הבלוג של אורי הייטנר

משאל העם בקרים וסיפוחו הצפוי של חצי האי לרוסיה, הוא אירוע בעל משמעות גלובלית רחבה, החורגת בהרבה מהשאלה המקומית. הוא נוגע למאזן הכוחות הבינלאומיים; לעליית כוחה של רוסיה וחזרתה ההדרגתית למעמד של מעצמת על, לצד שקיעתה ונסיגתה של ארה"ב. הוא מבטא התחזקות של הציר הנתמך בידי פוטין, ובראשו איראן וסוריה, המזהה את חולשת ארה"ב והעולם החופשי, בז להם ומצפצף עליהם. הוא מבטא את פשיטת הרגל של ארה"ב, המאבדת לא רק את כושר ההרתעה שלה, אלא גם את השפעתה על הנעשה בעולם. הוא מעיד על התוצאות של מדיניות פייסנית רופסת של מעצמה דמוקרטית מול הדיקטטורות, המתעלמת מלקחי המאה ה-20. הוא מעיד על מקומו של המנהיג הבודד בעיצוב ההיסטוריה - כיצד מנהיג חכם, ערמומי, נחוש וחזק גובר על מנהיג חלש, הססן, עיוור מרצון ופייסן, אף שאובייקטיבית, השני עומד בראש מעצמה חזקה לאין ערוך מבחינה צבאית וכלכלית.

אולם כל התובנות הללו, לא היו משמעותיות בעבור תושבי קרים שהצביעו במשאל עם על עתיד חצי האי. יתכן, שבפרספקטיבה היסטורית, מה שעמד מאחורי הצבעתם, משמעותי יותר ממאזן הכוחות הבינלאומי. מבחינתם של תושבי קרים, הצבעתם הייתה הגדרה של זהות – האם הם רוסים או אוקראינים? תושבי קרים הם רוסים בלאומיותם ואוקראינים באזרחותם, והם נדרשו להכריע בין שתי הזהויות הללו – איזו היא המשמעותית בעבורם? הם התייצבו לקלפיות, והעדיפו, כאיש אחד, את הזהות הלאומית על האזרחית. סביר להניח שהמיעוט הקטן שהצביע אחרת, הוא מיעוט אוקראיני בקרים. בפרספקטיבה היסטורית, המשמעות המהותית של תוצאות משאל עם, היא התובנה שזהות לאומית משמעותית לאין ערוך יותר מזהות אזרחית.

יש המפרשים את הגלובליזציה, את עידן התקשוב הגלובלי, את הקמת האיחוד האירופי ואירועים נוספים על פני הגלובוס, כעדות לכך שהעולם צועד לעידן פוסט לאומי, קוסמופוליטי. יש כאן רטרו לרוחות הקוסמופוליטיות שנשבו בעולם באמצע המאה ה-19, בשם הליברליזם ובשם הסוציאליזם המרקסיסטי, האינטרנציונליסטי. רוחות אלו בזו ללאומיות, וראו בה שריד לעידן קמאי פרימיטיבי, המנוגד לרוח הקדמה, או "בניין על" שהקפיטליזם המציא (לצד הדת) כדי לסמם את ההמונים ולמנוע מהם מאבק לשחרורם. האידיאולוגיות הללו לא הסתפקו בהעמדת חלופה ללאומיות, אלא דיברו בשם דטרמיניזם היסטורי, והציגו תהליך סטיכי, בלתי הפיך, שבו צועדת האנושות. גם ההמונים שהתלהבו מהחזון הזה, שינו את טעמם ברגע שבו נדרשו באמת לבחור בין זהותם הלאומית לרעיונות האופנתיים שאותם הם דקלמו. למשל, כאשר מדינותיהם עמדו על סף מלחמה.

הרטרו של הרוחות הללו – נובע משני מקורות שונים; מצד אחד, הפוסט מודרניזם הרדיקאלי, החותר לרקונסטרוקציה מלאכותית שפוסט לאומיות הוא חלק ממנה. מצד שני, תאגידי הכסף הגדול, החותרים לשלטון עגל זהב גלובלי ריכוזי, שישרת את קומץ הטייקונים שישלטו בעולם באין מפריע, וידלדלו בהדרגה את מדינות הלאום ממשמעותן.

משאל העם בקרים הוא עוד הוכחה למופרכותן של התיאוריות הללו, המנסות להנדס מחדש את האדם ולפרק אותו מזהותו הטבעית.

רעיונות פוסט לאומיים נשמעים גם בתוכנו, והם מניבים פתרונות כמו רעיון המדינה האחת (חלקם מתוך רצון לאומי דווקא, להגשים את חזון א"י השלמה וחלקם מתוך רצון להגשים רעיונות כנעניים פוסט ציוניים) ואם מצד המציעים חלוקת הארץ למדינה פלשתינאית נקיה מיהודים, וממערב לה להמיר את מדינת הלאום היהודי בשקשוקה סרת טעם של מדינת כל לאומיה (או בכיבוסית – "מדינת כל אזרחיה"). כל הרעיונות הללו, מנוגדים לחזון הציוני של מדינת לאום יהודית בעלת רוב יהודי איתן ויציב לדורות. לקח קרים מזכיר לנו את מופרכותם של ניסויים פוסט לאומיים מסוג זה.

* "ישראל היום"