הבלוג של אורי הייטנר

* מפעל חייה של כלת פרס ישראל למפעל חיים עדינה בר שלום, היא הקמת המכללה החרדית ופריצת הדרך לשילוב חרדים באקדמיה וכתוצאה מכך בתעסוקה ובחברה הישראלית. לכן, אין ראויה ממנה לפרס.

בר שלום נאלצת להתמודד בשתי חזיתות. מצד אחד, הגורמים השמרניים בחברה החרדית, המנסים למנוע את יציאתם של חרדים לאקדמיה, מתוך רצון קנאי לשמר את בורותם, וכתוצאה מכך גם את תלותם בהם. מצד שני, עם הפונדמנטליזם ה"ליברלי", שבשם ערכים ליברליים כמו שוויון המינים וכד', מתנגדים לקיום מסלולים נפרדים לגברים ולנשים באקדמיה. העובדה שרוב מוחלט מבין משתתפות ומשתתפים הלימודים האקדמיים הללו יישארו בבתיהם במקרה כזו ולא ייצאו ללימודים, אינה מעניינת אותם; חשוב להם יותר לדבוק בטהרנותם הצדקנית.

אני מאוד לא אוהב את ההפרדה בין המינים. אין זו דרכי, איני מחנך עליה את ילדיי; נהפוך הוא, אני מאמין בחברה מעורבת, גם עקרונית וגם כיוון שאני מאמין ששום דבר טוב לא יוצא מן ההפרדה. אולם ליברל אמתי ופלורליסט אמתי אינו מי שפתוח לפלורליסטים וליברלים כמוהו, ובלבד שיהיו בדיוק בדיוק כמוהו, אלא מי שמוכן לקבל קיומן של דרכים אחרות.

אין היום מאבק על החברה המעורבת בחברה הישראלית. אין איום על החברה המעורבת. החברה המעורבת ניצחה ובגדול. ויש מיעוטים בישראל שדרכם היא הפרדה בין המינים. יש לכבד אותם, ולאפשר להם, בדרכם, להשתלב ככל הניתן בחברה הישראלית ובראש ובראשונה באקדמיה.

אני מאמין, שההפרדה בין המינים היא עניין זמני, שגם הגורמים השמרניים האוחזים בה ישנו בהדרגה את דרכם. אך כל עוד אין המדובר בהשפלת נשים או בניסיון לכפות נורמות של הפרדה על החברה הכללית, אלא מימוש דרכה השונה של תת-חברה בתוך החברה הישראלית, אין בכך בעיה.

הענקת פרס ישראל לעדינה בר שלום היא הכרה לאומית במפעלה החשוב. מן הראוי שנשכיל לצקת תוכן מעשי בהכרה הזו, ולא רק כבוד והוקרה.

* הכל נשבעים אמונים לדמוקרטיה, אבל הצעת החוק נגד "ישראל היום" היא נייר לקמוס, היכול לבחון מי באמת דמוקרט. כל מי שיתמוך בהצעת החוק הדרקונית הזאת, שאינה אלא שימוש ציני בכוח פרלמנטרי, כדי לפגוע בעיתון מסוים, שיוזמי החוק רוצים להשתיק את הקול שהוא משמיע, אינו דמוקרט. כמובן שכל התירוצים שמאחוריהם מסתתרים יוזמי החוק, אינם רלוונטיים, ואין כל קשר בינם לבין מגמת הצעת החוק. לכן, אין כל טעם להתווכח עליהם, ובכך לשחק במגרש השקרי. השאלה היחידה העומדת על הפרק, היא מי בעד ומי נגד סתימת פיות ליריבים.

כמובן שגם הדיון על דמותו של העיתון אינה רלוונטית. דמותו של העיתון היא נושא לביקורת, לא לסתימת פיות. המבחן שלנו כדמוקרטים, אינו כאשר מאיימים על מי שמביע את דעתנו, אלא כשמאיימים על מי שמביע את העמדה שאנו מתנגדים לה.

* רון וייס נבהל מחוק משאל העם, שעלול להקשות על קבלת הסכם שיש בו נסיגה משטח ריבוני של ישראל. ואכן, המטרה היא להקשות על צעד קיצוני כזה, כדי שלא יעשה בקלות ראש, ברוב מקרי בכנסת או בסחר מכר פוליטי, קניית קולות וכו'. ההברקה של וייס – "משאל עם מקובל בחלק ממדינות אירופה לקבלת אישור העם לבעיות יסוד חשובות. במדינות אלה מדלגים על אישור הפרלמנט ופונים לקבל את אישור העם במשאל עם. החוק שאושר בכנסת מחייב קודם כל את אישור הכנסת לוויתור על שטחי מדינה ריבוניים ואינו מסתפק באישור זה ומחייב עריכת משאל עם. בכך החליטו שהכנסת אינה ריבונית לחוקק ולהכריע".

בדמוקרטיה העם הוא הריבון, ובבחירות הוא מאציל על הפרלמנט מריבונותו. מקובל בכל הדמוקרטיות המתוקנות, שבנושאים גדולים ובעלי משמעות עקרונית ייחודית, אין די ברוב של הפרלמנט, ויש לגשת לערכאה הדמוקרטית העליונה – הריבון, העם. כך, למשל, במדינות אירופה התקבלו ההחלטות על הצטרפות לשוק האירופי המשותף, לאיחוד האירופי, אימוץ האירו ועוד. למה דווקא נושאים אלו? כיוון שיש בהם ויתור מסוים על הריבונות. אמנם לא ויתור כה קיצוני כמו נסיגה משטח ריבוני, אך עצם הוויתור על ריבונות, מחייב פניה לריבון.

כפי שהממשלה לא תביא לאישור הכנסת הצעה שלא היה לה רוב בממשלה, כך אין להביא לאישור העם הצעה שלא היה לה רוב בכנסת. משאל העם הוא מעין הסמכות העליונה, להכרעה האם לקבל או לדחות את החלטת הפרלמנט. לדוגמה, ב-1972 החליט הפרלמנט הנורבגי על הצטרפות נורבגיה לשוק האירופי המשותף. הנושא הובא למשאל עם, ומשאל העם ביטל את החלטת הפרלמנט. על פי החוקה האוסטרלית, ניתן להביא למשאל עם חוקים שקיבל הפרלמנט (ס' 128). על פי החוקה האירית, ניתן להביא למשאל עם חוקים שהתקבלו בשני בתי הפרלמנט (ס' 46). על פי החוקה הדנית, העברת סמכות ריבונית לגוף בינלאומי מחייבת אישור במשאל עם. משאל העם יתקיים אם ההצעה תתקבל בפרלמנט, אלא אם כן הרוב בפרלמנט יהיה לפחות 5/6 (על פי חוק היסוד הישראלי, הרוב שיכול לייתר את משאל העם הוא 80 ח"כים, כלומר 2/3, הרבה פחות מאשר בדנמרק). על פי אותה חוקה, חוק שאושר על ידי הפרלמנט (למעט נושאים מוגדרים כמו מיסוי ותקציב) יובא למשאל עם אם 1/3 מחברי הפרלמנט מחליטים לערער עליו במשאל. על פי החוקה הצרפתית, ניתן להביא לאישור במשאל עם חוק לאחר שאושר בשני בתי הפרלמנט (ס' 89).

ורק בישראל נשמעים הקולות המוזרים, המציגים את משאל העם כ... "פגיעה בדמוקרטיה". טענה המזכירה את דברי הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (יש' ה', כ').

* הוויכוח האם לשחרר מחבלים או להקפיא את הבניה בהתנחלויות, הוא ויכוח הזוי ומקומם. משמעותו הוא שהפלשתינאים עושים לנו טובה בכך שהם נאותים לשאת ולתת עמנו, ועלינו לשלם להם תמורת המו"מ, והשאלה היא מה המחיר – שחרור מחבלים או הקפאת בניה. הרי זה אבסורד.

מאז ומעולם הגישה הישראלית, של כל הממשלות ללא יוצא מן הכלל, אפילו של אולמרט (!), היא מו"מ ללא תנאים מוקדמים. הממשלה היחידה שעשתה את הטעות וקיבלה תנאים מוקדמים, הייתה ממשלת נתניהו. היא הקפיאה את הבניה במשך שנה, ולא זו בלבד שהמו"מ לא חודש, אלא אותה שנה התאפיינה במאבק מדיני עוקף מו"מ של הפלשתינאים נגד ישראל, בניסיון פלשתינאי לפתרון כפוי באמצעות האו"ם. בפעם השניה ממשלת נתניהו הסכימה לשחרר מחבלים תמורת קיום מו"מ שהוגדר "מו"מ "ללא תנאים מוקדמים". הסיבה היחידה המצדיקה קיום פעימה רביעית, היא שזו התחייבות בינלאומית שישראל נתנה, אך מימושה מותנה בכך שהפלשתינאים ימשיכו את המו"מ, כי זה היה חלקם באותה הסכמה שגויה. ובעתיד, יש להימנע מלחזור על השגיאה הזאת.

* תיקון טעות – במאמרי "הגדת מרגולין", על הספר "צילה", התבלבלתי, ובמקום עמנואל בן גריון, כיניתי את בנו של ברדיצ'בסקי, בטעות, אבינועם בן גריון.

* ביד הלשון

יורם מלול, שהתמודד על ראשות העיר קריית שמונה ומאז הבחירות הוביל את האופוזיציה, הצטרף לקואליציה. הוא דיווח על כך בדף הפייסבוק, ועורר דיון בין חבריו – תומכי הצעד ומתנגדיו. אחד המתנגדים, דוד סויסה, כתב, בין השאר: "הפסדנו נגדה (אופוזיציה) שתבקר את התנהלות הנהלת העיר!"

"נֶגְדָּה" – איזו מילה עברית יפה, תחדיש של האקדמיה ללשון, המילה העברית לאופוזיציה. נובעת מן המילה נגד – נגד השלטון. ואיך נקראת קואליציה? "יַחְדָּה", הנגזרת מן המילה יחד, שילוב כוחות בין מספר גורמים.

למה זה בכלל טוב? כל כך הרבה שנים אנחנו עם האופוזיציה והקואליציה, למה לשנות?

שאלה טובה, שניתן לשאול אותה על כל מילה עברית. בהרצאה שנשאתי השבוע בפני קהל צעיר, קראתי טקסט משנת 67', והופיעה בו המילה "פטיציה". איש מהנוכחים לא הכיר את המילה. הכל מכירים את התחליף העברי – עצומה, המאוחר יותר. ניתן להוסיף עוד דוגמאות לרוב, לתחדישים שהתאזרחו בשפה העברית, ולא נודע כי באו אל קרבה.

לא כל הצעה מתקבלת. מי מחליט על כך? חכמת הֶהמון. אם תחדיש שהאקדמיה מציעה מצליח, אות הוא כי היה צורך תרבותי / לשוני במילה עברית ושההצעה נעימה לאוזן, הגיונית. אם ההצעה לא נקלטה, כנראה שלא עמדה לפחות באחד הקריטריונים.

לפני שבועות אחדים אירחתי להרצאה את ח"כ רות קלדרון. רות עומדת בראש השדולה [לשעבר "לובי"] לקידום השפה העברית. בהרצאתה רות סיפרה מעט מחוויות הכנסת, והשתמשה במילים יחדה ונגדה, ולמאזינים שלא הכירו היא מיהרה לבאר – קואליציה ואופוזיציה. ובהמשך דבריה לא היה צורך לחזור על הביאור.

האם המילים הללו תקלטנה? הציטוט שהבאתי מדבריו של דוד סויסה בדף הפייסבוק של יורם מלול, מעידים שהמילה מתחילה להיטמע בשפתנו.

וגם אני מנצל במה זו כדי לקדם את המילים הללו, שמוצאות חן בעיניי מאוד.

* "חדשות בן עזר"