במהלך הדיון הציבורי על פרשת המורה אדם ורטה, הוזכר פעמים אחדות שמו
של המשורר נתן אלתרמן, ושירו ב"הטור השביעי" ב"דבר", "על
זאת".
בשיר זה גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך
מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע.
מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה , במורדות המערביים של הר חברון, בידי
חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב",
27 באוקטובר 1948.
כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם
ב-19 בנובמבר.
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר!
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה
נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"... וְנִסָּה!
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו,
או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים
עדינים" (המרכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה,
רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו
בצינוק".
וכאן בא משפט המחץ:
כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.
עוד אחזור לאלתרמן ול"על זאת", אך קודם לכן – התייחסות קצרה
לפרשת ורטה. אם נכונה גרסתו, שהדברים שאמר בכיתה הם שבצה"ל נעשים דברים בלתי
מוסריים (ולא אכנס כאן לשאלה האם אני מאמין לו, שהרי השאלה אינה רק מה הטקסט שהוא
אמר, אלא גם מה המוסיקה, מה ההקשר ומה מכלול המסרים, הגלויים והסמויים), הרי שאיני
רואה כל בעיה באמירה הזאת. גם אני הייתי אומר זאת, בדיון כזה. גם צה"ל עצמו
היה מסכים עם האמירה הזו, הרי צה"ל עצמו מעמיד לדין חיילים הנוהגים באופן
בלתי מוסרי ומעניש אותם. ואכן, גם אלתרמן אמר זאת, בצורה קשה וכואבת, בשיר
"על זאת", ובכל פעם שנחשף למעשה עוול שנעשה בשם המדינה, כולל כלפי
אויבים.
אך כאמור, אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן,
היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר
את השם "על זאת"?
זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!
נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך
הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק
ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר
לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן
בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, ספרו "עיר
היונה".
מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא
מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר
הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי
לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו
הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח
גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.
וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!
ממש מגוחך, שמי שמשחירים את פניו של צה"ל, מציגים את צה"ל
כצבא בלתי מוסרי, מי שהיו שותפים לעלילת גולדסטון, שמציגים את ישראל כמדינה כובשת
ואת אויבי ישראל כצד הצודק בסכסוך, נתלים באילן גבוה כאלתרמן.
אלתרמן כתב "על זאת", גם על זאת, כחלק ממכלול של כתיבה
ציונית המבטאת את צדקת הדרך. הוא כתב על זאת, כאשר שמע על סטיה מן הדרך מצד
חיילים, במלחמה שאין צודקת ממנה. הוא לא טייח, הוא לא הסתיר, הוא לא סייג, הוא כתב
בצורה חדה וחותכת. הוא לא כתב נגד צה"ל. הוא כתב כמי שראה בעצמו חלק
מצה"ל (אגב, למרות גילו הוא התנדב לשרת כחייל קרבי במלחמה) מתוך ביטחון
שדבריו הם המבטאים את צה"ל האמתי ואת רוחו, רוחה של מדינת ישראל הנבנית.
כך ראה זאת גם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב"ג קרא את
השיר, ויומיים אחרי פרסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז
הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'... היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם
לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו
עד כה...". ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.
אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של
צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. בעקבות
נאום של מזכ"ל מפלגת העבודה ח"כ לובה אליאב, שבו הציג את ישראל ככובשת
שטחים השייכים לעם הפלשתינאי ועל כן עליה להחזיר לנגזלים את הגזלה, פרסם אלתרמן ב-27
בפברואר 1970 מאמר ב"מעריב", בו הגדיר את הופעתו של אליאב "שטחית
ודוחה". דברים מן הסוג של דברי אליאב, מעמידים את הציונות כולה כעניין של
גזלת מולדת מעם אחר. "במידה ואנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם
ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על
כידוננו בלבד". "הובי חדש", הייתה כותרתו של המאמר, ובו לעג לתחביב
החדש של אנשים בתוכנו, לערער על צדקת הציונות. בתחביב הזה ראה אלתרמן את האיום
הגדול ביותר על קיומנו. היה זה מאמרו האחרון של אלתרמן.
לאחר שכתב אותו, התיישב לכתוב את השיר, שהיה שירו האחרון, כשבועיים
וחצי לפני מותו. השיר האפוקלפיטי התגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את
צוואתו הרוחנית:
- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה
לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת". ומי שמשתמש
ב"על זאת" מתוך נקודת מוצא הפוכה – אותה נקודת מוצא שבה ראה אלתרמן את
התגלמות השטניות; קהות המוחין, הגורמת לנו לשכוח שעמנו הצדק, מחלל את שירו של
אלתרמן ואת זכרו.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
