הבלוג של אורי הייטנר

בכנס השנתי "לשון ראשון" – כנס השפה העברית המתקיים בראשל"צ, יוענק לרוביק רוזנטל פרס על יצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל. אירועי הימים האחרונים מעידים שקבלת פרס אינה בהכרח ביטוי לקונצנזוס, אולם אין ספק שקריאת פרס על שמו של מישהו, מעידה על היותו קונצנזוס. ואכן, האם יש למישהו ספק שמאיר אריאל הוא קונצנזוס, והכל מכירים בגדולתו, כאחד היוצרים המוכשרים בתולדות התרבות העברית?

אולם מאיר אריאל לא תמיד היה קונצנזוס. אני יכול להצביע על היום המדויק בו הפך אריאל לקונצנזוס – 18 ביולי 1999. ביום זה התדפק אריאל על דלתי מרום, וביום מותו החל להיות קונצנזוס. השפל במעמדו הציבורי של אריאל היה כשנה קודם לכן, לאחר שבראיון ל"ידיעות אחרונות" הגדיר את ההומוסקסואליות כסטיה.

התגובה על דבריו הייתה חריפה. ארגוני הלהט"בים קראו להחרים את האמן. היה זה חרם אלים – מפגינים רדפו אחריו, הפריעו להופעותיו וירקו בפניו. גם התנצלותו של מאיר אריאל לא סייעה לו. אריאל חש בודד, מוכה ומוקע, ונאלץ לעזוב את ביתו בת"א ולנדוד לפרדס חנה, צמוד לקיבוצו - קיבוץ משמרות.

היה לי קשה עם דבריו של מאיר אריאל. לא זו בלבד שהם מנוגדים לאמונתי בשוויון ערך האדם, אני גם לקחתי אותם באופן אישי, כיוון שאחי הוא הומו. ואף על פי כן, הזדעזעתי מהחרם האלים כלפי האמן הנערץ עליי. במאמר שכתבתי אז, כיניתי את דבריו של אריאל – דברי שטות, אך אמרתי שמותר לאדם לדבר שטויות, ואמן נבחן במכלול יצירתו. דבר שטות באיזה ראיון, בטל בשש מאות ששים במכלול יצירתו של האמן. את הרדיפה אחרי אמן בשל התבטאות החורגת מן הנורמה כיניתי "אינקוויזיציה".

אני זוכר מאמר תגובה מעניין שכתב באותם ימים המחזאי מיקי גורביץ'. גורביץ' גינה את דבריו של אריאל, ותמה – ממתי אמן נבהל מסטיה? הרי האמנות לדורותיה תמיד אתגרה את הנורמה, ולא אחת האמנים הוגדרו כסוטים. לימים, חלק מאותן סטיות היו לנורמה.

מעקב אחרי התבטאויות של אמנים, מוכיח שאכן לא אחת יש בהן סטיה חמורה. כשאני קורא את הדברים, אני מייחל לכך שלא יהפכו חלילה לנורמה. אולם יתכן שיש באמת קשר בין אמנות וסטיה נורמטיבית. הגישה שביטאתי בפרשת מאיר אריאל, היא גישתי עד היום. כאשר התארגן חרם על יפה ירקוני, בעקבות דברי סטיה נוראים שאמרה בזמן מבצע "חומת מגן", כתבתי מאמר שכותרתו: "במה חטא 'האמיני יום יבוא'"? גם שם הצעתי לראות את מכלול פועלה של ירקוני כאמנית, ולא להיתפס לאמירתה, דוחה ככל שתהיה. בעיצומו של מבצע מגן לאחר רצח למעלה מאלף ישראלים בפיגועי תופת, נהרגו חיילים רבים בקרב בג'נין בשל דבקות קיצונית במוסר הלחימה וטוהר הנשק, ודווקא בעקבות קרב זה השוותה ירקוני את צה"ל לנאצים. דברים נוראים ומחרידים, אך אינם מצדיקים חרם על האמן.

ארגון השמאל הרדיקאלי "לוחמים לשלום", מארגן בשנים האחרונות, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, טקס זיכרון אלטרנטיבי משותף לחללי צה"ל ולמחבלים הפלשתינאים. הפרובוקציה הזו היא בעיני פרברסיה לשמה. אחינועם ניני הופיעה אשתקד בפרובוקציה הזאת, ושוב היו קריאות להחרימה. אני סולד מהמעשה של אחינועם ניני, אך אין הוא משנה את העובדה שמדובר באחת הזמרות והיוצרות הטובות בישראל, ואני אוהב ומעריך את ניני האמנית.

עלינו להחרים את החרמות. היו כאן קריאות להחרים את חיים חפר בעקבות דברים שאמר על יוצאי מרוקו, את חוה אלברשטיין בשל שירה "חד גדיא", את נורית גלרון בעקבות שירה "אחרינו המבול" ועוד. אין לזה סוף.

אריאל זילבר מאתגר את הסובלנות שלנו, בהתבטאויות מעוררות סלידה נגד ערבים, הומואים ושמאלנים ובעד שחרורו של יגאל עמיר. כדאי שהסובלנות שלנו תעמוד במבחן שהוא מציב בפניה.

אריאל זילבר לא יוכל בהצהרות מסלידות לקעקע את מפעל חייו – מאות יצירות שהן מרכיב משמעותי בפס הקול הישראלי בארבעים השנים האחרונות. הוא ראוי להוקרה על מפעל חייו, על אף דבריו החמורים. 

* "ישראל היום"