הבלוג של אורי הייטנר

בחודש הבא תפתח במרכז "איתן" בקצרין חנות ספרים חדשה של "סטימצקי", במקום החנות שנסגרה במתחם "קסם הגולן". זהו ניצחון במאבק אזרחי כנגד כל הסיכויים. מדוע כנגד כל הסיכויים? מאחר ומכל כיוון הסבירו לנו שאין כל סיכוי. למה אין כל סיכוי? כי זהו מאבק נגד חוק הטבע, ונגד איתני הטבע. כי חוק הטבע הוא חוק הרווח ואיתני הטבע הם הרשתות הגדולות, וכאשר איתן טבע כמו "סטימצקי", מקבל את ההחלטה הנכונה לו על פי חוק הטבע, ניסיון לערער על החלטתו כמוהו כטיפוס על קיר חלק. והנה, המאבק חסר הסיכוי נחל הצלחה. והשמחה שלי כפולה. בראש ובראשונה, שמחה על כך שחנות הספרים תחזור לגולן. וכן, שמחה על שהוכחנו, ש"חוק הטבע" הוא לא ממש חוק טבע, וש"איתני הטבע" הם לא באמת איתני טבע.

עיקר האשראי על המאבק הזה מגיע לבינה פבזנר מקדמת צבי. כשנודע לה על ההחלטה לסגור את החנות, היא גמרה אומר בנפשה, לא לתת לזה לעבור בשקט; לעשות כל מה שנדרש כדי לסכל את ההחלטה, ובכל מקרה, להבטיח שהיא לא תעבור בקלות, כאילו מדובר בחוק טבע. בינה סיפרה לי על הסגירה הצפויה ורתמה אותי למאבק. יחד כתבנו מכתב למנכ"לית "סטימצקי". אני חזרתי כמעט עשור וחצי אחורה, לימי שרותי כדובר ועד יישובי הגולן, והפעלתי את כלי התקשורת. פנינו לסמי בר לב, אז עדיין ראש המועצה, ורתמנו אותו ולאחר מכן את מחליפו – דימי אפרצב, להפעלת לחץ על החברה. ח"כ רות קלדרון, המלווה את הגולן מטעם סיעת "יש עתיד", נרתמה אף היא. הלחץ מכל הכיוונים השיג את שלו.

"באיזו זכות אתה דורש מעסק לקבל החלטות המנוגדות להגיון העסקי שלו"? שאלו אותי רבים. "באיזו חוצפה?"

אכן, "סטימצקי" היא חברה עסקית. אין ספק שעסק חייב להרוויח. אין לו קיום אם הוא מפסיד. השאלה היא האם הרווח הוא השיקול היחיד של עסק; בוודאי כאשר מדובר בעסק הנוגע לתרבות, לחינוך, לספר. כאשר רשת "סטימצקי" כותבת על תגי העובדים בחנויות, לצד שמם, את התואר "אוהב ספר", היא רוצה למתג את עצמה כעסק עם ערך מוסף שמעבר ל"אוהב כסף". המותג מחייב. הוא מחייב עסק חצי מונופולי כמו "סטימצקי", להבטיח שאוהבי הספר בכל רחבי המדינה, ייהנו משירותיו. הרי בשום אופן לא היה מדובר בחנות הגורמת ל"סטימצקי" להיות חברה מפסידה. רשת ארצית חזקה, מצליחה ורווחית, יכולה להרשות לעצמה להרוויח קצת פחות, למען מטרה כזו.

אך אני מודה ומתוודה, שלרגע לא האמנתי שהחנות בקצרין באמת הפסידה. הערכתי, וזו הערכתי גם עתה, שהשיקול הציני של הרשת, היה שקהל לקוחות "סטימצקי" בקצרין הוא קהל שבוי, שיסע לקנות את הספרים והעיתונים בקריית שמונה, בראש פינה ובצמח, ולכן משתלם יותר לא לשלם את שכר הדירה, לקצר את קווי ההפצה ולחסוך את שכרן של שלוש עובדות.

אילו החנות באמת הפסידה, ספק רב אם הרשת הייתה פותחת חנות מחדש. מה גרם להחלטה החדשה? אני מניח שההודעה מצד לקוחות רבים שלא יקנו עוד ברשת אם תצא מקצרין, גרמה להרהור מחודש, האם באמת כל קהל הלקוחות הוא קהל שבוי. גורם נוסף, אולי העיקרי, הוא הלחץ התקשורתי.

"סטימצקי", כמו עסקים רבים אחרים, משקיעה הון רב ביחסי ציבור. יחסי הציבור שווים הרבה הרבה כסף. הנהלת החברה הבינה, שהחלטתה גורמת לה יחסי ציבור רעים, שעלולים להסב לה נזק רב. הביקורת על ההחלטה החלה בעיתונות המקומית, עברה לעיתונות הארצית, המשיכה ברדיו וכשהגיעה לטלוויזיה, למישהו נפל האסימון. היום שבו הנושא הגיע לתכנית של גיא מרוז ואורלי וילנאי בערוץ 10, היה יום המהפך. הופתעתי מאוד, כאשר באמצע הראיון עמי בתכנית, הוקראה תגובת "סטימצקי" על כך שהם מנהלים מו"מ לפתיחת חנות חדשה בקצרין וצפוי פתרון חיובי. מיד לאחר השידור ביררתי עם דימי וסמי (שהמשיך לעסוק בנושא לבקשת דימי), ולא היו דברים מעולם. אך בהמשך אותו היום חודש הקשר, והשאר היסטוריה.

יש לציין, שכבר בראשית הפרשה, הוצע ל"סטימצקי" מעבר לאתר חלופי, שיגבה שכר דירה נמוך יותר באופן משמעותי. אותה החלטה, יכלה להתקבל שלושה חודשים קודם לכן, וניתן היה להכשיר את האתר החדש עד יום סגירתו של האתר הישן. מעבר לשיקול הכלכלי, אני מאמין שמבחינה אורבנית חנות ספרים צריכה להיות במרכז העיר, נגישה לכל ילד ומבוגר, ולא במתחם חיצוני, כפי שהיה עד כה. זה טוב יותר לעסק, וזה הרבה יותר טוב לקהילה.

שלושה לקחים נוספים מהפרשה:

האחד, הוא האחריות שלנו לקיומם של העסקים בגולן. עלינו להשתדל לקנות מצרכים ושירותים מעסקי הגולן, ככל הניתן. אנו אזור דל באוכלוסיה, וכדאי שכל אחד מאתנו יראה עצמו אחראי להצלחת העסקים הגולניים, כחלק מן הערבות ההדדית האזורית.

השני, הוא הזיקה בין קצרין והיישובים. אנו אזור אחד, ועלינו לחזק את קצרין כבירת הגולן, כמטרופולין שלנו. על התושבים ביישובי המועצה האזורית לראות עצמם אחראים לחיזוקה של קצרין, ועל תושבי קצרין להכיר באחריותם לכלל הגולן, הנובעת מהיותה של קצרין בירת האזור. כאשר תושבת קצרין כתבה כנגדי ב"שישי בגולן" על "חוצפתי" בהתערבות בענייניה הפנימיים של קצרין, חשבתי בעיקר על הנזק של תפיסתה לקצרין.

הלקח השלישי, אולי החשוב ביותר, הוא שאין מאבקים אבודים. כלומר, אפשר להפסיד במאבקים, אבל כאשר אנו מאמינים במשהו, אסור לנו לחשוב מראש שהמאבק עליו אבוד. מי כמונו, תושבי הגולן, שכנגד כל הסיכויים ניצחנו ממשלות שרצו לעקור אותנו ממקומנו, חייבים לדעת זאת.

אני מאמין במשל, אליו נחשפתי בילדותי, על שתי הצפרדעים שנפלו לקערת חלב. שתיהן ניסו לפרפר ולשחות אל גדת הקערה. צפרדע אחת התייאשה וטבעה. הצפרדע השניה לא ויתרה, חבטה וחבטה בחלב, חבטה וחבטה, עד שהפך לחמאה, ועליה היא צעדה בבטחה אל מחוץ לקערה.  

* "שישי בגולן"