הבלוג של אורי הייטנר

* המדינה אינה יודעת לנהל. זה ידוע. כל מה שפרטי, וגם זה ידוע, מנוהל היטב, ביעילות ובחכמה. בית חולים "הדסה", לדוגמה.

* ואח"כ, כמובן, המדינה צריכה לנקות אחרי "הדסה". אלא מה?

* אין בדבריי משום ביקורת על כך שהמדינה נחלצת להציל את "הדסה", שהרי מדובר בעוגן מרכזי של בריאות הציבור בירושלים וסביבתה ובמקום עבודה למאות רבות של אנשים. אולם ברור שכך זה לא יכול להמשך. מתחייבת רגולציה משמעותית והדוקה של המדינה, והפתרון הטוב והיעיל ביותר – הלאמה.

* במאמר בווינט תחת הכותרת "על גיוס חרדים ושקרים אחרים", כותב ד"ר דרור אבנד דוד, מרצה לשפה ותרבות יהודית באוניברסיטת פלורידה, שאין שום סיכוי לגייס את החרדים לצה"ל, וכל הדיבורים הללו הם דיבורי סרק פופוליסטיים של פוליטיקאים. לטענתו, אין צורך בחרדים בצה"ל, כי אין לצה"ל צורך בחיילים חסרי מוטיבציה. במקום זאת, הוא מציע שהחרדים יבצעו שירות לאומי, בבתי חולים, מתנ"סים וכד'.

נקודת המוצא של הכותב, היא שהבעיה של החרדים היא בעצם השירות בצבא. אולם הם עצמם מסבירים שהבעיה שלהם היא עצם היציאה מהישיבה. הרעיון הוא "תורתם אומנותם". אם כך, איזו עדיפות תהיה בעבורם לשירות לאומי, על פני שירות צבאי? הרי שני סוגי השירות הם ביטול תורה, בעיניהם.

השאלה היא האם החברה הישראלית יכולה להשלים עם כך שמגזר שלם משתמט מתרומה למדינה. על כך צריך להיות הדיון. השאלה האם שירותם של החרדים יהיה בצבא או מחוצה לו שולית לגמרי.

* אין מקרה מובהק יותר של "עניין לציבור", מאשר פרשת פינטו – ארביב. מערכת יחסים מוזרה, בלשון המעטה עדינה, בין שנים מן האנשים החזקים ביותר במדינה. האחד, ניצב במשטרה, ראש יחידת חקירות מובחרת, מי שכל בכירי המדינה רועדים מפניו ומי שאמון על המלחמה בשחיתות, ולכן חייב להיות צח כשלג ונקי מכל רבב. השני, רב מרכזי ומשפיע, שהמוני אנשים מאמינים בו, סוגדים לו והולכים אחריו ורבים מבעלי הממון ובעלי השררה החזקים ביותר בישראל משחרים לפתחו. פינטו אינו אזרח פרטי שראוי לעשות עמו עסקה ולהקל בכתב האישום נגדו כדי לקבל מידע מפליל על ארביב, אך התפטרות ארביב אינה סיבה להשתמט מחקירה יסודית של החשדות נגדו, למען ניקוי האורוות במשטרה. אסור שהפרשה הזו תשאיר אחריה ולו ריח קל של טיוח.

* אבו מאזן מסרב להכיר בישראל. כלומר, הוא מסרב להכיר "בישראל כמדינה יהודית", אך הרי אין ישראל אחרת. הדרישה להכרה זו נובעת מכך שהסירוב הזה הוא הגורם לסכסוך הישראלי ערבי מראשיתו ועד היום. ההתנגדות הפלשתינאית מעידה על כך שהפלשתינאים אינם מוכנים לשים קץ לסכסוך, כלומר הם אינם רוצים בשלום. הם רוצים הסכם שישפר את מצבם לקראת המשך המאבק בישראל, כפי נהגו בהסכמי אוסלו.

* הבעיה היא שגם ישראלים רבים תוהים לשם מה הדרישה הזאת. לשם מה אנו זקוקים להכרה הזאת? מה, קיומנו כמדינה יהודית היא בזכות הפלשתינאים? מותנית בהכרתם?

אי ההבנה הזאת, נותנת רוח גבית לסרבנות הפלשתינאית. כאשר הם מסרבים, ורבים בתוכנו טוענים שזה בכלל לא חשוב, עמדתנו במו"מ נפגעת.

אולם אם הטענה היא שמדובר בסה"כ בדרישה הצהרתית ואין משמעות להצהרות אלא להחלטות מעשיות, ניתן להעמיד למבחן את נכונות הפלשתינאים לסיים את הסכסוך ולהכיר באופן מעשי בישראל, בדרישה מעשית – ויתור מוחלט וסופי על דרישת "זכות" השיבה.

על ישראל להעלות את הסוגיה הזו עכשיו, ולדרוש מהפלשתינאים להבהיר, שהם מוכנים, תמורת שלום, לוותר על הדרישה הזאת ולא לצפות לכניסת פלשתינאי אחד לישראל. פשוט, להסיר את הסוגיה הזאת אחת ולתמיד מסדר היום. ישראל אף יכולה להודיע, שהבהרה כזאת של הפלשתינאים, תגמיש את עמדותיה בנושאים אחרים.

יש לנהוג בחכמה ולזרוק את הכדור לעבר הצד הפלשתינאי. אם הם יפתיעו ויודיעו שסוגיית "זכות" השיבה ירדה סופית מסדר היום, יהיה זה איתות ראשון של נכונות לשלום.

* דבריו של אולמרט על המתנחלים שהגזימו וניפחו את טראומת ההתנתקות בכוונה, כמוהם כאב מכה, המעניש את ילדיו המוכים על כך שהעזו לבכות כאשר השוט הוצלף על גבם.

אולמרט היה מהדוחפים לעקירתם. הוא היה ראש הממשלה שכשל במתן פתרונות לעקורים אחרי עקירתם. והוא, שכאשר הציע לאבו מאזן את הצעות חד"ש – אבו מאזן צחק לו בפנים, אינו מסוגל להודות בטעותו ובכישלונו המחפיר, ומצא שעיר לעזאזל.

איש נקלה.

* המדינאי הדגול הנ"ל התראיין גם ל"אולפן שישי" בערוץ השני, על תקן סנגורו של אבו מאזן. התנאי שלו לראיון היה שלא ישאל על הסוגיות המשפטיות. הרי איזה עניין יש לציבור בזה?

הסכמת חברת החדשות לתנאי הזה, היא החלטה מחפירה, אנטי עיתונאית ומנוגדת לאינטרס הציבורי. לזכותו של דני קושמרו ייאמר, שהוא ציין את העובדה הזאת, לעיניו הנדהמות של אולמרט הנבוך.

* 12 ראשי ממשלה היו לישראל עד כה. אולמרט אינו נמנה על 11 הטובים שבהם.

* איני שותף להתלהבות ממתן האפשרות ליהודים ספרדים להשיג דרכון ספרדי, כפי שאין לי כל אהדה ליכולת להשיג דרכונים אירופיים. מעולם לא עלה על דעתי לנסות להשיג דרכון רומני או פולני. גם ילדיי יודעים, שאפשרות כזאת אינה עומדת על הפרק ולא תעמוד על הפרק. בעבורי , הדרכון הוא ביטוי של זהות, והזהות שלי היא ישראלית בלבד.

* ובנוגע לבהלה לדרכונים זרים ראוי להזכיר את דבריו של העיתונאי והמנהיג הציוני שמריהו לוין: יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מן היהודים.

* ביד הלשון

בראיון לגל"צ סיפר פרקליטו של ניצב ארביב, שראש צוות החקירה של פרשת פינטו – ארביב איים להתפטר במחאה על אופן טיפול הפרקליטות בפרשה, והוסיף "וזה אומר דרשני".

מה פירוש "זה אומר דרשני"? דרשני, פירושו – דרוש אותי. בפירושים למקרא, בעיקר בלשון ימי הביניים, השימוש בצירוף הלשוני הזה, ביטא קושי בפסוק. הפסוק כאילו מבקש מהמפרש, מהדרשן: דרוש אותי. הפסוק מעורר ספקות, מעלה שאלות, אך מסתיר רמז.

בסיפור לידתם של יעקב ועשו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה". רש"י: "ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנוכי". כלומר, רש"י מצביע על הפסוק, הוא אומר שהפסוק הזה מוזר, אי אפשר לפתור אותו בפשט מילולי, יש לדרוש אותו; כאילו הפסוק עצמו מבקש זאת, אומר דרשני.

ולמה התכוון הפרקליט. אם ראש צוות החקירה איים להתפטר, מדובר כאן במאורע יוצא דופן, המחייב בחינה לעומק, בדיקה, שאילת שאלות. אירוע, המצווה אותנו: דרשני.

* "חדשות בן עזר"