הבלוג של אורי הייטנר

כאשר הנשיא החמישי, יצחק נבון, קרא להקים ועדת חקירה ממלכתית בעקבות הטבח בסברה ושתילה, נעו אמות הסיפים. נשיא קרא – מי לא יירא? קריאתו של נבון הכריעה במחלוקת סביב הנושא. ברגע שהוא אמר את דברו, הפור נפל. ברור היה שכל ההסתייגויות מהמהלך שהנשיא הציע, אינן אלא מלחמת מאסף בקול ענות חלושה.

האם קריאה דומה של הנשיא התשיעי, שמעון פרס, הייתה משפיעה באותה מידה? ודאי שלא. אפילו אפס קצה של אותה השפעה, לא הייתה לקריאתו. מדוע? כיוון שאילו הוא היה משמיע אותה ב-10:00 בבוקר, סביר להניח שהייתה זו הצהרתו הפוליטית הרביעית באותו יום, וסביר להניח שהיו צפויות לו עוד שבע לפחות. ספק אם היא הייתה נכנסת למבזק של 10:30. זו האינפלציה בהתגלמותה.

יצחק נבון היה נשיא במלוא מובן המילה. הוא הבין את משמעות תפקידו. הוא הבין שבחברה מקוטבת ושסועה, שיש בה מחלוקות עמוקות בין "שמאל" ו"ימין", בין דתיים וחילונים, בין מזרחים ואשכנזים, בין יהודים וערבים, ושהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, מטבע מהותם, מבליטים את המחלוקות ומעמיקים את השסעים, תפקידו של הנשיא להיות הגורם הממלכתי, המסמל את האחדות, את המשותף, את האתוסים המכוננים של החברה, את הערכים והמוסר; שעליו להיות מעל המחלוקות, ולעתים לרפא פצעים, לנחם פגועים, להעניק כבוד לנדחים, לקרב את המודרים, להבליט את ההישגים ולהתריע על כשלים, להיות  דמות-על ממלכתית. נבון היטיב לבצע את תפקידו, והיה מוערך, מכובד, נערץ ואהוב על העם, על כל פלגיו וחלקיו.

כמו מרבית נשיאי ישראל, גם נבון הגיע לתפקיד מתוך המערכת הפוליטית, אולם הוא הבין שעם כניסתו לבית הנשיא, אין הוא עוד פוליטיקאי מן השורה. הפוליטיקה בנויה על מפלגות, שעצם שְׁמן מעיד על מהותן – הן מייצגות את הפלגים בעם. הנשיא, נישא מעל הפלגים הללו. הנשיא וראש הממשלה נושאים בתפקידים שונים בתכלית, כמעט הפוכים. בעוד תפקידו של ראש הממשלה הוא להוביל דרך, לנהל מדיניות, להחליט ולכן – מתוקף תפקידו הוא שינוי במחלוקת, כיוון שמדיניותו אינה יכולה לרצות את הכל, תפקידו של הנשיא לגלם את האחדות הלאומית שמעל המחלוקות; את המטרות הגדולות, שהמחלוקת היא בעיקר על הדרכים להגשימן. הנשיא מגלם את התובנה שהמחלוקת אינה בין בוגדים לפטריוטים, שוחרי שלום למחרחרי מלחמה, פשיסטים לבולשביקים. הוא התזכורת למטרה הציונית הגדולה של קיום מדינה יהודית דמוקרטית ריבונית בארץ ישראל – מטרה המשותפת למרבית העם, למעט שוליים קיצוניים מ"ימין" ומ"שמאל".

את מעמדו הממלכתי, הנשיאותי, רכש נבון דווקא כיוון שהקפיד להיות מעל המחלוקות. וכך, כאשר חצי שנה לפני תום תפקידו, הגיע למסקנה שארע אירוע חריג ומטלטל, המחייב אותו לנקוט עמדה, והוא נקט עמדה – השפעתו הייתה מכרעת. לא הייתה זו עמדה של עוד פוליטיקאי. הייתה זו אמירה נשיאותית. ולא בכדי, נבון הקפיד לא לעשות זאת בנושא פוליטי או מדיני רגיל, אלא בסוגיה מוסרית ממדרגה ראשונה.

ניתן לחלק את נשיאי ישראל לשניים – מחיים ויצמן עד חיים הרצוג ומעזר ויצמן ואילך. הנשיאים הראשונים היטיבו למלא את תפקידם הממלכתי. עזר ויצמן לא רצה להיות סמל הממלכתיות. הוא לא רצה להיות סמל. הוא לא רצה להיות ממלכתי. הוא רצה להיות הנשיא בלי להיות נשיא. ויצמן קרא את החוק, וראה שהחוק מרוקן מתוכן. לא כתוב בו מה על הנשיא לעשות. כתוב רק ש"הנשיא הוא ראש המדינה". אם כך, אמר, אני אצק בו את התוכן שאני מבין. והתוכן שהוא יצק, הוא של פוליטיקאי ומדינאי, המנהל מדיניות חוץ עצמאית במקביל לראש הממשלה הנבחר.

על האנס הסדרתי שהכתים את בית הנשיא אין צורך להכביר מילים. אולם יש לציין, שעד הפרשה, אף הוא הלך בדרכו של ויצמן – נשיא שהוא פוליטיקאי ומדינאי. שמעון פרס הרחיק לכת, והפך את בית הנשיא ללשכה מדינית לעומתית לממשלה הנבחרת של ישראל. במקום להשתמש ביוקרתו הבינלאומית כדי לגבות ולחזק את ישראל מול לחצים בינלאומיים ומסעות דה-לגיטימציה, הוא השתמש בה כדי לקדם אג'נדה פרטית, שאינה נהנית מרוב בעם ובכנסת.

עשרים ואחת שנה חלפו מאז נבחר ויצמן לתפקידו, והדפוס שהוא טבע בלתי הפיך. איני רואה נשיא שיחזיר את המצב לקדמותו. במצב שנוצר, תפקיד הנשיא לא רק מיותר ויקר, הוא גם מזיק. מן הראוי לבטל את מוסד הנשיאות (מעריציו של פרס יאהבו את הגדרתו כנשיא האחרון, שעל כסאו לא ישב זר).

* "על הצפון", "שווים"