הבלוג של אורי הייטנר

כל מי ששמע או קרא את תקציר פסק הדין במשפט "הולילנד", אינו יכול שלא להבין שהרשעתו של אולמרט בשוחד היא מובנת מאליה. היא מובנת מאליה במבחן השכל הישר. היא מובנת מאליה כפי שאחד ועוד אחד הם שניים. היא מובנת מאליה, כיוון שמסכת הראיות מביאה למסקנה ברורה וחד משמעית – לא יכול להיות שמה שנראה שוחד, מה שמובן כשוחד, מה שכל בר דעת מפרש כשוחד, אינו שוחד. ולא יכול להיות שכאשר יש מי שנותן שוחד, ומודה שנתן שוחד, והוכח שנתן שוחד, וברור מי נהנה מהשוחד, וברור למה הוא נהנה מהשוחד – המשפט יסתיים בלי להרשיע את מקבל השוחד.

אולם המבחן המשפטי אינו זהה תמיד למבחן השכל הישר. יש שופטים הפוסקים בניגוד לשכל הישר. אין זה מן הנמנע, שאילו השופט דוד רוזן היה דן בפרשיות טלנסקי ו"ראשונטורס", תוצאת המשפט הייתה שונה מהזיכוי מחמת הספק. זאת, לא בשל הפער בין כתב האישום לפסק הדין, אלא בשל הפער בין הכתוב בפסק הדין לבין ההחלטה הסופית. מן הכתוב בפסק הדין, אין ספק שהעבירה נעשתה. אולם כיוון שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר האם ועד כמה אולמרט אישית ידע והיה אחראי לכך שהעבירה נעשתה, אף שברור שהוא הנהנה ממנה, הוא זוכה מחמת הספק. על פי אותה אמת מידה, גם במשפט "הולילנד" אולמרט עלול היה לצאת זכאי מחמת הספק, ועל פי אמת המידה של פסק הדין במשפט "הולילנד", אולמרט היה מורשע גם במשפטי טלנסקי ו"ראשונטורס".

תפקידה של הסניגוריה להטיל ספק. כולנו רוצים ומייחלים לכך שבכל שופט יהיה מן הסניגור, ולו כדי שאדם לא יישב בכלא באשמת שווא. והרי כבר הרמב"ם אמר שמוטב שאלף פושעים יהיו חופשיים, מאשר אדם חף מפשע אחד ייענש. אנו רוצים סניגוריה חזקה, אנו רוצים שופטים שיש בהם חמלה, אנו רוצים משפט המתבסס על ערכים כמו חזקת החפות, הזכות של נאשם לא להפליל את עצמו ומגבלות על היכולת להגיע לחקר האמת בשל כבוד האדם וחירותו. אולם הבעיה היא, שמי שמיטיבים לנצל זאת אינם העבריינים הקלים, אינם האנשים קשי היום שגורלם המר להם והם התדרדרו לעולם הפשע. יודעים לנצל זאת ברוני הפשע המתוחכמים, ראשי הפשע המאורגן וגם בכירי שלטון מושחתים. מדובר באנשים מתוחכמים ומיומנים, היודעים היטב כיצד לא ללכלך באופן אישי את ידיהם, כיצד להשתמש באחרים והם אף בעלי אמצעים לממן סוללות של טובי הפרקליטים וטובי היחצ"נים. התוצאה היא, שהצדק אינו נעשה, טובת הציבור נפגעת והשחיתות מקבלת חסינות.

השופט, הוא האיש שהחלטתו עשויה למנוע תוצאה כזאת. פרקליטות המדינה, בראשות משה לדור – פרקליט המדינה הקודם, ביצעה את מלאכתה נאמנה והגיעה לשורש האמת. מול צוות שופטים אחד היא לא הצליחה להביא להרשעתו של אולמרט, ומול שופט שני היא הצליחה להביא להרשעתו. גם השופט דוד רוזן יכול להיות ראש קטן, לתפוס מחסה מאחורי "הספק הסביר" ולזכות את אולמרט מחמת הספק. גם הוא יכול היה לנהוג כמו השופט שזיכה את אולמרט מחמת הספק בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, כשקיבל את הטענה שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שגזבר הליכוד ידע על החשבוניות הפיקטיביות שהוציאה מפלגתו.

השופט דוד רוזן נהג אחרת. רוזן זכר שהוא שופט ולא סניגור. הוא זכר, שעם כל הכבוד לספק הסביר, שליחותו היא לעשות צדק ולנקות את הממשל הישראלי מנגע השחיתות. הוא ידע, שהשכל הישר אינו מאפשר כל מסקנה אחרת מן העובדות שהוצגו במשפט, זולת זו שהנאשם קיבל שוחד. השופט דוד רוזן לא התחמק ולא הסתתר, הוא נהג בראש גדול, לקח אחריות, העז להחליט.

בכך מילא רוזן את שליחותו, ותרם תרומה משמעותית למאבק בנגע השחיתות. יש לקוות שהשופט רוזן, במנהיגות שגילה, סימן נתיב שבו ילכו השופטים בעתיד. 

* "ישראל היום"