את מאמרי "ע' כמופת", סיימתי
במילים: "אין
דרך טובה יותר להתמודד עם המצוקות בחברה הישראלית, עם האוכלוסיות המוחלשות, עם
הנוער המנותק, מאשר להציב בפניהם אתגר גדול, שבו הם הצד העושה, הנותן, התורם,
המוביל, המנהיג. סג"מ ע' ושכמותו הם מעטים, אך הם ההוכחה שאפשר, שזו הדרך
הראויה לרבים. זהו אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית".
צירוף
המילים "אוכלוסיות מוחלשות", עורר את חמתו של הקורא ד', שכתב לי כהאי
לשנא: "מוחלש הוא מושג שבא
להטיל את האחריות לחולשתי על מישהו אחר. אכלו לי, שתו לי, לקחו לי, לא נתנו לי.
פעם היו שכבות חלשות היום זה הפך לשכבות מוחלשות".
האמת היא שהתגובה הזאת קצת מוזרה בעיניי,
אם לנקוט לשון המעטה, לנוכח ההקשר של המאמר המדובר. במאמר סיפרתי על ע', צעיר יוצא
אתיופיה, שגדל בשכונת עוני רוויית פשע, והוא עצמו, כנער, היה על הסף, או מעבר
אליו. שנתיים בפנימיית נווה עמיאל ויותר מכך – שנה במכינה הקדם צבאית "ימין
אורד", חוללו אצלו מהפך, עד שסיים בהצטיינות קורס קצינים והיום הוא מפקד
מחלקה ביחידת חי"ר. המאמר דיבר על המופת של ע' ועל מקרים נוספים כדוגמתו,
כהוכחה לכך שצעיר אינו צריך לדבוק ב"גורלו" אלא להאמין ביכולתו לפרוץ
דרך, לשנות את המסלול, לאמץ כיוון שונה, להצליח ולשמש מופת. בדיוק ההיפך
מ"שתו לי, אכלו לי". אילו ד' היה ניחן במעט ענווה, היה מנסח זאת, למשל,
כשאלה – האם סיפורו של ע' אינו סותר את הדרך שבה הוא, ד', מפרש את המושג
"מוחלשים"?
ואכן, הכשל הוא באופן ראיית העולם של ד',
בעיקר כפי שבאה לידי ביטוי בסיפא של תגובתו: "פעם
היו שכבות חלשות היום זה הפך לשכבות מוחלשות". זה מוקד הבעיה. ברגע
שאנו מספרים לע' וחבריו שהם "חלשים", אנו טוענים כלפיהם שמצבם העגום הוא
גזירת גורל. מה לעשות, אתם חלשים. נולדתם דפוקים ותמותו כאלה. על פי אותה ראיית
עולם, אם 30% מהחיילים עולי אתיופיה אינם מסיימים את שירותם, הסיבה לכך היא שהם
"כאלה". "חלשים" כאלה. אולי כי הם "כושים". לא. הם
אינם חלשים. חולשתם נובעת מחולי חברתי, שאינו טמון בהם אלא בחברה הישראלית כולה.
הם אינם חלשים אלא מוחלשים. המסר אליהם, הוא שניתן לשנות את מצבם. ניתן לשנות את
מצבך כפרט. ניתן לשנות את מצבכם כקבוצה. ושינוי מצבך כפרט, עשוי להוות מופת
מנהיגותי, כדי לשנות את מצב קבוצתך.
על פי שיטת הקאסטות בהודו, אין מוחלשים. מי
ששייך לקאסטה נמוכה, לעולם לא יוכל לעבור לקאסטה גבוהה יותר. אני מציע שלא נאמץ את
המסורת ההרסנית הזאת. עלינו להציג ל"חלשים" תמונת מצב מאתגרת, על פיה
אינם חלשים אלא מוחלשים, ולכן מצבם הפיך.
בהמשך התכתובת, שלח לי ד' תמונה של
הכדורגלן מסי, ותחתיו הכיתוב: "הוא מחליש אותך?" המסר הגלוי של המחווה,
היא האמירה: כאשר אתה מדבר על מוחלשים, אתה מעודד את הקנאה. העובדה שמישהו מצליח
בחיים, אינה צריכה להחליש מישהו אחר. יש גאונים ומוצלחים וכו'.
אולם המסר הסמוי, אולי התת מודע, של משלוח
התמונה, עמוק יותר. הוא אומר: יש מי שנולד להיות מסי. יש מי שנולד להיות באמצע,
כמוני. ויש מי שנולד להיות נחות, "חלש". אין מה לעשות. לא כולם
איינשטיינים.
נכון. לא כולם יכולים להיות מסי, לא כולם
יהיו באך וגם לא איינשטיין. השאלה היא כמה איינשטיינים הפסדנו, בשל תנאי החיים
שגרמו ל"חלשים" להישאר "חלשים" ולהוליד דור נוסף של
"חלשים" שיוליד עוד דור של "חלשים". וכבר אמרו חכמינו:
"היזהרו מבני עניים, שמהם תצא תורה". ובעצם, השאלה אינה כמה איינשטיינים
הפסדנו, אלא כמה ע' הפסדנו. שהרי אותו ע' אינו איינשטיין, אך רוב הסיכויים היו שלא
יְמצֵה את הע', כי הרי הוא "חלש".
לכאורה, הקפיטליזם שבשמו מדבר ד' – הוא היפוכה
של תרבות הקאסטה. בניגוד לקאסטה, שהיא מעמד חברתי שאדם נולד אליו ואינו יכול לצאת
ממנו, הקפיטליזם מבוסס על אמונה במוביליות חברתית. החלום האמריקאי הוא על בן עניים
שבזכות כשרונו ומאמציו עלה לגדולה. שוויון ההזדמנויות הוא מרכיב משמעותי באתוס
הקפיטליסטי.
כשיגאל אלון כיהן כשר החינוך והתרבות, הוא כתב
ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. כמובן שהוא לא יצא נגד הערך של שוויון
הזדמנויות, אלא הסביר שצמצום האי שוויון החברתי כלכלי הוא תנאי הכרחי לשוויון
הזדמנויות. בחברת פערים, בן למשפחה עניה שגדל בשכונת מצוקה, צריך להתאמץ פי כמה
וכמה כדי להגיע, אולי, להישגים דומים לאלו של בן גילו, הדומה לו ביכולותיו
וכשרונו, שהנו בן למשפחה עשירה שגדל בשכונת פאר. הוא לא נהנה באמת משוויון
הזדמנויות. מדינת הרווחה, נועדה לצמצם את אי השוויון, ובכך היא יוצרת יתר שוויון
הזדמנויות.
בתקופה שבה כיהן נתניהו כשר האוצר והוביל
את מדיניות ריסוקה של מדינת הרווחה; לצד הקיצוצים המפליגים ברווחה היה לו מספיק
כסף כדי להחזיק את מי שהיה אז מקורבו, מאיר שטרית, בתפקיד מיותר של "שר במשרד
האוצר". אני זוכר ראיון עומק עם שטרית במוסף "הארץ", באותם ימים,
שבו סנגר בכל כוחו על מדיניות הממשלה והאוצר. וכשהוא נשאל על שכבות המצוקה, תשובתו
הייתה – אני גדלתי שם, אך כיוון שלא התבכיינתי אלא התאמצתי, השקעתי בלימודים,
הוריי עודדו אותי, המשכתי לאוניברסיטה, הצלחתי בחיים ואני נמצא במקום אחר. כמוני,
כולם יכולים. הייתה זו יהירות אכזרית, של מי שהצליח להגשים את החלום האמריקאי והפנה
עורף לציבור ממנו הוא יצא. אני מבכר על פניו את אדמונד לוי, שופט בית המשפט
העליון, שנפטר לפני שבועות אחדים. לוי גדל במעבר, במצוקה קשה, ואף הוא הצליח
להיחלץ ולהתקדם בחיים. אולם הוא ראה כשליחותו, עד נשמת אפו האחרונה, בכל תפקיד בו
כיהן, לפעול למען המוחלשים, למען שינוי המציאות החברתית בישראל.
כתבתי על ע' כמופת, אך המופת אינו הצלחתו
האישית; העובדה שהגיע לאן שהגיע מהמקום שממנו בא. השכונה שבה הוא גדל, היא שני
רחובות בקצה של אזור מוחלש באחת הערים במרכז הארץ. שני הרחובות הללו מופרדים
מסביבתם בחומה. מרבית המשפחות בשכונה הרוסות. השכונה היא חממה של זנות, סמים ופשע.
המודל לחיקוי, הוא אלה שמצליחים בעולם העבריינות; אלה שאינם הופכים למשרתים, אלא לכאלה
שאחרים משרתים אותם. אם מוסד כמכינת ימין אורד מצליח להוציא מידי שנה 3-4 צעירים
כמו ע' מהשכונה ולהביאה למכינה, ואותם צעירים חוזרים הביתה עם מדים, כומתה של
יחידה קרבית ודרגות קצונה על הכתף – הם המופת; הם מודל אחר לגמרי להזדהות ולחיקוי.
המודל הזה ממחיש לבני השכונה, שהם אינם "חלשים" אלא מוחלשים, והם יכולים
להגיע רחוק.
ע' כבר לא יחזור למצב ש"גורלו"
ייעד אותו, כביכול. המבחן האמתי שלו, הוא האם הוא יבחר בדרכו של מאיר שטרית או
בדרכו של אדמונד לוי?
לימודים במכינה קדם צבאית כרוכים בתשלום
גבוה מאוד. במכינת "ימין אורד" החניכים אינם נדרשים לשלם. להיפך, הם
מקבלים דמי כיס מן המכינה. ובמכינה אין הם לומדים רק איך להצליח בחיים, אלא בראש
ובראשונה הם מחונכים לאחריות חברתית, לערבות הדדית, להתנדבות, לאכפתיות. זו
המנהיגות שאליה הם מחונכים.
כבר בשנת המכינה, חבריה מתנדבים בקהילה
ומסייעים לילדים מוחלשים. בעיני ילדי חצור, שאינם מודעים לרקע הסוציואקונומי ממנו
באו חברי המכינה, אין המדובר ב"נוער בסיכון", אלא להיפך – במודל חיובי
לחיקוי. כאשר הם רואים אותם רצים יום יום מסביב לחצור ומכשירים את עצמם לשירות
ביחידה המובחרת אליה הם מייעדים את עצמם, וכאשר הם פוגשים אותם בהתנדבות בבית הספר
שלהם או בשכונה שלהם, הם רואים בהם את מיטב הנוער, את מי שראוי ללכת בדרכיו.
ובאמת, הם כאלה, כנגד כל הסיכויים.
בשבוע שעבר יצאו חניכי מכינת "ימין
אורד" בחצור, לשבוע הישרדות. בחוליות של 5 חניכים, ללא מדריכים, מצוידים באמצעי
ניווט ובמעט מוצרי יסוד להכנת אוכל, הם עורכים מסע ניווט בן 150 ק"מ (!),
מסתדרים ביניהם עם מעט המזון ועם אתגרי הדרך, הקושי, מזג האוויר וכו'.
המטרה אינה ללמד אותם לשרוד בג'ונגל החברתי
הישראלי, אלא לחנך אותם לחברות, להתחלקות שוויונית בין חברים, לעזרה הדדית, לסולידריות
חברתית, לאקטיביזם, לעשיה, לתרומה לזולת, לאכפתיות, למנהיגות; לשילוב המנצח בין
קבוצתיות ואינדיבידואליזם בדרך של "אחד בעד כולם, כולם בעד אחד". אלה הערכים
שיובילו לשינוי חברתי ולתיקון עולם.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
