לפני שבועות אחדים, הופיעה בדף הפייסבוק "קהילת קיבוץ
אורטל" תמונת השבשבת, טחנת הרוח האורטלית. העלה אותה גור פסטרנק,
אי שם בגלות קנדה הרחוקה. במסגרת עבודה בבית הספר על טחנות רוח, הוא רצה לכתוב על
טחנת הרוח של אורטל, וביקש מידע בנדון.
השבתי לו בקצרה בפייסבוק, וכאן ארחיב מעט. קמח לא נטחן באורטל, כמובן,
וטחינת הרוח הייתה למען הנוי וכאטרקציה ייחודית לנו. כבר משפט זה מסגיר עובדה
נשכחת – שהיו ימים שבהם השבשבת עבדה, "טחנה רוח", ולא רק עמדה במקומה
כפי שהיא היום. מתי? מתי היא הוקמה ולמה? כמה זמן היא פעלה ובאילו נסיבות היא
הפסיקה את עבודתה?
****
בגרעינים הראשונים של אורטל היה מקובל לבצע מיזם באורטל, מתנת הגרעין
לקיבוץ. למשל, גרעין ו' – "עתיד", בנה את כתובת הבזלת - אורטל,
בצומת אורטל. גרעין ח' – "טל", שיקם את הבריכה (שבאזור גבעת
התאנים) וסלל שביל מהקיבוץ עד אליה. השבשבת היא המיזם של הגרעין שלי, גרעין
ה' – "שיטל".
הגרעין החל את השל"ת המוקדם בבית השיטה ב-1 בספטמבר 1981. הכרזת
הגרעין היתה בינואר 1982. ההכרזה הייתה שיא השל"ת. במשך שבועות רבים נערכו
דיונים אידיאולוגיים אל תוך הלילה, לגיבוש נוסח ההכרזה – תעודת הזהות האידיאולוגית
של הגרעין, לצד חזרות למופע, שכולו נכתב ובוים על ידינו. אירוע ההכרזה כלל טקס אש
ומופע נפלא, בהשתתפות ההורים, בבית השיטה בליל שבת, ולמחרת – הצגה נוספת של המופע
באורטל. לפני ההצגה באורטל, נערך טקס ההשקה של השבשבת.
שבועות אחדים קודם לכן, בדצמבר 81', עלינו לאורטל, משלחת של כעשרה
בנים, לבנות את השבשבת. מרכז המיזם היה בן הגרעין שלנו, זוהר בארון, בעל ידי זהב
וכישורים טכניים בולטים. מטעם אורטל ליווה את המיזם מראשיתו אורי מוסנזון, שבאותם
ימים עבד בקבוצת הבניה של אורטל.
ל"דור שלא ידע את" – בשנותיה הראשונות של אורטל פעלה כאן
קבוצת בניה, שבנתה באורטל ובחוץ. הרבה אידיאולוגיה ורומנטיקה היו סביב הענף; תחושה
ייחודית של כיבוש העבודה; עבודה עברית בענף שכבר אז לא היו בו כמעט יהודים, ותחושה
נפלאה של "אנחנו בונים בעצמנו את בתינו". ייחוד נוסף הוא שהיתה זו קבוצה
מעורבת של בנים ובנות, בעבודת בניה. הקבוצה פעלה 6-7 שנים, עד שפורקה בשל חוסר
רווחיות. ההחלטה על פירוקה הייתה בלתי נמנעת מבחינה רציונלית, אך כואבת מאוד
מבחינה רגשית.
אורי היה אחד מחברי הקבוצה וגם קרוב מאוד לגרעין שלנו. הוא וזוהר ניצחו
על הבניה. מה שאני זוכר מהבניה, זה בעיקר סחיבה של סלעי הבזלת הגדולות והכבדות
ועבודה בקור עז, ובעיקר סיפוק עצום ותחושת יצירה נפלאה. השבשבת נבנתה, אך עד
ההשקה לא הופעלה (או אולי הופעלה לניסיון).
ביום ההכרזה, לפני ההופעה שנערכה ב"קלטל", נערך הטקס. עמדנו
סביב השבשבת כל חברי הגרעין (הגרעין החל את השל"ת עם 91 חברים, אך סבל מעזיבות
רבות ובאותה תקופה נותרו בו כ-75 חברים), כל חברי אורטל והמלווים שלנו מבית השיטה.
מזג האוויר היה סוער, הרוח נשבה בעוז וכשהחל הטקס החל לרדת שלג. היה זה מחזה
פסטורלי, כאילו על פי הזמנה. קראנו קטע קריאה, זוהר סיפר על בניית השבשבת וכיצד
היא עובדת, השבשבת הופעלה, ניפצנו עליה בקבוק שמפניה, כבטקסי השקת אניות ורצנו
לתפוס מחסה, ולהתארגן למופע.
ברוח העזה, השבשבת פעלה בעוצמה רבה, ברעש חזק, והרעידה את גל סלעי הבזלת.
****
ימים אחדים מאוחר יותר, ושוב – ברוח עזה, קרתה תאונה. כרמי, בן גרעין
ב' – "משגב", התקרב קצת יותר מידי לשבשבת, ואחת הכנפיים שפשפה את ראשו.
הוא פתח את הראש, אך היה לו מזל, כי מכה חזיתית עלולה הייתה להסתיים רע יותר. בעקבות
התאונה, הוחלט לשבור את מנגנון השבשבת, שהספיקה לעבוד ימים אחדים, ולהשבית את
פעולתה. מאז, השבשבת עומדת על מכונה, יפהפיה, אך אינה פעילה.
אנו, בבית השיטה, התאכזבנו לשמע הבשורה, אך ידענו שזו החלטה נכונה.
היום השבשבת נבלעת בין עצים גבוהים ממנה בהרבה, המגמדים אותה, לצד גן
שעשועים. באותם ימים העצים טרם נשתלו וגם לא גן השעשועים. השבשבת היתה מיצג בולט,
נראתה גדולה מאוד, לא היה דבר בין חדר האוכל לבינה, וכל מי שבא לאורטל ראה אותה. היא
היתה הסמל המסחרי של אורטל, והופיעה על חולצות וסווצ'רטים של הקיבוץ.
וגם היום, היא פינת חמד בקיבוץ, ואני גאה שהיה לי חלק בבנייתה.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
