בהרצאותיי על תולדות הסכסוך בין ישראל לסוריה, אני נתקל בתגובות של
ספקנות וחוסר אמון, כאשר אני מספר על שנות החמישים הראשונות, השנים שלאחר מלחמת
העצמאות. איך זה יכול להיות, שואלים אותי, שכך - בפעולת תוקפנות, הורגים הסורים
שבעה חיילי צה"ל, כובשים את חמת גדר, וישראל משלימה עם המצב? איך זה יכול
להיות, שהסורים השתלטו כך על אזור הבניאס, על חופה הצפון מזרחי של הכנרת ועל שטחים
נוספים במדינת ישראל הריבונית? זה בלתי נתפס... איך ישראל אפשרה זאת? איך
צה"ל אפשר זאת?
קשה לתפוס, אך האמת היא שהשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות, היו שנות
שפל של צה"ל. צה"ל איבד במלחמה את טובי הלוחמים שלו. החלטות שגויות של
ב"ג הביאו לסילוקה של שדרת הפיקוד הפלמ"חניקית מצה"ל. מדינת ישראל
הייתה עסוקה במשימה הכבירה של קליטת העליה – בתוך שנים ספורות המדינה העניה,
המתבוססת בצנע, יותר מהכפילה את עצמה בקליטת עולים המונים; ניצולי השואה מאירופה
ויוצאי ארצות ערב, מה שחייב קיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון ועיקר תשומת הלב הופנתה
למאמץ הלאומי הזה. ובינתיים, צה"ל כמעט התפורר... צה"ל גילה חולשה
נוראה, איבד את רוח הלחימה, את הנחישות, את הדבקות במשימה שכה אפיינו אותו במלחמת
העצמאות. המוראל ביחידות צה"ל היה נמוך מאוד. צה"ל לא הצליח לתת מענה
הולם לטרור. האויב הריח את החולשה – מחבלים הסתננו לישראל מרצועת עזה, מירדן
ומסוריה, ביצעו פיגועים, הציתו שדות, רצחו ישראלים; ללא תגובה אפקיבית. חוצפת
האויב ותעוזתו גברה – מצב הביטחון המעורער והמתדרדר, עורר אצלם ציפיה ל"סיבוב
השני" שבו תתוקן התאונה החמורה של 1948, ומדינת ישראל תמחק סופית מהמפה.
בנאומו המפורסם על אודות הטייסים הבריטיים במלחמת העולם השניה, אמר
צ'רצ'יל שמעולם לא היו חייבים רבים כל כך, הרבה כל כך למעטים כל כך. הדברים הללו
נכונים לא פחות, באשר ללוחמי יחידת 101 – יחידת הקומנדו הצה"לית, בראשות אריק
שרון שהוקמה בקיץ 1953. שרון, קצין משוחרר, חזר לצה"ל, קיבץ חבורה מופלאה של
לוחמים אותם אסף מיחידות צה"ל השונות, וחלקם – חיילים משוחררים. בתוך זמן
קצר, החבורה הקטנה הזאת, שמנתה כמה עשרות לוחמים, ופעלה חודשים בודדים, חוללה מהפך
בצה"ל. פעולות התגמול העבירו את המלחמה לשטח האויב, שינו את המאזן של פיגועי
טרור ללא תגובה, ויצרו מאזן חדש, שבו אם אצלנו לא ישנים בשקט, גם שם לא יישנו
בשקט, ואם כאן יהיה סבל, הסבל שלהם יהיה גדול שבעתיים.
עיקר תרומתם הייתה במופת של ערכי לחימה – דבקות במשימה, נחישות, אומץ
וגבורה, ערך הניצחון בכל מחיר, ערך הרעות, ערך החתירה למגע, ערך ההסתערות, ערך אי
הפקרת הפצועים. היחידה התמזגה במהרה בגדוד הצנחנים ושרון היה למפקדו, ולחטיבת
הצנחנים ששרון היה למפקדה ולכלל צה"ל. רוח זו הביאה לניצחונות המזהירים במלחמת
סיני ובמלחמת ששת הימים ולניצחון במלחמת יום הכיפורים, מתוך מצב כמעט אבוד,
בנחיתות מובהקת בעקבות ההפתעה. הרוח הזו היא המסד לכל הצלחותיו של צה"ל עד
היום.
יצירת אתוס לאומי, מחייבת גיבורים לאומיים. מאיר הר ציון, לוחם, סייר
ומפקד מהולל, היה הסמל של יחידת 101 והצנחנים - מופת של אומץ לב, נחישות, דבקות
במשימה ומנהיגות תחת אש. בגבורתו ונחישותו, היווה מאיר הר ציון מופת והשראה לדורות
של לוחמים. הר ציון זכה בעיטור העוז ובצל"שים, הוא הקים את סיירת הצנחנים
ופיקד עליה, הוא היה ממייסדי סיירת מטכ"ל ומפקדיה, וחרף נכותו הקשה, בעקבות
פציעתו האנושה, המשיך להילחם עד מלחמת יום הכיפורים.
יש להודות על האמת, שהיו גם צדדים שליליים ואפלים בסיפורו של הר ציון.
פעולת הנקם הפרטית בקרב שבט אל-עזזמה בירדן, ממנו יצאו רוצחי אחותו והחבר שלה, שבה
הרג ללא משפט, על דעת עצמו, בני שבט אקראיים, היא פשע, שראוי היה לענישה חמורה. על
אף ההערצה להר ציון ולתרומתו האדירה למדינת ישראל וחרף ההבנה לשבר האישי שהוביל
למעשה, לא היה מקום להקל בו ראש.
גם הליכתו לפטרה, שגרמה לצעירים רבים לחקות אותו בהרפתקה שעלתה בחיי
12 צעירים ישראלים, יכולה להיזקף לחובתו.
אולם היום, לאחר מותו, כאשר אנו בוחנים את מכלול פעולתו, מן הראוי
שנצדיע לאחד מגדולי הלוחמים והמפקדים בתולדות צה"ל, ממניחי היסוד לרוח הלחימה
של צה"ל, אדם שמעטים בתולדות המדינה תרמו כמוהו לביטחון המדינה.
יהיה זכרו ברוך!
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
