בעשור האחרון, מתקיים מיזם אביבי רב משתתפים, רב תוכן ורב חשיבות – "נפגשים
בשביל ישראל". ביוזמת משפ' אופנר, שבנה אבי נהרג באסון המסוקים, נערך מדי אביב
מסע לזכרו ולזכר חללי האסון, לאורך שביל ישראל, מאילת ועד האנדרטה לחללי אסון
המסוקים, ליד שאר ישוב (בחלק מהשנים נערך מסלול מקוצר יותר, או שסוטים ממנו למסלולים
כמו שביל הגולן או סובב כנרת). גרעין קטן של מתמידים הולך לאורך המסלול כולו, אך
אלפים משתתפים בו מדי שנה, בין יום אחד למספר ימים.
אין זה עוד מסע אביב, להתענג על יפי האביב בארצנו, אלא זהו גם מסע
המחבר בין חילונים ודתיים, בין מחנות ושבטים בחברה הישראלית, הן בהליכה המשותפת,
והן בתכנים המלווים את המסע, ובהם לימוד יומי, הרצאה בסוף היום, והכל סביב תכנים
רלוונטיים למטרה של החיבור בין חלקי העם.
בכל יום במסע, משתתפים שני מדריכים – מדריך ידיעת הארץ ומנחה תוכן.
מנחה התוכן, מטעם המדרשה ב"אורנים", אחראי על תוכן הלימוד בחברותות,
הנערך בכל יום במסע, וכן על ההדרכה התכנית לאורך המסלול, בהקשר לתוכן של היום. לכל
יום נקבע התוכן הנלמד בו, הנגזר מהתוכן השנתי, שנקבע מידי שנה.
אני קשור לתכנית ומחובר אליה, החל בשנה השניה של המסע, עד שהייתה לחלק
משגרת האביב שלי. מדי שנה אני מצטרף כמנחה תוכן, לפחות ליום אחד, לעתים יותר, ככל שאני
מצליח לפנות לכך זמן. באחד המסעות, ארגנתי שבוע בשביל הגולן, באירוח מתנ"ס
הגולן, אותו ניהלתי.
אולם החיבור שלי למסע, למעשה, עמוק הרבה יותר. אני מחובר אליו בברגים.
כלומר, כתוצאה ממנו, יש לי כמה ברגים בקרסול. ומעשה שהיה, כך היה.
כבכל שנה, גם באביב תש"ע 2010, השתתפתי כמנחה תוכן במסע. יום אחד
נערך בחול המועד פסח, והיום שני – באסרו חג, במימונה. ביום זה הלכנו באזור התבור,
כולל העפלה לפסגתו וירידה מצדו השני. הנושא השנתי היה הזמר העברי – כל יום הוקדש
לשיר מסוים, והתכנים נגעו למשמעות השיר. ברוח המימונה, השיר של אותו יום היה
"אצלנו בכפר טודרא", שירה הנפלא של להקת "הברירה הטבעית".
השיר מתאר מנהג של ציפוי אותיות הא"ב בדבש וליקוק הדבש בידי הילדים ביומם
הראשון ללימודים, על מנת להאהיב עליהם את התורה; "והייתה תורה שבפה, מתוקה
כטעם של דבש". בהשראת השיר, בניתי את הלימוד כולו על האהבת הלימוד על הילדים,
ועל מה שמכונה היום "למידה משמעותית".
העפלנו לפסגת התבור, משימה לא קלילה, יש לציין. ושם ערכנו את החברותות
עם הדף שהכנתי, וכמובן האזנו לשלמה בר ולהקתו. ולאחר ההפסקה, התחלנו בירידה, כאשר
נותר לי עוד קטע לימוד קצר, אותו תכננתי לתום הירידה.
בעיצומה של הירידה, החלקתי על אבן. כדרכי (עד אותו אירוע; את הלקח
למדתי בדרך הקשה), הייתי נעול בסנדלי שורש. רגלי התעקמה באופן קשה, ונפלתי עליה
בכל כובד משקלי. זעקת כאב נפלטה מפי, אך כשהסדרתי את הנשימה, מה שהעסיק אותי היה
הלימוד שטרם הספקתי. חשבתי שאולי אתקשה להמשיך במסלול, והצעתי שיקפיצו אותי לסוף
המסלול.
אולם כאשר ניסיתי לקום על הרגל, התברר בעליל מצבה – לא היה צורך
בצילום כדי להבין שריסקתי את הקרסול. פוניתי באלונקה, בעליה לתבור, בידי ארבעה
צעירים שהשתחררו לאחרונה מצה"ל והיו חלק מצוות המסע. נלקחתי משם לבית חולים
"העמק", ובאותו הלילה נותחתי, ומאז אני נושא מתכות בקרסולי השמאלי.
היה זה ב-6.4. באותו יום אמור הייתי להתחיל תפקיד חדש – ניהול מרכז
"יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. בשל המסע, דחיתי
ביום את כניסתי לתפקיד. וכך, במקום לגשת נרגש לעבודתי החדשה, כמו אותו ילד בכפר
טודרא, שבלב הרי האטלס, ביום הלימודים הראשון, ביליתי את יומי הראשון בתפקיד... בבית
החולים. כאילו הייתי חייב למלא כפשוטה את ברכת "ברייק א-לג", טרם כניסתי
לעבודה. לעבודה נכנסתי רק כעבור שלושה שבועות, לאחר שהותקן לי גבס הליכה, ויכולתי
להתנייד.
בשנתיים שלאחר מכן לא הדרכתי במסע, רק הרציתי במפגש תום מסלול. ולאחר
מכן חזרתי להדריך, וכך אעשה במשך יומיים גם השנה.
* "ידיעות הקיבוץ", גיליון מיוחד של סיפורי אביב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
