* הצעת החוק נגד
"ישראל היום" היא חקיקה אנטי דמוקרטית, שמטרתה סתימת פיות, תוך פגיעה
בחופש העיסוק. "אבירי הדמוקרטיה" המקדמים אותה, מתגלים במלוא צביעותם.
* אילו הצעת החוק
הייתה תובעת שכל אמצעי התקשורת יהיו בתשלום, והאזרח / הלקוח ישלם לרדיו, לטלוויזיה
ועל ערוצי החדשות באינטרנט, הייתה זו הצעה אוניברסלית, שראוי לקיים עליה דיון
ענייני, לתמוך בה או להתנגד לה (אני הייתי מתנגד לה בתוקף). אולם ברור בעליל שהצעת
החוק הנוכחית היא נקודתית - לעומתית נגד "ישראל היום", מתוך רצון לסתימת
פיות. זו הצעה בלתי חוקתית.
* אני מקווה מאוד
ששלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, שעד לאחרונה היו בעלות טור ב"ישראל היום",
לא תתקרנפנה ותתנגדנה לחוק.
* לפני 35 שנה
הקימה רשת שוקן את העיתון "כל העיר" בירושלים וכעבור שנה את "העיר"
בת"א. היו אלה שני חינמונים, פופולאריים מאוד בקרב צעירים. היו אלה עיתונים
עם מסר פוליטי אידיאולוגי מובהק – "שמאל" רדיקאלי, הרבה מעבר
ל"הארץ" של אותם הימים, קרוב יותר ל"הארץ" של היום. מעניין
היה לדמיין את הפרץ והצווחה אילו פוליטיקאים מן הימין היו מנסים להשתיק את
העיתונים הללו באמצעות חקיקה מיתממת, שנועדה כביכול להגביר את התחרות באמצעות
רגולציה נגד "הצפת השוק" ושאר בלה בלה ג'יברישי מן הסוג שמאחוריו
מסתתרים מציעי החוק נגד "ישראל היום". הרי הם היו מוקעים כפשיסטים,
אויבי הדמוקרטיה, סותמי פיות וכו'. "לא לא לא יע-בור / ה-פ-שיזם לא
יעבור". "לא עוצרים באדום". "זה מזכיר לנו ימים אפלים במקומות
אחרים בשנות השלושים". "בהתחלה הם לקחו את הכמרים" וכו' וכו', יש
להם ארסנל שלם.
* הידיעה התקשורתית
הקרובה ביותר לחוק נגד "ישראל היום": ארדואן חסם את "טוויטר".
* מע"מ הוא מס
עיוור, טיפש ורשע; סוג של מס גולגולת, הלוקח בדיוק אותו סכום מן העשיר המופלג ומן
העני המרוד. מס רגרסיבי, הוא מס הלוקח אחוז זהה מכולם. מע"מ גרוע יותר – הוא לוקח
בדיוק אותו סכום. לכן, אני תומך בכל יוזמה המצמצמת את מקומו של המס הזה בחיינו. מן
הראוי שמערכת המיסוי תתבסס על צדק וערבות הדדית – אלה שיש להם יתנו יותר, כדי שאלה
שאין להם יוכלו לקיים את משפחותיהם.
* אלה שתוקפים את
שר האוצר על שאינו מיישם את המדיניות שקבעו פקידי האוצר, זקוקים בדחיפות לשיעורים
פרטיים באזרחות.
*
הגיע הזמן להפסיק לומר בכיבוסית "פרשת הרפז" ולהגדירה בשם הראוי לה -
פרשת אשכנזי.
* אילה חסון ראויה לפרס
סוקולוב, על טיפולה האמין, האמיץ והמקצועי לאורך זמן בפרשת אשכנזי.
* מעבר לצד הפלילי,
חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, את הכפיפות של צה"ל לממשלה. זה
א"ב של דמוקרטיה. פרשת אשכנזי היא ניסיון פוטש של חונטה צבאית.
* אגב, קוראיי
יודעים עד כמה אני רחוק מלהיות חסיד של אהוד ברק, שלדעתי גרם לנזק המדיני החמור
ביותר בתולדות המדינה, ובפסגת קמפ-דיוויד זרק אבן שאלף חכמים 14 שנה אינם מצליחים
להוציא. אבל הוא היה שר הביטחון בממשלה הנבחרת, הלגיטימית, של מדינת ישראל והדרג
הצבאי היה כפוף לו. יתכן מאוד שברק לא נהג בהגינות ביחסיו עם הרמטכ"ל, אבל
בפרשה הזאת, הצד הטוב הוא הצד של ברק והצד הרע הוא הצד של חונטת אשכנזי.
* אולי צריך לשלוח
כל רמטכ"ל חדש לסדרת חינוך, על יסודות האזרחות במדינה דמוקרטית.
* חובתנו לתקן את החברה
הישראלי ולהפכה לצודקת וסולידרית יותר. עלינו לחזק את הכלכלה הישראלית. אולם יש
לדחות את כל הדיבורים על כך שבשל המצב החברתי והכלכלי צעירים יורדים מהארץ. ראשית,
כי על פי נתוני הלמ"ס, הירידה מהארץ נמוכה יותר מההגירה מכל מדינות הOECD והנמוכה ביותר בכל תולדות המדינה. שנית, כי
ההתמודדות עם הירידה מהארץ היא העמקת החינוך הציוני.
* ישראל חרגה מדפוס
הפעולה שלה, ולראשונה הודתה בהפצצה בסוריה, בתגובה על המטען. לְמה זה טוב? עם כל
החומרה בהנחת המטענים, יש לזכור שמדובר בעניין זניח לצד המהלך המשמעותי והוא מלחמת
האזרחים בסוריה. במלחמה הזו, שכבר גבתה למעלה מ-150,000 הרוגים, כל הצדדים הם
מהגרועים באויבינו. עלינו להיזהר מכל מה שעלול להתפרש כתמיכה בצד זה או אחר.
האקסיומה על פיה סוריה היא מדינה ריבונית ולכן נושאת באחריות לכל מה שנעשה בגבולה,
אינה עומדת במבחן המציאות, שבה הממשל הסורי שולט רק בחלקים מן המדינה, ומי ששולט
בחלקים אחרים הם אויביו. ואויביו – לא טובים ממנו; מדובר במקבץ של מטורפי הג'יהאד
העולמי, שאין להם כתובת ברורה ואין להם כל אחריות, לא מדינית ולא על אוכלוסיה ולכן
הם מסוכנים יותר. האם יש לנו אינטרס לסייע להם? להפוך אותם לשכנינו? דומני,
שהתקיפה על צבא סוריה, ועוד יותר מכך – מתן פומבי לתקיפה, הייתה צעד נמהר; תגובה אוטומטית.
* אני נשטף זיעה
קרה, כאשר אני חושב על כך שממשלות ישראליות חשבו למסור את הגולן לסוריה. נדמיין
לעצמנו את פסח הקרוב, כאשר על רבע מחוף הכינרת מתחוללת מלחמה בין אל-קאעידה
לחיזבאללה, מי יזכה להיות השכן החביב שלנו.
* אמיר אורן, פרשן
"הארץ", הוא אחד הבולטים בחבורת הסוריסטים; חבורת האובססיביים לנסיגה מהגולן,
שהבולט בהם הוא אורי שגיא. המציאות לעולם לא תזיז את אנשי החבורה מהאובססיה שלהם.
גם היום, כשאין דבר כזה סוריה, הם אינם מרפים מהניסיון למסור לה את הגולן. בגיליון
יום שישי, שקל אורן בקול רם מה יכול בשאר אסד לעשות, כדי לשים קץ ל"סיפוח
הבלתי חוקי של הגולן הכבוש", צעד שהצליח בשל "שתיקת ארה"ב והעולם".
ואורן מצא פתרון – הנה, יש תקדים. אם פוטין שם קץ לסיפוח בלתי חוקי של חצי האי
קרים לאוקראינה אחרי 60 שנה, ודאי שהוא יכול לשים קץ לסיפוח בלתי חוקי של הגולן
אחרי 33 שנה. מה שצריך אסד לעשות, הוא לנצל את ההתחממות בגבול, כדי לפנות לפוטין,
שיעשה את המעשה. וכשקראתי את הדברים ההזויים, עניין אותי לדעת איזו פטריה טעם האיש
בטרם הִגֵּג.
* אחת הפִּרְכוֹת
בהזיותיו של אורן, היא שמטרתו של בגין בחוק הגולן הייתה לגרום למובארק לבטל את הסכם
השלום עם ישראל, וכך להימנע מביצוע השלב השלישי והאחרון של הנסיגה מסיני. האמת
הפוכה – אחד הגורמים לעיתוי הבאת החוק לאישור הכנסת, הייתה הרצון לעשות כן בטרם
ביצוע החלק האחרון של הנסיגה מסיני, מתוך הבנה שמובארק לא יבטל את הסכם השלום עם
ישראל, כדי לא לסכן את הנסיגה.
* המעמד מחייב. לתפקיד
של שר, לבטח שר הביטחון, יש מגבלות. למשל, שר אינו צריך לומר את האמת, את כל האמת
ורק את האמת. מכל מקום, לא את כל האמת. לעתים, יש מקום לשקרים דיפלומטיים. שר בכיר
צריך לדעת שיש אמירות שאמירתן עלולה לפגוע באינטרס הלאומי של ישראל.
אבל האמת היא
שיעלון אמר את האמת.
* מילון עברי – ווינטי:
מחבל = "אסיר פלשתינאי".
* כאשר שוב ושוב,
עובד אחר עובד, כל מי שמתקרב לבית רוה"מ יוצא משם מוכה וחבול, עם סיפורים
מסמרי שיער על מה שקורה שם, אי אפשר לפטור זאת כ"רכילות מרושעת",
"רדיפה פוליטית", "התקטננות" וכו'. יש כאן בעיה קשה, שאיננו
יכולים להתעלם ממנה. הציבור אינו בוחר עבור ראש הממשלה את אשתו (לכל היותר משתתף
בצערו), אולם מה שקורה בבית ראש הממשלה, מרכז העצבים של ניהול המדינה, הבית שבו
מתארחים כל שועי עולם, בית הממומן כולו מתקציב ציבורי – הוא עניין לציבור. יש לשים
קץ להתעמרות הזאת בעובדים ולהתנהלות החולנית של המוסד הזה.
*
שרה נתניהו? לא בדיוק קרטון החלב שלי.
* ארה"ב תטיל
עיצומים על רוסיה. רוסיה – על ארה"ב. תהיה הסלמה של חודשים אחדים. אח"כ
הם יתפייסו וימשיכו הלאה, כשחצי האי קרים מסופח לרוסיה.
* ביד הלשון
בגיליון
926 של חב"ע היטיב צביקה שטרסברג להגדיר את מאיר הר ציון כ"מלח
הארץ".
מהו
מלח הארץ? ומהיכן לקוח הביטוי?
הביטוי
מבטא את היות האדם או הקבוצה המדוברים – המובחרים ביותר מקרב הארץ.
מקור
הביטוי הוא בברית החדשה, מתוך הדרשה על ההר של ישו הנוצרי: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ,
כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם
לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת (הבשורה
על פי מתי, ה 13).
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
