הבלוג של אורי הייטנר

* כשפורסמה לראשונה ההודעה, לפני שבועות אחדים, על כך שהמשטרה לא תעשה עסקה עם שולה זקן, כתבתי: "מיצוי האמת והדין בפרשיות אולמרט הוא אינטרס ציבורי מובהק. לכן, ראוי היה לחתום על הסכם עד מדינה עם שולה זקן. אני מקווה, שהודעת הפרקליטות לסניגוריה של זקן שלא יהיה הסכם, היא אמצעי לחץ עליה לזמר יותר ולחשוף פרטים נוספים."

* במשך עשרות שנים, שולה זקן הייתה שפחתו החרופה של אהוד אולמרט. היא מחקה את אישיותה והקדישה את כל כולה למענו. היא ביצעה עמו ובעבורו כל שליחות מושחתת. והיא שכבה למענו על כל גדר, סכרה את פיה, גוננה עליו כגונן אם על גוריה, וחילצה אותו שוב ושוב מעונש. אולמרט, שניצל אותה לאורך שנים, זנח אותה לאנחות והוא ומקורביו לא התביישו לכנות אותה "שקרנית" ו"מושחתת", כדי להציל את עורו. הרי כל מה שעשתה למדה ממנו, והיא עוד לא למדה את מה שהוא כבר שכח. וכשהיא הבינה, מאוחר מאוד, אולי מאוחר מדי, שהיא עומדת לשלם את מלוא המחיר על מעשיו ועל מעשיה בשליחותו ולמענו, בעוד הוא מתנכר לה, החלה לפתוח את הפה.

וכך, באחת, הפכה זקן לאויבת הציבור מספר אחת, בעיני חסידיו השוטים של אולמרט, וכלי התקשורת העומדים לרשותו, ועובדים כעת שעות נוספים בהשמצתה.

* טלנסקי ודכנר - מיטיביו, מממניו, משמניו ומפנקיו של אולמרט, לאורך שנים, מצאו עצמם כאויבי הציבור מצד אולמרט וסוללת הפרקליטים והיחצ"נים שלו. איזו סיבה הייתה לשולה זקן לחשוב שלה זה לא יקרה?

* כשהייתי סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבו נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב "רבין ממית את הציונות". אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

* השבוע כתב, בהקשר זה, המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי: "ראש הממשלה נתניהו תזמר את 'בדם ואש את רבין נגרש' ועם הרצח השתלט". כזכור, נתניהו לא השתלט, אלא נבחר בבחירות דמוקרטיות. ההיפך מרצח פוליטי הן בחירות דמוקרטיות. הוא לא נבחר בזכות הרצח, אלא למרות הרצח. לפני הרצח הוא הוביל בסקרים. אחרי הרצח הוא ירד לפיגור חסר תקדים בסקרים. רק גל פיגועי הטרור החזיר אותו לתמונה ואפשר לו לנצח ברוב זעום. אבל רכלבסקי מציג אותו כמי שהסית לרצח כדי להשתלט. את התועבה הזאת ניתן להגדיר בשתי מילים: עלילת דם. ובשלוש מילים: עלילת דם מרושעת.

* המסית והמדיח רכלבסקי כתב זאת בפשקוויל בדף הפייסבוק שלו, שבו סקר רשימה ארוכה של אנשים שהיו מעורבים בשחיתות ופלילים (או בשמועות כאלו), והמכנה המשותף לכולם – כולם מהליכוד, כלומר "מפלגת הפשע", כלשונו, והכל בגלל "אקיבוש". כלומר, האנס הסדרתי קצב, אנס בגלל "אקיבוש". בדרך הוא שכח את המושחתים והעבריינים שאינם ממחנה הימין, ומנה כליכודניקים את פרדס האתרוגים של "קדימה", כולל ראש הממשלה שניסה ליישם את התכנית המדינית של חד"ש, אהוד אולמרט. בהגדרות השגויות של "ימין" ו"שמאל" המקובלות אצלנו, רבין היה הרבה הרבה יותר "ימינה" מאולמרט. ומי שכמעט הגיע לעמדותיו של אולמרט היה אהוד ברק, שלמזלו – השולה זקן שלו, הרצוג, המשיך לשתוק עד הסוף.

* כשרמטכ"ל בפועל עסוק במינוף תפקידו לקידום קריירה פוליטית שתוביל אותו במהרה לראשות הממשלה – זה לא פלילי, אבל זה מסריח. כשנשיא המדינה שותף לקידום התכנית הזאת, גם זה לא פלילי, אבל זה מסריח. וכשהרמטכ"ל ומקורביו חותרים תחת הדרג המדיני והנשיא הוא השותף שלהם, זה לא בהכרח פלילי אבל מושחת ציבורית. וכאשר יש גם חשדות כבדים לפלילים בקנוניה הזאת, זו עננה שחורה, לא רק מעל ראשו של הרמטכ"ל, אלא גם של הנשיא.

* גמעתי בשקיקה את הביוגרפיה של נתן אלתרמן, מאת דן לאור. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי, ובעבורי אין כלל שאלה – הוא גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. וככל שהזמן נוקף, ואנו קרבים לשנת היובל למותו, כך מתעצמת דמותו כגדול מכולם.

"עיר היונה", האפוס הגדול של מלחמת השחרור והקמת המדינה, התקבלה בצוננין ובציניות. היום, בפרספקטיבה של כמעט ששה עשורים, אין ספק שזו אחת מפסגות היצירה של הספרות העברית.

נתן זך שמרד באלתרמן וניסה לתפוס את מקומו בציבוריות ובספרות העברית, הוא ללא ספק מטובי המשוררים שלנו, אך הוא אינו מתקרב כלל לדיוטה שעליה ניצב אלתרמן.

גדולתו של אלתרמן אינה רק כשרונו האדיר, הווירטואוזיות המילולית והיצירתית שלו, אלא הזדהותו המוחלטת עם העם היהודי, עם הציונות ועם מדינת ישראל. אלתרמן היה דברה הראשי של האומה, ולכן נתפס כנביא. הביוגרפיה מלמדת עד כמה שירי העת והעיתון – "הטור השביעי", היו חשובים לאלתרמן לא פחות, אולי יותר, משירתו הלירית. לא בכדי, הציבור הרחב, המיליה הספרותי וההנהגה הפוליטית חיכו מדי שבוע בכיליון עיניים לטורו, לדעת ולהבין מה נתן אומר.

* אני חובב ביוגרפיות משחר נעוריי, ולאורך השנים קראתי עשרות ביוגרפיות.

מהפרספקטיבה הזאת, אני משבח את לאור, שטווה מסיפור חייו המסעיר של משורר דגול, ביוגרפיה מרתקת, הנקראת כרומן מתח. לאור היטיב למצוא את האיזון הנכון בין סיפור חייו של אלתרמן, לבין ניתוח יצירתו.

עם זאת, אין הספר חף ממגרעות. הוא ארכני למדיי, יש בו ירידה מוגזמת לפרטים, כמו ציון שמות הרחובות ומספר הבית לא רק של דירותיו של אלתרמן, אלא אפילו של מקומות מפגש שונים, וכן לא מעט חזרות מיותרות.

יש גם לא מעט שגיאות עובדתיות, לכאורה בפרטים קטנים, אך בעיניי הם חשובים ומן הראוי שעורך מקצועי ינכש אותם מן התוצר הסופי.

לא ערכתי רישום של השגיאות לאורך הספר, אך אמחיש זאת בשלוש דוגמאות מן הפרק האחרון. לאור כותב על "משה טבנקין ובנו יוסף טבנקין" – משה ויוסף טבנקין היו אחים, בניו של יצחק טבנקין. הוא מציין את גילו של עמוס עוז ב-1968 כ-22, בעוד עוז כבר היה בן 29. על ד"ר אריה הראל, מנהל בית החולים "איכילוב" שבו נפטר אלתרמן, ומי שקיבל את פניו בהגיעו לבית החולים, מציין הכותב שהראל היה חברו של אלתרמן בהנהגת התנועה למען א"י השלמה וברפ"י. הראל אמנם היה בהנהגת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, אך לא היה חבר ברפ"י כי אם ב"אחדות העבודה" והוא תיעב את רפ"י וסלד ממנה. שגיאות מסוג זה שכיחות למדיי לאורך הספר, וחבל.

ואף על פי כן, זהו ספר נהדר ואני ממליץ עליו בחום.

* מה שחסר לי בספר, הוא פרק המתאר את מקומו של אלתרמן בשנים שלאחר מותו – גלי ההערצה והאלתרמניה החוזרים ונשנים אחת לעשור, לפחות. על ספריו היוצאים לאור במהדורות חדשות, כמו סדרת "הטור השביעי" במלואה, שלאחרונה יצא הכרך הרביעי שלה. על כך שרבים משיריו הולחנו לאורך השנים בידי טובי המוסיקאים ובוצעו בפי טובי הזמרים. וגם על הניסיונות, שמעולם לא חדלו, אך כנראה שגם בעתיד ינחלו כישלון – לערער את גדולתו. 

* ביד הלשון

עד לפני שנים לא רבות, הכיתוב הישראלי היה כמעט אחיד – "פלשתינאים". כך היה בכל העיתונים ובכל הספרים, ואין כל בעיה לפתוח ספר או עיתון ישן, כדי להיווכח בכך. רק גורמי שמאל רדיקאליים, כמו מצפ"ן, "העולם הזה" ורק"ח, ומאוחר יותר גם עיתון "הארץ" הקפידו על כיתוב אחר – "פלסטינאים".

מה הסיבה לכיתוב השונה? לא ברור. אולי הוא נועד להסוות את העובדה, שהמילה פלשתינה, הנגזרת מן הפלישתים, היא השם המומצא שהרומאים, בתקופת אדריאנוס, כפו על הארץ לאחר מרד בר כוכבא, כלומר – זהו שם שהולבש על הארץ בידי אימפריאליזם מערבי.

ואולי סתם, כדי להיות שונים, "אותנטיים", להשתמש בכתיב שיבדל אותם מהמיינסטרים. והנה, בשנים האחרונות הכיתוב של השוליים הפך לכיתוב של המיינסטרים, ורק מעט מוהיקנים כמוני מקפידים לשמור על השם המקורי, כמין התרסה נגד התופעה.

* "חדשות בן עזר"