* חלום בלהות חלמתי.
ובחלומי, ארגון פשע השתלט על מדינת ישראל. לתפקיד הנשיא מונה אנס סדרתי. לתפקיד
ראש הממשלה מונה מקבל שוחד. לתפקיד המשנה לראש הממשלה ושר המשפטים מונה עבריין מין.
לתפקיד שר האוצר מונה גנב. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אדם שנשבע לשקר.
לרמטכ"ל מונה... טוב, זה רק לכאורה. ולרב הראשי... לכאורה...
התעוררתי שטוף זיעה, ונרגעתי. לא. במדינת
ישראל? לא יעלה על הדעת.
* יום הרשעתו של אולמרט, הוא יום שחור למדינת
ישראל - היום שבו התברר שמי שעמד בראש ממשלת ישראל הוא פושע. זהו יום גדול למדינת
ישראל – היום שבו הוכח שישראל היא מדינת חוק, המבוססת על שוויון בפני החוק; יום של
ניקוי האורוות וניצחון במלחמה בשחיתות.
* שני גיבורים לאומיים: א. פרקליט המדינה
לשעבר משה לדור, איש אמיץ ללא חת, לוחם בשחיתות ובפשע. ב. השופט דוד רוזן, שפסק
בנחרצות ולא חזר על טעויות קודמיו.
* אחד המסרים החשובים הנובעים מהכרעת הדין,
הוא שהיכולת הכלכלית להחזיק את סוללת פרקליטי הצמרת וסוללת יח"צני הצמרת,
והתגייסות חלקים רחבים של התקשורת, ובראשם "ידיעות אחרונות" למען נאשם –
אינם ערובה לניצחון משפטי. בכל אופן, כאשר מול הסוללה הזאת ניצבים פרקליטות נחושה
ושופט מצוין.
* האם חובבי תאוריית הקונספירציה, על פיה
פרשיות אולמרט הן תיק שתפרו לו הימין הקיצוני בשיתוף עם המשטרה והפרקליטות, כדי
להדיח ראש ממשלה מכהן ולסכל את הסכם השלום שהוא עמד לחתום עליו – יצרפו עכשיו גם
את כבוד השופט לתאוריה שלהם?
* אני קורא בפייסבוק חסידים שוטים של
אולמרט, הנשבעים בשכנוע עצמי עמוק שאולמרט זכאי. כמו דרעי. הם "מוכיחים"
באותו ובמופתים שהשופט טעה ופסק הדין שלו שקרי, הזוי ומופרך. כמו פסקי הדין על
דרעי. לזכותו של אולמרט ייאמר, שמי שיש לו כאלה חסידים שוטים, הוא בעל כריזמה. כמו
דרעי. אך כמו דרעי – השילוב בין שחיתות וכריזמה הוא מסוכן ביותר. לא אתפלא, אם כמו
דרעי, אולמרט יחזור לחיינו בסערה, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה".
* אפרופו הפרשיות השונות,
המסעירות אותנו, והמוציאות שם רע לערך ה"נאמנות", סיפור קטן. נתן אלתרמן
היה מעריץ גדול של בן גוריון, וביטא זאת פעמים רבות בטורו ב"דבר" –
"הטור השביעי". עם זאת, הוא לא היסס לבקר ולתקוף אותו, כאשר התנגד לדרכו
(למשל, בנוגע לפיוס עם גרמניה, לפירוק הפלמ"ח, לשביתת הימאים ועוד(.
כשהוקמה
שכונת צהלה בת"א, שנועדה לאנשי קבע, חשב ב"ג להציע לאלתרמן, שחי חיים
צנועים מאוד, בדירה קטנה וסגפנית, דירה בצהלה. הוא שלח את מנכ"ל משרד הביטחון
שמעון פרס להציע זאת לאלתרמן. המשורר דחה את ההצעה על הסף ואמר, שגם אחרי שיקבל
דירה ממשרד הביטחון, לא יהסס לבקר את בן גוריון, אבל אז כבר לא יוכל לכתוב בעדו.
אלתרמן
נשאר בדירתו עד יומו האחרון.
* ספק רב האם ניתן להגיע בעתיד הנראה לעין
להסדר קבע בינינו לבין הפלשתינאים. אולם אם וכאשר יהיה הסדר קבע, הוא יכלול שחרור
של כל המחבלים הכלואים בישראל. למה? כיוון שהסדר קבע הוא ביטוי לפיוס סופי בין
העמים, ועם כל הכאב הכרוך בכך, פיוס כולל שחרור כל האסירים.
* שחרור המחבלים יהיה האקט האחרון, הסמלי,
של הפיוס. אולם לפני הסכם קבע, אין לשחרר אף מחבל, בטרם ריצה את ענשו עד תום.
* היו מחבלים ששוחררו בעסקאות שבויים. לא
תמכתי בעסקאות הללו, בשל מחירן המופקע, אולם היה זה מחיר ששילמנו למען מטרה נעלה –
פדיון שבויים. לעומת זאת, שחרור מחבלים סתם, ללא כל סיבה, הנו עיוות מוסרי.
* שחרור מחבלים סתם, עדיף על שחרור מחבלים
תמורת קיום מו"מ, מאחר והוא מנוגד לכל רעיון המו"מ. מו"מ חייב
להיות ללא תנאים מוקדמים. תשלום מחיר תמורת קיום מו"מ, מעביר לפלשתינאים מסר
שהם עושים לנו טובה בכך שהם מואילים בטובם לקיים עמנו מו"מ, ותמורת נכונותם
זו, אנו משלמים להם במטבע האחרון של הסדר הקבע.
* משהתחייבנו על שחרור המחבלים תמורת
המו"מ – ההתחייבות מחייבת אותנו, על אף התנגדותי לה. אולם חלוקת השחרור לארבע
פעימות, חרף המחיר הפוליטי הכבד ביותר שראש הממשלה נדרש לשלם ארבע פעמים, במקום
פעם אחת, נועד להימנע ממצב שבו אנו משחררים את המחבלים תמורת המו"מ,
והמו"מ אינו מתקיים. לכן, יש הצדקה מוחלטת להתניית הפעימה הרביעית בהתחייבות
להמשך המו"מ.
* ואם כל האסירים שכבר התחייבנו לשחררם, ואולי
אף מעבר לכך, ישוחררו בהסדר הממשיך את המו"מ ופולארד ישוחרר אחרי שנות סבל כה
קשות – אני בעד.
זו עסקה בלתי מוסרית, אך דחייתה עוד פחות
מוסרית. זה עכשיו – או לעולם לא.
* מבחינתנו – פולארד הוא יהודי שפעל למען
מדינתו, מדינת היהודים. מבחינתנו – פולארד הוא אזרח ישראל היושב שנים רבות בכלא,
בשל פעילותו למען ישראל. מבחינתנו – פולארד הוא סוכן ישראלי, שפעל מטעמנו,
בשליחותנו. לפיכך, אנו מחויבים לו ואחראים להחזירו הביתה. מבחינת האמריקאים –
פולארד הוא אזרח אמריקאי שריגל למען מדינה זרה, ועל כך הוא נענש ובצדק. לצערי, יש
בתוכנו מי שגס לבם למחויבותנו לפולארד, והם עושים רק את החשבון האמריקאי. הם,
שבדרך כלל בזים לכל מה שקשור לגאווה לאומית, לפטריוטיות – הופכים להיות אובר
פטריוטים אמריקאיים, המצדיקים עונש מטורף, חסר כל פרופורציה, גדול לאין שיעור
מעונשים שקיבלו מרגלים שריגלו למען אויביה של ארה"ב וגרמו לה נזק בל ישוער.
הם גם מתעלמים מן העובדה, שמסמכי סנודן הוכיחו בעליל שארה"ב עד היום מרגלת
בישראל, כך שאת מעט הצידוק המוסרי שהיה להם לאחזקתו של פולארד בכלא, נניח 5-7 שנים,
הם אבדו מזמן. הגישה הזאת מעוררת בי שאט נפש.
* רון וייס מתעקש לא להבין, אז אעשה עוד
ניסיון, אחרון בהחלט. משאל עם הוא הערכאה העליונה, אליה יש להביא את החלטת הכנסת
לפגוע בריבונות ישראל באמצעות נסיגה משטח ריבוני. אם בכנסת אין רוב להצעה כזו,
כמובן שבכך היא נגנזה ואין צורך להביאה למשאל עם. משאל עם אינו מעקף לכנסת. בדיוק
כפי שאם בממשלה אין רוב להצעה כזו, היא לא תובא לאישור הכנסת. בדיוק כפי שאם ראש
הממשלה לא יחתום על הסכם כזה, הוא לא יבוא לאישור הממשלה. כל כך פשוט, שממש מביך שצריך
להסביר זאת.
* בהפגנת נשים בת"א נגד עבריינות מין,
שמסריה העיקריים היו שיש להתייחס לכל תלונה על עבירת מין כאמת מוכחת ושיש לבטל
לחלוטין את ההתיישנות על עבירות מין, חלק מן המפגינות הפגינו חשופות חזה. מעניין
איך הן היו מגיבות אם וכאשר שוטרים היו תופסים אותן, בולמים אותן, מנסים לכסות
אותן בסמיכה. מן הסתם, הן היו מאשימות אותם בתקיפה מינית. ואיך הן היו מגיבות
למראה גבר העובר ליד ההפגנה, שהיה מביט על מערומיהן, ובכך מממש את מטרת ההתערטלות –
משיכת תשומת לב? מן הסתם, הוא היה מואשם בנעיצת עיניים ובהטרדה מינית. ואיך הן היו
מכנות גברים שהיו מפגינים חשופי איבר? עצם ההתערטלות הייתה מוצגת כתקיפה מינית.
כמו בכל האידיאולוגיות, כך גם באידיאולוגיה
הפמיניסטית – הרדיקלים גורמים נזק חמור לאידיאולוגיה, ועל הגורמים האחראים במחנה
לנער מהם את חוצנם. ואני כותב זאת כפמיניסט מושבע.
* ניצחונו של הדיקטטור המושחת ארדואן
בבחירות המוניציפליות בתורכיה, מעיד על כך שלא תמיד יש הלימה בין דמוקרטיה
לבחירות.
* ניצחונו אחרי שחסם את טויטר ויוטיוב,
עלול להוות השראה לאלה שמנסים לחסום את "ישראל היום".
* לצערי הרב, לא היה בכוונתי ללכת למופע של
הרולינג סטונס. למה לצערי? כי אילו התכוונתי ללכת, הייתי מודיע עכשיו שאני מחרים
את ההופעה בשל המחיר המופקע של הכרטיס.
* ביד הלשון
פרשת אולמרט – זקן, הציפה את המילה
"קלטת", "קלטות".
ההתקדמות הטכנולוגית בדרך לייתר את המילה
הזאת. מי עוד מקליט על קלטות?
אך המילה עצמה – חדשה למדי.
בעבר אמרנו "קסֵטָה". התחדיש
העברי – "קלטת", לא הצליח לגבור על הקסטה, שגם הייתה קשורה לצירופי לשון
כמו "מוסיקת הקסטות", "מלך הקסטות" ולשירו של ניסים גרמה
"אני הוא מלך הקסטות של התחנה המרכזית", מתוך ההצגה "ילדי
הכרך".
אולם אט אט הקלטת החלה לחדור, יותר ויותר
השתמשו בה. נקודת המפנה, הייתה פרשת "הבכיר בליכוד" שנתניהו האשים אותו
בסחיטה, באיום לפרסם קלטת החושפת רומן שניהל מחוץ לנישואין, ערב הפריימריס בליכוד
ב-1993. הפרשה קיבלה את הכותרת "הקלטת הלוהטת". וכי איך היו מכנים אותה?
הקסֵטָה הלוהֵטָה?
תוך זמן קצר, נשתכחה המילה קסטה ואיש אינו
משתמש בה היום, כמו עוד מאות אם לא אלפי מילים שתחליפיהן העבריות התאזרחו בשפתנו.
גם היום, יש תחדישים השרויים במאבק על הבכורה עם מקורן הלועזי, כמו קדימון לפרומו,
זמריר לג'ינגל, מסרון לסמס, יישומון לאפליקציה ולהערכתי הן בדרך לניצחון.
לכן, אני ממליץ לקוראים שהגיבו בלעג לפינתי
אודות היחדה (קואליציה) ונגדה (אופוזיציה) להתאזר במעט סבלנות. התחדישים הללו
מוזרים לנו, כיוון שהם חדשים ובלתי מוכרים, בדיוק כמו הקלטת לפני כעשרים שנה. האם
הם ייטמעו בעברית (כמו מילים רבות בעבר) או יצללו אל תהום הנשיה (כמו מילים רבות
בעבר)? בעוד שנתיים שלוש נדע את התשובה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
