* יש כל כך הרבה תרחישים שיכלו להכשיל את מבצע ההשתלטות על ספינת
הטילים מאיראן ולהפוך לאסון ולפרסה. הדבר מעצים את שלמות הביצוע ואת תעוזת ההחלטה.
*
כששמעתי על תפיסת ספינת הנשק, כתבתי בדף הפייסבוק שלי: "ועכשיו נשמע את המנגינות
האוטומטיות, על מדינה 'פיראטית'". קיוויתי שאמירות כאלו תשמענה רק מכיוונים כמו
איראן, חמאס וכד'. אבל דברים כאלה נשמעים גם בתוכנו. החמיצות שבה התקבל המבצע
בחוגים מסוימים, די מגעיל.
*
העיתונאי יגאל סרנה מתבייש בישראליותו. ומה גורם לו לכתוב ש"כל יום מביש יותר
לחיות פה"? תפיסת ספינת הטילים "קלוז סי". איזו בושה! "אלף
חיילים משתלטים על אניות מסחר של 30 מלחים, נטולת הגנה".
לכאורה,
לשם מה להתייחס לדבר הבל כזה, שסרנה כתב בדף הפייסבוק שלו? זה חשוב, כי ההתייחסות
שלו מדגימה את האופן המעוות שבו המיליה שלו רואה את המציאות.
מה
היה האירוע, אליבא דסרנה? לא תפיסת ארנסל טילים חדישים וארוכי טווח שנועדה להיירות
על אזרחי ישראל והיוותה איום ביטחוני חמור. לא מניעת ההסלמה שירי הטילים היה גורם
לה, כולל סבל קשה לתושבי עזה, אפשרות של כיבוש עזה והתדרדרות היחסים עם מצרים אילו
הטילים היו נורים מסיני. לא ההישג המודיעיני הכביר, של חשיפת מבצע שלבטח הופעלו בו
כל אמצעי החשאיות החמורים ביותר. לא ביצוע מושלם, ללא נפגעים לכוחותינו וללא
נפגעים כלל. לא חשיפת פניה של מעצמת הטרור האיראנית. לא. מה שהיה כאן, הוא השתלטות
של "אלף לוחמים" על "אניית מסחר נטולת הגנה". הנה, בקליפת
אגוז, האופן המעוות בו אותם אנשים מציגים את הסכסוך הישראלי-ערבי כולו,
מ"נראטיב" הנכבה ועד "קלוז סי".
*
מי שטוען שעיתוי הפעולה נועד לשרת את ביקורו של נתניהו בארה"ב, מדבר שטויות.
וכי ישראל תיאמה עם איראן את מועד ההפלגה? אבל לצורך הדיון - נניח שניתן היה לתכנן
את עיתוי הפעולה. האם לא היה זה ראוי, לקבוע את העיתוי שייטיב לשרת את המערכה
המדינית שישראל מנהלת נגד התחמשות מעצמת הטרור בנשק השמדה המוני? אילו היה הדבר
בידינו, והיינו בוחרים בעיתוי אחר, היה זה מחדל מדיני. אך אילו הדבר היה בידינו,
ראוי היה להקדים במקצת את הפעולה, כדי שתהיה לקראת פגישת נתניהו – אובמה.
*
סרנה מתבייש. מה יש, לא יכולנו לשלוח חוליה מצומצמת לבצע את הפעולה? מעניין מה הוא
היה כותב אילו הפעולה הסתבכה כמו ב"מרמרה".
*
במסגרת הבידוד המדיני של ישראל, הקונגרס האמריקאי הגדיר בחוק את מעמדה של ישראל
כשותפה אסטרטגית של ארה"ב.
*
הבחירות החוזרות בבית שמש, חורגות בחשיבותן בהרבה מעבר לעניין המקומי. זו התמודדות
בין הציונות לזייפנות.
אלי
כהן – האיש שלנו בבית שמש.
*
ב-4.3.28, בדיוק 86 שנים לפני החלטת עיריית ת"א על פתיחת עסקים בשבת, דחה בית
המשפט תביעת דיבה של עו"ד סמואל נגד עורך הארץ משה גליקסון, על שבסדרה בת
ארבעה מאמרים תקף אותו על שהגן על בעל חנות תל-אביבית, שנקנס כיוון שפתח את החנות
בשבת. תביעת הדיבה הייתה על ביטויים קשים שכתב נגדו גליקסון, שהאשים אותו ב"התנקשות
בחיי הבית הלאומי" ואת טיעוניו – "עקמומיות הלב והשכל".
מייסדי
ת"א, ברובם הגדול, לא היו דתיים וממש לא רצו ליצור עיר דתית. עיתון
"הארץ", אמנם היה שונה מאוד מ"הארץ" של שוקן, אבל הוא היה
עיתון חילוני. גם גליקסון, אחד המנהיגים הבולטים של החוגים האזרחיים וזרם הציונות
הכללית, היה חילוני, וכך גם הזרם שהנהיג. סגירת החנויות בשבת, כלל לא הייתה
בעיניהם הליכה לקראת הדתיים, פשרה עם הדתיים, יכולת לחיות בדו-קיום, אלא ערך בפני
עצמו, המבטא את דרכם שלהם כיהודים.
בדיוק
שנתיים קודם לכן, ביאליק ייסד בת"א את אירועי "עונג שבת" – אירוע
תרבות ואמנות לקהל הרחב. אירועי "עונג שבת" משכו קהל רב, ולכן נדדו מפעם
לפעם לאולם גדול יותר. בשנה שבה כתב גליקסון את הדברים, נחנך אולם "אוהל
שם", שנבנה בעיקר לצורך "עונג שבת", כיוון שלא נמצא מקום להכיל את
כל הקהל. באותה שנה ביאליק הקים את אגודת "עונג שבת" שקידמה את המיזם
התרבותי.
זוהי
שבת הראויה לפרהסיה יהודית ישראלית – שבת של תרבות, אמנות ורוח על כל גווניה, כולל
תיאטרון, קולנוע ומוזיאונים. עסקים, חנויות, מרכולים וכו' – סגורים.
*
מיצוי האמת והדין בפרשיות אולמרט הוא אינטרס ציבורי מובהק. לכן, ראוי היה לחתום על
הסכם עד מדינה עם שולה זקן. אני מקווה, שהודעת הפרקליטות לסניגוריה של זקן שלא
יהיה הסכם, היא אמצעי לחץ עליה לזמר יותר ולחשוף פרטים נוספים.
*
הייצוגיות היא מרכיב חשוב בדמוקרטיה, בוודאי במדינה מגוונת ומקוטבת כישראל. העלאת
אחוז החסימה פוגעת בייצוגיות ולכן היא פוגעת בדמוקרטיה. אין לכך כל קשר למשילות, מה
גם שאין היום באמת בעיית משילות בישראל.
*
הוראתו של נשיא בית המשפט העליון השופט גרוניס לחסום את הגשר בין בית המשפט
ל"סינמה סיטי" הזכירה לי את הוראתה של יו"ר הכנסת דליה איציק לאסור
כניסה לכנסת בג'ינס. שני מקרים שבהם אובססיית כבוד עלולה להביא לנתק של מוסד
ממלכתי חשוב מן הציבור, ובכך לפגוע בכבוד המוסד.
* ביד הלשון
הביטוי
היפה "שמנהּ וסלתהּ" מופיע
בפרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "ויקרא". אנו נוהגים להשתמש בביטוי, לציון
הטוב שבטוב, המובחר שבמובחר. סלתה ושמנה של העיר = הטובים והמובחרים שבעיר. הסולת
נחשבה בימי קדם למאכל יקר ויוקרתי, ומכאן הביטוי.
במקור,
הביטוי שמנה וסלתה אינו אלגורי, אלא פשוטו כמשמעו, הוא מדבר על השמן והסולת שלה.
של מי? של המִנְחָה – קרבן המנחה.
הנה,
המקור – שני הפסוקים הפותחים את פרק ב' ב"ויקרא": "א וְנֶפֶשׁ כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה
סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. ב וֶהֱבִיאָהּ אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן
הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל
כָּל-לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה
רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה."
אגב,
המילה "סָלתה" מנוקדת בקמץ קטן ונהגית כ"סוֹלתה".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
