בשעה טובה ומוצלחת, חוקקה הכנסת את חוק יסוד משאל העם,
המחייב משאל עם כתנאי לוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל. חקיקת החוק היא יום
חג לדמוקרטיה הישראלית. מדינת ישראל, שחוק זה מופיע בספר החוקים שלה, דמוקרטית
הרבה יותר מכפי שהייתה קודם לכן.
קבלת חוק יסוד משאל העם, היא אבן דרך חשובה בתולדות הגולן,
משני טעמים. האחד והעיקרי, הוא תרומתו המשמעותית לשמירה על הגולן כישראלי (אף
שלהערכתי גם בלעדיו, נסיגה מהגולן היא מדע בדיוני). השני – מדובר בהצלחתו של מהלך
עליו עבדנו במשך 22 (!) שנים.
רעיון משאל העם עלה על סדר היום מיד בראשית המאבק על הגולן
בשנת 1992. המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן הבהיר לנו, שעצם החלת הריבונות
הישראלית על הגולן, עם כל חשיבותה – אינה ערובה מספקת להבטחת הגולן הישראלי, ויש ליצור
עוגנים נוספים. ויותר מכך – העובדה שרבין, שביקש וקיבל מן העם מנדט לשמור על
הגולן, פעל בניגוד מוחלט למנדט הזה,
והעובדה שרוב חברי מפלגתו עשו יחד עמו "אחורה פנה – קדימה צעד", כלומר
העדיפו נאמנות לאיש מאשר לדרך, הבהירה לנו את הכשלים המובנים
במערכת הפוליטית, שעלולה להתגלות כמשענת קנה רצוץ.
רעיון משאל העם לא עלה מתוך דיון מלומד על השאלה מהי הדרך
הנכונה לקבלת החלטה דמוקרטית בנושא גבולות המדינה, אלא מחיפוש הדרך למנוע נסיגה
מהגולן. זאת הייתה תכלית הרעיון, היא שהניעה אותנו. ככל שהעמקנו בה, הבנו גם את
חשיבותה ותרומתה לדמוקרטיה הישראלית.
ההחלטה להיאבק על משאל עם לא הייתה פשוטה. נימוק רציני מאוד
נגד הרעיון, היה שבעצם ההצעה אנו נותנים לגיטימציה לרעיון הנסיגה. האם יש חוק משאל
עם על ת"א? האם יש ערכאה שבה נסיגה מהגולן היא לגיטימית? הכרעתנו בנושא זה,
כמו גם בנושאים אחרים, הייתה פרגמטית – איננו רוצים להישאר צודקים בלי הגולן. אנו
רוצים לעשות את המעשים הנכונים כדי לנצח במאבק. "המטרה שלנו אינה לריב עם
השומר, אלא לאכול את הענבים".
מוקש שני –
אם אנו נאבקים למען משאל עם רק על הגולן, האם אין בכך אמירה
שאנו תומכים בוויתור על יש"ע? הפתרון למוקש זה, היה הימנעות מחוק פרטיקולרי
על הגולן, אלא חוק כללי – משאל עם כתנאי לנסיגה משטח שבריבונות ישראל. היום ברור
שהדבר אינו כולל רק את הגולן, אלא גם נסיגה מירושלים או משטחים בתוך הקו הירוק
במסגרת חילופי שטחים. אבל אז, אפילו מרצ נשבעה אמונים לשלמות ירושלים ואיש טרם
העלה את רעיון "חילופי השטחים". לכאורה, סוגיית השטח הריבוני הייתה מעין
כסות למאבק נטו על הגולן. למעשה, ניתן לומר שהיטבנו לזהות את האיומים העתידיים.
איך מקדמים את הרעיון? הדרך הקלה הייתה להעלותו באמצעות
האופוזיציה מהימין. ידענו שבדרך זו הסיכויים קטנים יותר. חשוב היה לנו להעלות את
ההצעה כמבטאת הסכמה רחבה. לכן, החלטנו להעלות את הצעת החוק באמצעות ח"כים
ממפלגת העבודה. פנינו ליו"ר לובי הגולן, אביגדור קהלני, אז ח"כ ממפלגת
העבודה, והוא שמח להוביל את הצעת החוק. בחשאי, הצלחנו לגבש רשימה של 17 ח"כים
ממפלגת העבודה שהתחייבו לתמוך בחוק ולהיות חתומים על הגשתו. בסוד העניין היו גם
שני שרים ממפלגת העבודה – שמעון שטרית (שהיה שותף לניסוחו) ויעקב צור. נשארה שאלה
אחת – איזה ערך יהיה להתחייבות של הח"כים הללו, ברגע האמת, לאחר הסרת לוט
החשאיות, כאשר יצטרכו להתייצב מול ראש הממשלה שהתנגד בכל כוחו להצעת החוק?
בספטמבר 94', פתחנו – קבוצת פעילים מן הגולן, בשביתת רעב בת
19 יום בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן. מטרת השביתה הייתה למקד את דעת הקהל לענייננו
ולהגביר את התמיכה הציבורית במאבקנו. אולם סברנו שיש צורך בעילה ספציפית לשביתה,
בדרישה שמילויה תוצג כהישג שיביא להפסקת השביתה. העילה שבחרנו הייתה הגשת חוק משאל
העם, אותו רצינו למנף באמצעות השביתה. מאחר וראש הממשלה הפעיל לחץ כבד מאוד, כמעט ברוטאלי,
על הח"כים, לבל יגישו את החוק, שבתנו עד הגשת החוק, בידי ח"כים ממפלגת
העבודה, שהפרו את החלטת הסיעה.
יום לפני פתיחת שביתת הרעב, מישהו (מן הסתם אחד הח"כים,
שחיפש דרך לברוח) הדליף לרדיו את דבר החתימה ההמונית של ח"כי העבודה על הצעת
החוק. במהדורת החדשות הבאה, כבר הודיע ח"כ אלי גולדשמידט, עד אותו רגע אחד
התומכים הנלהבים בחוק, שהוא מושך את חתימתו ותמיכתו. בכך הקנה לעצמו לעד את הכינוי
אלי גולדשפן. אך הנ"ל לא היה יחיד, אלא הסמן של המפולת – בתוך ימים ספורים
נשארנו עם 5, ולאחר עוד לחצים ממשלתיים, נשארו שלושה אמיצים – קהלני, עמנואל זיסמן
ויעקב שפי.
חשוב לציין, שמי שהחליט על משאל העם היה ראש הממשלה ושר
הביטחון יצחק רבין
עצמו, שבלי לעדכן איש משרי ממשלתו שיגר את סגן שר הביטחון מוטה גור להודיע על כך
במליאת הכנסת. בדיעבד מסתבר שהוא עשה כן בתיאום עם נשיא ארה"ב קלינטון זמן רב
מראש. התנהלותו בנושא הייתה מוזרה – מצד אחד הוא יזם משאל עם, ומצד שני הוא נלחם
בכל כוחו נגד חוק שריון הגולן. איך מסבירים זאת? לדעתי, העובדה שהחוק הועלה בידי
מורדים ממפלגתו גרמה לו לתגובה רגשית קשה.
מה פירוש "נלחם בכל כוחו"? על קהלני הוא צעק,
שבגלל החוק שלו נהרגים חיילים בלבנון... אבל השיא היה התנהלותו ביום ההצבעה על
החוק. רבין הודיע על גיוס כללי של כל הקואליציה, בלי קיזוזים. הייתה בעיה אחת –
ח"כ חיים קופמן מהליכוד, שכב על ערש דווי, כתוצאה ממחלת הסרטן. קופמן הודיע,
שאם לא יקוזז יגיע על אלונקה לכנסת כדי להצביע. רבין התעקש ולא הסכים לקיזוזו.
בסופו של דבר, ח"כ אברהם פורז, איש "שינוי" – אז עדיין חלק ממרצ,
הפר את המשמעת ונעדר מן ההצבעה כדי להתקזז עם קופמן. ... איזו מקלחת צוננת הוא
חטף.
אך בכך אין די. במיתולוגיה של הפוליטיקה הישראלית, מקובל
שההצבעה על הסכם אוסלו ב' היא "הצבעת המיצובישי", שבה נקנה אלכס גולדפרב והבטיח את הרוב
להסכם. האמת היא שהזיכרון הציבורי קצת מתעתע – "הצבעת המיצובישי" לא הייתה
על אוסלו, אלא על שריון חוק הגולן.
ומעשה שהיה, כך היה. הקואליציה של רבין הייתה קטנה מאוד,
והוא היה מעוניין מאוד להרחיבה באמצעות צירוף מפלגת ימין. אחת ממטרותיו הייתה
להבטיח רוב יהודי בכנסת למדיניותו. היעד המרכזי לגישושיו הייתה סיעת צומת, בראשות
רפאל איתן, אותו הכיר לאורך עשרות שנים, מתקופת השירות הצבאי, ואותו הוקיר והעריך.
מפעם לפעם החל מו"מ על צירוף צומת לקואליציה, אך הדבר לא צלח.
התפנית הייתה בתחילת 1994 – שלושה ח"כים פרשו מצומת על
רקע סכסוכים אישיים, והקימו את סיעת "יעוד". בראש הקבוצה עמד גונן שגב – לימים סוחר סמים
ואסיר פלילי, ועמו אלכס
גולדפרב – ח"כ עילג, שמה שיש לו על הכתפיים אינו בדיוק מושא
להערצה, ואסתר סלמוביץ'. הסיעה הצטרפה לקואליציה. שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית,
גולדפרב לסגן שר השיכון. נפגשנו איתם, והם נשבעו אמונים לגולן והבטיחו להיאבק
מבפנים למען הגולן – מאבק שיהיה אפקטיבי יותר מישיבה עקרה באופוזיציה.
מבחנם היה בהצבעה על החוק. שגב הודיע שהוא תומך בחוק, אך כשר
הוא מחויב להחלטת הממשלה. גולדפרב וסלמוביץ' הודיעו שיתמכו בחוק. ערב ההצבעה הסתמן
רוב של שני ח"כים בעד החוק. הקואליציה סימנה את גולדפרב כחוליה החלשה והחליטה
למקד עליו את כל עוצמת הלחץ הפוליטי.
המשימה הייתה של שר השיכון פואד בן אליעזר. גולדפרב, סגנו,
היה מתוסכל – פואד לא נתן לו כל סמכויות במשרד. המשמעות שלו במשרד לא הייתה גדולה
הרבה יותר משל עציץ במשרד של מזכירה זוטרה. זה היה יומו הגדול. פואד הסתגר איתו
במשך שעות, עם קו פתוח לראש הממשלה, וניהל עמו מו"מ על סמכויותיו כסגן שר,
ובלבד שיצביע נגד החוק. וכך, משעה לשעה סמכויותיו הורחבו, הוא קיבל אחריות על 14
חברות ממשלתיות ועוד. ו"המיצובישי"? סתם אגדה אורבנית.
ההצבעה הייתה שמית. את גולדפרב הקיפו ח"כים מן
האופוזיציה והקואליציה, וכל אחד מכיוונו הפעיל עליו לחץ פיסי לא כל כך מתון. בהגיע
תורו להשיב, אמר גולדפרב: "בעד הגולן אבל נגד החוק". הקהל הגיב בקריאות
בוז. ההצבעה הסתיימה בתיקו 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר היה ברור – אין בכנסת רוב
לנסיגה מהגולן.
בכנסת הבאה, חודש המאמץ לחוקק את החוק, בהובלת איש הגולן,
ח"כ לשעבר יהודה הראל מן "הדרך השלישית". אחת הסוגיות המעניינות
בתהליך בניית החוק, הייתה הרוב הדרוש במשאל עם. הרעיון המקורי דיבר על רוב מכלל
בעלי זכות הבחירה. הכוונה הייתה להקשות ככל הניתן על היכולת לקבל החלטה חמורה כל
כך, ולהבטיח שלא תתקבל החלטה על נסיגה משטח ריבוני, מבלי שרוב אזרחי ישראל תמכו
בה. מתנגדי החוק הציגו את ההצעה אודות הרוב כניסיון לנטרל את הקול הערבי, ומרגע זה
היא גונתה כ"גזענית". במצב הזה היה ברור שאין לה כל סיכוי להתקבל,
ונאלצנו להסתפק ברוב רגיל.
ב-25 בינואר 1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של יהודה הראל, תיקון
לחוק סדרי שלטון, שכונה בציבור ובתקשורת "שריון חוק הגולן". החוק קבע:
"החלטת ממשלה לפיה המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על
שטח, טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתקבל ברוב חבריה... החלטת ממשלה, שאושרה על ידי
הכנסת... טעונה גם אישור במשאל עם, שיתקבל ברוב הקולות הכשרים של המשתתפים
במשאל". מדוע, אם כן, היה עוד צורך בחוק שהתקבל השבוע?
מאחר ואין בחוק הישראלי הסדרה של משאל עם, המפרטת את אופן
התנהלותו, נקבע בחוק, שמימוש סעיף משאל העם מחייב חקיקת חוק יסוד מיוחד. במדינה
מתוקנת, מרגע שהתקבלה ההכרעה העקרונית, הן התומכים והן השוללים היו מפשילים
שרוולים כדי להסדיר את החוק. אלא שממשלות ישראל, לאורך שנים, מזמזו, מסמסו והכשילו
את היוזמה.
מתוך הקושי להעביר את חוק היסוד, קיבלה הכנסת הקודמת חוק
חדש, שאינו חוק יסוד, המסדיר את תנאי משאל העם. בעקבות זאת, עתר עו"ד מחמד
ואתד לבג"ץ נגד החוק. הוא הציב שורה ארוכה של נימוקים פוליטיים נגד החוק,
שמקומם אינו בבית המשפט, ונרמז לו בידי השופטים שמוטב שיוותר עליהם, וכך הוא עשה.
לצד הנימוקים הפוליטיים היה לו גם נימוק חוקתי – הטענה ששינוי מהותי בסדרי השלטון,
כמו החלת משאל עם, אינו יכול להיעשות אלא בחוק יסוד. מהערות השופטים ושאלותיהם,
ניתן להסיק שהם מקבלים את הטיעון הזה, אף שספק אם הם יראו בכך עילה מספקת לפסול את
החוק. אולם לנוכח דברי השופטים, עלתה היוזמה לעגן את החוק הקיים בחוק יסוד.
זה החוק שהתקבל בשבוע שעבר. החוק התקבל ברוב גדול, אולם מן
הראוי היה שיתקבל בהסכמה רחבה. למרבה הצער, האופוזיציה לא תמכה בו, ואף החרימה את
הדיון עליו ועל חוקים נוספים, ובכך ביזתה את הכנסת.
החרמת הדיונים על
חוקי המריבה בכנסת, בידי האופוזיציה, הזכירה לי החרמה קודמת. ב-14.12.81, הפתיע
בגין את הממשלה ואת הכנסת, כאשר ביום צאתו מאשפוז בבית החולים, העביר ביום אחד,
בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת, את אחד החוקים ההיסטוריים והחשובים בתולדות המדינה –
חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל.
המערך החרים את
ההצבעה, בטענה שקיום שלוש הקריאות ביום אחד, הוא מחטף. כמובן שהיה זה תירוץ,
והסיבה להחרמה הייתה שונה לגמרי. היה זה תרגיל של יו"ר מפלגת העבודה שמעון
פרס ויו"ר סיעת המערך משה שחל, להסתיר את הפילוג הפנימי במערך.
סיעת המערך הייתה
חלוקה בנושא חוק הגולן, וקשה היה להגיע בה להסכמה. כמה מיוזמי החוק וראשי לובי
הגולן בכנסת היו חברי סיעת המערך וכמה מן המתנגדים החריפים ביותר לו, היו אף הם מן
המערך. על מנת למנוע את המבוכה, של פיצול הסיעה בהצבעה כה חשובה, יזמו פרס ושחל את
התרגיל.
אולם התרגיל כשל.
אמנם רוב חברי הסיעה כיבדו את ההחלטה והחרימו את ההצבעה, אולם התומכים המובהקים
בחוק ומתנגדיו המובהקים הפרו אותה והצביעו, על פי עמדותיהם. וכך, המבוכה הייתה אף
גדולה יותר – הסיעה לא התפצלה לשניים אלא לשלושה, ושתי קבוצות משמעותיות של
ח"כים הפרו את החלטת הסיעה.
יש קשר הדוק בין
חוק הגולן לחוק משאל עם. חוק יסוד משאל עם אינו מחייב משאל עם על כל נסיגה, אלא על
נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל. הגולן הוא שטח ריבוני של ישראל, מאז סופח בחוק
הגולן. בעוד שלושים שנה, רק נודניקים כמוני יזכרו את הפגנת ההחרמה סרת הטעם של
הדיון על החוק הנוכחי, כפי שאף אחד, כמעט, אינו זוכר את ההחרמה הילדותית של ההצבעה
ההיא. ואילו חוק היסוד החשוב הזה, כמו חוק הגולן, יישאר חקוק בספר החוקים של מדינת
ישראל.
חוק יסוד משאל עם הוא הצלחה גדולה. מאות פעילי ועד יישובי
הגולן היו שותפים, לאורך השנים, ליצירת ההצלחה. מירב הקרדיט על ההצלחה מגיע ליהודה
הראל. זכויותיו של יהודה במפעל ההתיישבות בגולן רבות מאוד, ועל כך יש להוסיף את
חוק משאל העם. במשך כל 22 השנים, חוק משאל העם היה תיק של יהודה. הוא גייס את
הח"כים ממפלגת העבודה שהעלו לראשונה את החוק על שולחנה של הכנסת. כח"כ,
הוא העביר את החוק ב-1999. והוא הוביל גם את המהלך שהסתיים בקבלתו הסופית של חוק
היסוד.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
