשנת הששים למדינת
ישראל, ערכתי חוברת של החברה למתנ"סים ליום העצמאות: "אנו מכריזים בזאת".
בשער שעסק בשפה העברית, פרסמתי את "על חטא שחטאנו", גרסת רוביק רוזנטל.
ברכות חמות לרוביק
רוזנטל על זכייתו בפרס.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
