15 שנה מלאו למותו של אילן רועה, כתב
"קול ישראל" בצפון. אילן נפל בדרום לבנון, לצד תא"ל ארז גרשטיין
ז"ל, מפקד יחידת הקישור ללבנון.
בשנות ה-90, שנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן.
בתוקף תפקידי עבדתי עם הכתבים בצפון ובהם אילן, עמו יצרתי קשרי ידידות.
לקראת טקס הענקת פרס כתב מצטיין של "קול ישראל" ע"ש
אילן רועה, פנו אליי המארגנים, להצטלם ולספר על אילן. היום, צולמתי בתצפית
קונייטרה וסיפרתי על קשריי עם אילן ועבודתי עמו. הדברים ישודרו בטקס.
לאחר מותו, פרסמתי מאמר הספד ב"ארץ הגולן" (10.3.99) תחת
הכותרת "תקשורת אוהבת".
****
"תקשורת אוהבת" – כך כינה דובר צה"ל את אילן רועה, כתב
"קול ישראל" בצפון, שנפל בלבנון, בהספד שנשא בהלווייתו. רבים מהנוכחים בהלוויה
הנהנו, כאומרים: הוצאת לנו את המילים מהפה. אכן, אין הגדרה קולעת יותר לאילן, מצמד
המילים הללו.
אילן אהב את התקשורת. הוא אהב את החדשות. הוא אהב את עבודתו. אך לא
לכך התכוון עודד בן עמי. הביטוי "תקשורת אוהבת" בא לעורר אסוציאציה מידית
בקרב המאזינים להספד – "תקשורת עוינת". גם מי שחושב, כמוני, שהמושג
"תקשורת עוינת" הוא קיצוני
וחריף מדי, לא יכול שלא להודות – בתקשורת הישראלית מצוי ריכוז גדול של ציניות,
"דווקאיות", חוכמולוגיה, רשעות ולעתים אף ניהיליזם. אילן רועה היה ההיפך
הגמור מכל אלה. כל מי שהכיר אותו יודע זאת.
אילן לא היה "כתבנו לענייני צבא", אך הוא היה התגלמות הכתב
הצבאי. הוא לא היה כתב צבאי נוסח כתבי החצר של מלחמת ששת הימים. הוא לא התבייש
לשאול שאלות קשות, להקשות, לחפש את האמת. מאידך גיסא, הוא לא חשב שתפקידו לשמש זרקור
להארת כל תופעה שלילית, שולית ככל שתהיה, ולהוציא אותה מכל פרופורציה. הוא לא היה
מעסיק מהדורת יומן שלמה ב"כתבת תחקיר מזעזעת", על טירון שישן 5 דקות
פחות מן הכתוב בפקודות מטכ"ל. הוא היה כתב צבאי, בכך שהיה עם החיילים, היה עם
המפקדים, הלך עמם לכל מקום, והעביר את העובר עליהם במהימנות. הוא היה מיקרופון
משוטט, הסובב בין לובשי המדים, ומעביר את השטח כהווייתו ולא ראה עצמו כפרשן ולא
כפובליציסט. הוא היה כתב שטח, המעביר את החדשות, ומשאיר למאזין את הפרשנות. אילן
היה כתב צבאי, בכך שהוא חי את הצבא, אהב את החיילים ופרגן להם – וגם בכך, בימים
אלה, הוא היה חריג.
עיקר תפקידו של אילן, ככתב בצפון, היה סיקור המלחמה בלבנון, אך הוא
סיקר גם את הגולן. בתקופת המאבק, סיקורו היה משימתו השניה בחשיבותה. כדובר ועד
יישובי הגולן, עבדתי עמו באופן צמוד, בקשר יומיומי, ולעתים בקשר של עשרות טלפונים
ביום. אהבתי אותו ונהניתי מאוד מן העבודה עמו.
המונח "תקשורת עוינת", אינו תקף בכל הנוגע לסיקור המאבק על
הגולן. לא אחת נתקלנו בקושי עם המערכות, אך לא עם הכתבים בצפון. מבחינות רבות,
הכתבים בצפון הם זן מיוחד, ואני אומר זאת כמי שעבד רבות גם עם עיתונאים אחרים. הם
חריגים בכך שרובם אינם לוקים בציניות המרושעת המאפיינת את התקשורת, בהתנשאות
השכיחה בקרב עיתונאים. הם שונים בפרגון ובשיתוף הפעולה קיים ביניהם, בניגוד לתחרות
המטורפת המקובלת בעולם התקשורת.
הכתבים בצפון, בדרך כלל, פינקו אותנו. הם סיקרו את המאבק שניהלנו
ביושר ובהגינות, והצליחו לתת לנו מקום בולט מאוד בכל התקשורת. בזכותם, לא היינו
צריכים להפנות חלק ממרצנו למלחמה למען סיקור הגולן. הסיקור הנרחב והמקצועי ניתן
לנו, ואנו ידענו להפיק מכך את המיטב, דבר שהיה נדבך חשוב להצלחותינו המאבק.
חלק מהכתבים בצפון הזדהו עם עמדתנו ועם מאבקנו. חלק מהם היו בדעה
שונה. רק כעת, אחרי מותו של אילן, הבחנתי בכך שמעולם לא שמעתי ממנו התייחסות כלשהי
לתוכן המאבק. אילן היה היחיד מכתבי הצפון, שאין לי מושג מה היתה דעתו. הוא איש
חדשות, רפורטר בכל רמ"ח אבריו, מקצוען אמתי, שלא חשב שתפקידו ליצור חדשות
ואפילו לא לפרשן אותן, אלא פשוט לדווח עליהן. זאת הוא עשה היטב. איני ידוע מה
הייתה דעתו הפוליטית, אך אני יודע שאת אנשי הגולן, האנשים שנאבקו ושאותם סיקר, הוא
אהב. אהבה אישית, חברית, לא פוליטית. גם כאשר שאל שאלות קשות ומביכות, ניכר היה בו
שהוא עושה זאת כמקצוען, ולא כציניקן המחפש את השלילי.
ארבע תכונות אפיינו את אילן: סקרנות, חריצות, מסירות ואנושיות.
סקרנותו של אילן לא ידעה גבול. יתכן וזו התכונה המאפיינת אותו יותר מכל. הוא רצה
לדעת הכל, התעניין בכל, הצליב מידע. ניכר היה בו שאין הוא עושה זאת רק כבעל מלאכה
המבצע את תפקידו, אלא שזו סקרנות אישית, טבעית, רצון אדיר להכיר, לדעת. גם החריצות
שלו מדהימה. הוא היה וורקוהוליק אמתי. אדם שהשכים לתוך עבודתו והלך עמה לישון. הוא
עבד בשעות מטורפות, התרוצץ בשטח, לא נח והגיע לכל מקום. המסירות שלו לעבודה הייתה
מוחלטת. לא אחת, עיתונאים נמנעו מלהגיע לאירועים שהזמנו אותם אליהם. פעמים רבות
שמעתי והסברים כחבל על המאמץ, לעשות את כל
הדרך, כדי שבמקרה הטוב תכנס שורה לעיתון. אילן הגיע לכל אירוע, ואם לא הגיע, היה זה
עקב סיקור של התרחשות אחרת (לרוב בגבול לבנון). לא אחת, הוא היה הכתב היחיד שבא.
ספק אם מנהליו היו שמחים לדעת, שלא פעם הקולות שהקליט וערך, באירוע שסיקר בגפו,
שודרו גם בתחנה המתחרה...
אילן היה מקצוען, אך היה גם בנאדם, במובן שפעם קראו לו
"מענטש". אדם נחמד מאוד, לבבי, חסר פוזות ומניירות של חשיבות עצמית, אדם
שמח ומחייך השובר מחיצות מן הרגע הראשון. פשוט, היה נעים לעבוד אתו.
פגשתי את אילן לראשונה במסע טרקטורים מגמלא לירושלים, שהתקיים באביב
94'. בהגיענו לגני התערוכה בת"א, המתין לנו שם אילן, הכתב לענייני הסתדרות,
שנשלח לסקר את האירוע. הוא ראיין אותי, והפניתי אותו למרואיינים נוספים.
חודשים אחדים מאור יותר, אילן הגיע לצפון. הוא פגש אותי ואמר לי:
"שלחו אותי לצפון. אין לי מושג מי נגד מי". נפגשנו בדירתו הזמנית במגדל.
ישבנו חצי יום וגיליתי לראשונה את אילן הסקרן. הוא לא הרפה ממני, בעוד שאלה ובעוד
שאלה. רצה לדעת הכל על הגולן, על הוועד, על הדמויות בגולן, מה עשינו, מה אנו עושים
ומה אנו מתכננים. ... מאז נמשך קשר רצוף ויומיומי, עד מותו. ההתחלה לא הייתה
פךושטה. אילן היה חדש וחסר ניסיון והתקשה להכניס אייטמים לתקשורת, כפי שעשה קודמו
לתפקיד. עובדה זו גרמה למתיחות ביננו. במהלך הזמן, וככל שרכש מעמד וניסיון, המצב
השתנה מן הקצה על הקצה. ... אילן היווה צינור מצוין להעברת המסר שלנו לצבור - הודעות
לתקשורת וסקירת האירועים. הוא היה זריז צורה בלתי רגילה. לא אחת התקשרתי אליו חמש
דקות לפני החדשות להעביר לו תגובה או ידיעה, והתגובה נכנסה לאותה מהדורת חדשות.
דפוס אופייני בדרך עבודתו: בביקורי אח"מים אצלנו, הוא הבליט את הדברים שאנו
אמרנו, ולאו דווקא את דברי האורח, בניגוד לדרך בה נהגו כלפי התקשורת אחרים.
פגישתי האחרונה עמו הייתה לפני שבועות אחדים, בביקורו של דן מרידור
באורטל. הוא הקליט אותי, ולאחר מכן שוחחנו ארוכות. הוא התעניין בפשרת
"מנגו" ובעיקר בנוסח גילוי הדעת, שהלך והתגבש באותם ימים. הבטחתי לו שעם
פרסום גילוי הדעת, אפקסס לו בלעדית את תוכנו. ואכן, כך עשיתי.
הידיעה על נפילתו של אילן, הכתה אותי, כמו את כל ידידיו, מכריו
ומוקיריו בכאב גדול. ובכל זאת, לא בהפתעה גדולה. אילן היה חיית חדשות. הוא נמשך אל
האש ואל האקשן. לא היה לו כל היסוס לגבי חובתו לדווח מהמקום האמתי, בזמן האמתי.
במלחמה בלבנון , הנושא העיקרי אותו סיקר, המקום האמתי הוא בפנים, בלבנון. הוא בילה
רבות, יותר מכל כתב אחר, בתוך לבנון. אילן היה מסור לשליחותו העיתונאית בכל נפשו
ובכל מאודו.
המסירות הזו, הייתה מסירות נפש, פשוטה כמשמעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
