* התנהגותו של אריאל זילבר בפרשת פרס
אקו"ם, הייתה מכוערת וטיפשית. הוא יכול לסרב לקבל את הפרס, וכך לצאת מצד אחד
קורבן, אך מצד שני גדול – ויתר מסיבות עקרוניות על 35,000 ₪. בוויתור כזה, הוא היה
מציג את מי שקראו להחרמתו ואת מי שהורידו בדרגה את הגדרת הפרס באור שלילי מאוד,
ואת עצמו – באור חיובי.
אולם משהחליט לקבל את הפרס, היה עליו לכבד את מי שהעניקו לו
אותו. לבוא לטקס שבו אתה מקבל פרס חשוב ויקר ערך, לקחת את הפרס ולקרוא לפירוק הגוף
שהעניק לך את הפרס – זו התנהגות חצופה ויהירה.
להחליט לקבל את הפרס, אך לומר שבעצם לא היית צריך להסכים לקבל
את הפרס ולקבל אותו "כדי לא לפגוע בעם שתומך בי" – זו יהירות וגרידיות.
אדרבא – תרום את הכסף "לעם", למטרה שאתה מאמין בה.
אילו היה חכם, היה עולה אריאל זילבר לבמה, מודה על הפרס, ואומר
שמפעל חייו הוא תרומה למוסיקה הישראלית, והוא מודה למי שהעניקו לו את הפרס, תהיה
הגדרתו אשר תהיה. אילו נהג כך, היה מגחיך את מי שפגעו בו.
* ב-1993 זכה פרופ' ישעיהו ליבוביץ' בפרס ישראל על מפעל חיים.
זכייתו עוררה סערה ציבורית. בראש שוללי הפרס עמד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק
רבין. רבין הודיע שיחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של מי שכינה את
צה"ל צבא יהודו-נאצי והסית לסרבנות.
בתגובה, ליבוביץ' הודיע שהוא מוותר על הפרס ואמר, שהחשיבות
בפרס היא ההכרה הממלכתית בתרומתו. את ההכרה הוא קיבל בעצם ההחלטה על מתן הפרס,
והוא מסתפק בכך. הוא יצא גדול ממחרימיו. איזה הבדל בין התנהגותו להתנהגות של אריאל
זילבר.
* ב-1976 הוחלט להעניק לאורי זוהר את פרס ישראל בתחום הקולנוע
(בגיל 41). אורי זוהר סירב לקבל את הפרס. הוא ראה עצמו אנטי ממסדי, ולכן סרב לקבל
פרס מן הממסד.
* גם דוד בן גוריון סרב לקבל את פרס ישראל על מפעל חיים. הוא
הסביר, שבסך הכל מילא את תפקידו ולא מגיע לו שום פרס.
* אגב, בשנה הבאה, כאשר שמעון פרס יקבל את פרס ישראל על מפעל
חיים, גם הוא ינהג כמורו ורבו? מצחיק, הא?
* מי יודע מה דעתו של אביב גפן על הענקת פרס אקו"ם על
מפעל חיים לאריאל זילבר?
ובכן, אביב גפן היה חבר בצוות השופטים שבחר בזילבר פה אחד.
אפשר לומר שכל חברי הצוות הבוחר, רחוקים מאוד מהשקפותיו של זילבר. וכולם יודעים
מהן השקפותיו וסולדים מהן ומהתבטאויותיו. הם ראויים לשבח על כך שהתעלו וקבלו את
ההחלטה המקצועית הנכונה. חבל שהדירקטוריון קיבל החלטה פופוליסטית ופחדנית ברגע
האחרון.
* בעקבות סירובה של אחינועם ניני לקבל את פרס אקו"ם בו
זכתה, במחאה על הענקת פרס מפעל חיים לאריאל זילבר, נכתבו עליה דברים קשים
ומכוערים, שהציגו אותה כזמרת בינונית, שולית, חסרת חשיבות, משעממת וגרועה. הדברים
הללו ממש מכעיסים אותי, כיוון שהם חסרי שחר. אין ספק, שאילו עמדותיה הפוליטיות היו
אחרות, אותם קוטלים, היו מציגים אותה כזמרת ויוצרת חשובה.
אחינועם ניני רחוקה מאוד מעמדותיי הפוליטיות. חלק מפעולותיה
מעוררות בי סלידה, ובראשן הופעתה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, באירוע זיכרון
משותף לחללי צה"ל ולמחבלים, שאיני יכול להגדירו אלא כחולני. דווקא בשל חוסר
העכבות שלה בזיקה לנוראים שבאויבינו, ראיתי ביחסה לאריאל זילבר גישה מכוערת וצבועה
(אם כי הערכתי את נכונותה לוותר על פרס כספי יקר ערך, מסיבות אידיאולוגיות).
אבל אני אוהב מאוד את אחינועם ניני כזמרת וכיוצרת. אין לי ספק
שהיא אחת מעשר הזמרות הטובות בארץ, אולי אחת מחמש הטובות. היא ניחנה בקול פעמונים,
בקצב נפלא, בכישרון מוסיקלי. היא גם כותבת ומלחינה שירים נפלאים ובוחרת טקסטים
יפהפיים של טובי היוצרים ובראשם המשוררות רחל ולאה גולדברג.
צר לי שאלו עמדותיה, אך אין בכך כדי לפגום כהוא זה באיכותה
כאמנית, ובהערכתי לאמנותה.
* אין ראוי מאריק איינשטיין לפרס ישראל. אבל אני מתנגד ליוזמה
להעניק לו את הפרס אחרי מותו. לא בשל העניין הפרוצדורלי, האם ומתי ניתן להעניק פרס
אחרי המוות. גם אשתקד הוענק הפרס לרון נחמן אחרי מותו, כיוון שההמלצה הוגשה עוד
בחייו, ובוודאי שגם אריק איינשטיין ראוי לכך. הסיבה היא שאריק איינשטיין התנגד
בתוקף בחייו לקבלת הפרס. רק בשל התנגדותו הנחרצת, הוא לא קיבל את הפרס. מתוך כבוד
לאריק איינשטיין, אני סבור שיש לכבד אחרי מותו את רצונו.
* עמיר בניון הוא אמן גדול, כתמלילן, כמלחין וכזמר. הוא באותה
ליגה עם מתי כספי. גם שלמה בר ואהובה עוזרי הם יוצרים דגולים. אין מוסיקה מזרחית יותר
מהמוסיקה של הנ"ל. וגם המוסיקה הנפלאה של קובי אוז, של חיים אוליאל ושל שמעון
בוסקילה היא מוסיקה מזרחית. גם בועז שרעבי, שמתי כספי הלחין לו שירים רבים, לא בא
מגליציה. גם שורשיו של יהודה פוליקר אינם בליטה. לכן, לא מובנת השתלחותו של מתי
כספי במוסיקה המזרחית, בראיון ל"ישראל היום".
כספי צודק בביקורתו על שירים ברמה טקסטואלית נמוכה, המרדדים את
התרבות הישראלית. אולם האם אלה רק שירים ים תיכוניים, מזרחיים? שירים ברמה נמוכה
יש מכל המינים ומכל הזנים. נכון, גם במוסיקה המזרחית, וכיוון שהיום היא המוסיקה
הפופולארית ביותר, התופעה בולטת בה יותר מאשר בסוגות אחרות. אולם כאשר כספי מצביע,
בצדק, על שיריו מלפני 40 שנה, שעמדו במהמורות הזמן בשל איכותם בכלל, ואיכות הטקסט
בפרט, הוא שוכח שגם אז, השירים הפופולאריים ביותר לא היו באותה רמה. הפופ של שנות
ה-70, הדיסקו של שנות ה-80 והפופ המזרחי של היום, הם לרוב ברמה נמוכה. ובחלוף
הזמן, מה ששורד ונשאר, זו לרוב האיכות. כך היה לפני 40 שנה וכך היום. ואין לכך כל
קשר למזרח ומערב. חבל שכספי, אחד מגדולי המוסיקאים בישראל, יורד למקומות הללו,
לסטיגמות הללו, בחוסר אחריות בנוגע למשמעותן החברתית של מילותיו. וחוששני שההבנה
שהשתלחות במוסיקה המזרחית תתפוס כותרות, הייתה שיקול כבד יותר, מהשיקול של נאמנות
לאמת ושל אחריות חברתית.
* את שיריה של שריד חדד, לרוב, איני אוהב. אבל הביצוע שלה
ל"אנחנו שנינו מאותו הכפר" בהלוויה של אריק שרון, היה נפלא. יש לה איכות
קולית ומוסיקלית יוצאת דופן, ואני מקווה שתקפיד יותר על בחירותיה האמנותיות. היא
ראויה להרבה יותר מ"אתה תותח".
* רם כהן, מנהל בית ספר "אלתרמן" בת"א, שכבר
היו סביבו מספר שערוריות כמו כשקרא לתלמידיו להצביע לחד"ש ועוד, התראיין בכלי
התקשורת בתמיכה בחברו אדם ורטה (כולל עימות בשידור חי עם התלמידה ספיר סבח בערוץ
השני). בראיון אחר לערוץ השני, שב ודיבר על חופש הביטוי של המורים, על חשיבות
הביקורת וכד' – אמירות יפות ונאורות. עד שבתשובה לשאלה אמר שיסרב להעסיק מתנחלת
כמורה בבית הספר. מאות אלפי אזרחים ישראליים פסולים מראש ללמד בבית הספר שבראשו
עומד רם ז'דאנוב כהן, בשל מקום מגוריהם. נאורות ליברלית בהתגלמותה.
וכשראיתי את הראיון, חשבתי בעיקר על נתן אלתרמן, שבוודאי מתהפך
בקברו אם הוא יודע איזה אדם מנהל בית ספר הקרוי על שמו.
* יש פתרון ראוי וצודק אחד בלבד לסוגיית גיוס בני הישיבות -
גיוס מלא של כולם. מן הראוי שכל צעיר ישראלי יהודי יתגייס לצה"ל וייתן את
חלקו בהגנת המולדת והגנה על חייהם של אזרחי ישראל. אנו מדינה המוקפת אויבים שחותרים
להשמדתנו, ועוד שנים רבות יהיה עלינו להגן על קיומנו.
ההשתמטות של מגזר שלם בעם ישראל היא חרפה, בעיקר לאותו מגזר.
העובדה שההשתמטות הזאת היא בשם התורה ולימוד התורה, היא חילול השם שאין כדוגמתו,
שהרי התורה מחייבת להוציא אפילו חתן מחופתו למלחמת מצווה, וכי יש מלחמת מצווה
מובהקת יותר ממלחמה על קיומה של המדינה היהודית, על קיומו של עם ישראל? ההשתמטות
מקעקעת את יסוד הקיום של העם היהודי – הערבות ההדדית, "כל ישראל ערבים זה
בזה". הנכונות לחיות כטפילים על גב צעירים אחרים, המוכנים למסור את נפשם על
קיום המדינה, מנוגדת לכל ערך יהודי.
אולם עלינו להיות ריאליים – 66 שנים אחרי הטעות הפטאלית של בן
גוריון שאִפְשֵׁר השתמטות בני ישיבות מצה"ל ו-37 שנים אחרי הטעות הפטאלית של
בגין שאִפְשֵׁר השתמטות המונית של מגזר
שלם, אי אפשר לתקן את הקלקול באבחת חרב. יש לעשות זאת בהדרגה, בהידברות, במקסימום
שיתוף פעולה עם גורמים פרגמטיים בקרב החרדים, תוך עידוד מגמות חיוביות של עליה
בגיוס לצה"ל ובהשתלבות בעבודה ובהשכלה.
אני נגד סנקציות פליליות, שתשפוכנה שמן על המדורה ולא תבאנה
לשינוי המיוחל. אני בעד צעדים כלכליים, שכלל איני רואה בהם כסנקציה או כקנס, אלא
פשוט כתיקון עיוות – המדינה אינה צריכה להוציא אגורה מתקציבה כדי לממן את מי
שמשתמטים מלתרום לה. אני מאמין שצעד זה יחולל את השינוי ויוציא חרדים רבים לעבודה
ולגיוס לצה"ל.
* שר הכלכלה נפתלי בנט ביצע צעד חשוב – הוא חתם על צו הרחבה
שהעלה ב-20% את שכר עובדי הניקיון שהנם עובדי קבלן, העלה את הפרשת המעסיקים
לפנסיה, חייב מתן קרן השתלמות, שי לחג, ימי חופשה מיוחדים (חתונה וכד'), תוספת
לדמי הבראה. זה לא מספיק, יש להפסיק לגמרי את תופעת עובדי הקבלן ולעבור להעסקה
ישירה. אולם מאחר ואיני מאמין ב"הכל או לא כלום" ולא ב"ככל שיהיה
יותר רע כך יהיה יותר טוב", אני רואה לנכון לשבח כל צעד בכיוון הנכון. הכיוון
הנכון – מעבדים לעובדים.
* ובעניין זה, אני גאה לשבח את מקום עבודתי לשעבר, המכללה
האקדמית תל-חי, על השלמת המהלך החשוב שהחל לפני שנתיים. אז עברו כל עובדי הניקיון
להעסקה ישירה וכעת מצטרפים אליהם עובדי האבטחה. כך ראוי, ויש לקוות שכל המוסדות
האקדמיים ילכו בדרך זו, וכל הגורמים במדינה הפועלים בדרך ההעסקה העקיפה דרך חברות
כו"א.
* בניגוד להסכם הביניים הגרוע עם איראן, הנותן גושפנקה
בינלאומית להיותה מדינת סף גרעינית, ההסכם הנוגע לנשק הכימי בסוריה הוא מצוין –
פירוק סוריה מהנשק הבלתי קונבנציונלי. אלא שהוא מצוין על הנייר. בפועל, סוריה
פירקה / סילקה רק כ-4% מנשקה הכימי. עובדה זו מעוררת שלוש שאלות: א. האם סוריה היא
במזה"ת? ב. האם ההסכם עם סוריה מכובד כמקובל על פי הנורמות של המזה"ת?
ג. האם קרי מעורב בהסכם הזה?
* ארה"ב בעידן אובמה את קרי, שִׁנְמְכָה את מעמדה משוטר
העולם לשוטה העולם.
* ב"שיר שבת" של שלונסקי (אין זה שמו של השיר, אלא
זה השם שניתן לו לאחר הלחנתו בשנות ה-70 בידי יאיר רוזנבלום. השיר הוא חלק ממחזור
"אוהלינו", 1922), מצוטט שיר שהעולים לארץ נהגו לשיר: "עת יהודים
יבואו לארץ ישראל, מה תִּרֵב במעונם השמחה". יהודים? לא עברים? הם לא קראו את
ברנר, על "העבודה העברית האנושית"? או שמא הם לא קראו את הפלפול התלמודי
של צבי כסה בגיליון האחרון של חב"ע?
המפגינים נגד הספר הלבן קראו: "עליה חופשית! מדינה
עברית!" האם העליה החופשית, הייתה של "עברים" או של "יהודים"?
אניית המעפילים שאבא שלי עלה בה לא"י נקראה "מדינת היהודים". היא
נועדה להקים מדינה אחרת מהמדינה העברית של הקוראים "עליה חופשית?
מדינת היהודים? יהודה? מדינת ישראל? מדינת הישראלים? מדינה
עברית? עבר? כל אלה מילים נרדפות. מדינת ישראל יכלה להיקרא בכל אחת מן ההגדרות
הללו, אך המהות היא אותה מהות – מדינת הלאום של העם היהודי, הוא עם ישראל, בארצו –
ארץ ישראל. כל השאר – פלפול.
* התנועה הכנענית (שם גנאי ששלונסקי הדביק לתנועה שקראה לעצמה
"עברית") ניסתה להבחין בין היהודים לעברים ולהמציא כאן שקשוקה של "עם
עברי", הכולל את כל תושבי הסהר הפורה מהנילוס ועד הפרת, ומפנה עורף ליהודים
וליהדות ומתנתק מהם. זה היה קשקוש, שחלף מן העולם, וטוב שכך.
* אין כל סתירה בין היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי,
לבין היותה מדינת כל אזרחיה. ככל מדינה דמוקרטית, היא שייכת לכל אזרחיה, ללא הבדל
דת גזע ומין, כאמור במגילת העצמאות, בכל הקשור לזכויות הפרט, לזכויות האזרח. הזהות
הקולקטיבית שלה, היא כמדינה יהודית בארץ ישראל, כאמור במגילת העצמאות.
* ובאשר לשפה היהודית, שאף אותה הזכיר כסה: "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה
וְיוֹאָח אֶל רַבְשָׁקֵה: דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית, כִּי שֹׁמְעִים
אֲנָחְנוּ, וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" )מלכים
ב' יח). בהנחה שאין הכוונה ליידיש, יהודית היא עברית. השפה הלאומית
שלנו.
* דבריו של אביגדור ליברמן, על כך ששלמות העם קודמת לשלמות
הארץ, אינם צריכים להפתיע. אני זוכר אותו, עוד כמנכ"ל משרד ראש הממשלה
בקדנציה הראשונה של נתניהו, אומר שהסיבה היחידה שבעטיה הוא מוכן לחלוקת הארץ, היא
האחדות הלאומית. אני תומך בדבריו, אך ברור ששלמות העם אין פירושה שצד אחד יאמץ את
כל עמדות הצד השני, אלא שתמצא דרך שלישית בין העמדות. לא ארץ ישראל השלמה, אך גם לא
נסיגה מלאה, אלא דרך מתונה של פשרה טריטוריאלית, שבה נוותר על מה שאי אפשר שלא
לוותר, אך לא נוותר על מה שאי אפשר לוותר.
* לא הסכמתי עם דבריו של ליברמן על כך שיש היום הזדמנויות
מיוחדות בעולם הערבי שאסור לנו להחמיץ. הלוואי ואתבדה, אך למיטב ניתוחי, בנושא הזה
ליברמן רואה מהרהורי לבו.
* יותר מכל הזדהיתי עם דבריו של ליברמן, על האתגר החשוב ביותר
של העלאת עוד מיליוני יהודים לארץ. זו משימה ציונית עליונה, ואסור שנשכח אותה.
איני רואה עתיד ליהדות הגולה לאורך זמן, ואף שיש להשקיע בחיזוק הזהות היהודית
בגלויות, לטווח הארוך רק עליה תציל את יהודי הגולה מהתבוללות.
* כתבה (יפה ומפרגנת) על הצמיחה הדמוגרפית בקיבוץ אורטל, בעיתון
"ידיעות הקיבוץ", נפתחה במילים הבאות: "עכשיו, כשהשכנים ממזרח
טרודים בשלהם, נשמע אורי הייטנר לגמרי ריאליסטי כשהוא קובע: 'אופציית הנסיגה
מהגולן ירדה סופית מסדר היום'".
מי שמכיר את עמדותיו הפוליטיות של הכותב, ארנון לפיד, מבין
איזה שינוי תודעתי המשפט הזה מבטא.
ואכן, אני מאמין שרעיון העוועים של נסיגה הגולן, מצא את מקומו
במקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.
* סגירת התיק נגד אייל גולן, משמעותה שלא עבר עבירה פלילית (או
לכל הפחות שאין די ראיות לכך שעבר עבירה). אולם אין בה כדי לנקות את הקלון המוסרי והערכי
של שוק הבשר שרחש סביבו.
* פוליטיקאי ניכר גם בתבוסותיו. חלפו חודשים אחדים מאז הדחתה
של שלי יחימוביץ' מראשות מפלגת העבודה. מאז היא הופיעה פעמים רבות בתקשורת, ומעולם
לא שמענו ממנה את הטקסטים המוכרים, כמו "שפכו את דמי", "תקעו לי
סכין בגב", "אכלו לי שתו לי" וכו'. איני יודע מה היא חושבת בלבה;
מן הסתם, היא שיתפה את בני משפחתה וחבריה הקרובים ברגשותיה. אולם במובן הציבורי,
שלי לא השמיעה כל ביטוי של מרירות והתבכיינות. ומאחר ומפלגת העבודה היא ארץ אוכלת
מנהיגיה והיא מחליפה יו"רים כמו גרבים, יש למה ולמי להשוות. שלי יחימוביץ'
הפסידה בבחירות, קמה בבוקר והלכה לעמל יומה – עבודתה הפרלמנטרית. שלי שוב הוכיחה
שהיא זן נדיר בפוליטיקה הישראלית.
* בזכות תמר, בתי הקטנה, נחשפתי לתכנית נפלאה בטלוויזיה
החינוכית – "מה זה מוזה?". ירון לונדון וקבוצת ילדים, מארחים מידי יום
אמן (סופר, שחקן, קומיקאי, צייר וכו') ומשוחחים עמו על יצירתו, על הסוגה של יצירתו
ועל יצירה בכלל. הם עורכים עמו סדנת יצירה, בתחום שלו. תכנית מרתקת, זורמת ויפה;
כיפית, מעשירה ומחנכת (ומוכיחה שאין כל סתירה ביניהם). ובכלל, אני ממליץ להורים
לחשוף את ילדיהם לטלוויזיה החינוכית, כחלופה איכותית לערוץ הילדים.
* וחומר למחשבה – האם יש סיכוי לתכניות מופת כאלו, ללא שידור
ציבורי?
* ביד הלשון
המילה הפופולארית ביותר בשיח הישראלי לאחרונה היא חרם. חרם על
ישראל – חרם מדיני, חרם כלכלי, חרם אקדמי. חרם על תוצרת יו"ש. ובתוכנו –
אחינועם ניני מחרימה את אריאל זילבר. קריאות לזילבר להחרים את הפרס שלו שהורד
בדרגה. קריאות להחרים את אחינועם שהחרימה את זילבר. זה מחרים את ההוא וההוא את ההיא.
מהו חרם?
הפירוש הבסיסי הוא נידוי, הוצאה מהקהל, איסור לדבר עם מישהו,
לסחור אתו, ללמד אותו, ללמוד אצלו.
אך יש פירוש נוסף. בתרגומו הנפלא ל"אינטרנציונל" כתב
שלונסקי "עולם חדש עדי יסוד נחרימה". מהו נחרימה? נטיל חרם על העולם
הישן? כאן, ה"נחרימה" הוא "נחריבה" (שמתחרז עם
"נקימה"). "החרם תחרימם" נאמר בתנ"ך בנוגע לעממי כנען,
והכוונה הייתה להשמדה. מכאן גם מלחמת חָרמה (בקמץ קטן, נשמע כמו חורמה) – להילחם עד
חָרמה, פירושו להילחם עד השמדה טוטאלית של האויב.
ומה הקשר בין שני הפירושים? הקשר הוא הדוק. "או חברותא או
מיתותא" אמר חוני המעגל. אדם הוא חיה חברתית, ואינו יכול לחיות ללא חברה. חרם
על אדם, הוא העונש הנורא ביותר שיכול להיות, ולעתים כמוהו כעונש מוות. לא אחת
חרמות הביאו להתאבדויות, כולל של בני נוער וילדים.
החרם על ישראל, הוא חלק מהדה-לגיטימציה לישראל. מי שמסיתים
להחרים אותה, חותרים בעצם להשמדתה. גם, ובעיקר, הישראלים השותפים למהלך הנתעב הזה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
