הבלוג של אורי הייטנר

אריה בן גוריון זצ"ל הוא עורך ההגדה של פסח של התק"ם, שיצאה לפני למעלה משלושים שנה, והיא מקובלת עד היום כ"הגדה הקיבוצית". אב"ג, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים", ומי שעמד בראשו עד יומו האחרון, היה תלמיד חכם, איש תרבות בלתי נלאה ואדם מחויב מאוד ויצירתי ביותר. פעליו רבים, אך בעיניי, החשוב שבהם הוא עריכת ההגדה הקיבוצית.

מידי שנה, ממחרת פורים, החל אב"ג לנדוד בכל רחבי הארץ ולהרצות על ההגדה הקיבוצית. למזמיני ההרצאות הוא נהג לומר שהוא זקוק לשעתיים, כיוון שהוא יפתח את ההרצאה בהקדמה על ההגדה המסורתית. וכך, בתום שעה ו-55 דקות של "הקדמה" על ההגדה המסורתית, נותרו לו 5 דקות לספר באופן כללי על ההגדה הקיבוצית. והוא לא ראה בכך החמצה, משתי סיבות. האחת, היא שההגדה הקיבוצית היא תולדה מובהקת של ההגדה המסורתית, ואי אפשר להבין אותה ואת משמעויותיה בלי להבין את ההגדה המסורתית. ההגדה הקיבוצית משוחחת עם ההגדה המסורתית, מתווכחת איתה, מתמודדת איתה, אך היא קשורה אליה בעבותות. הסיבה השניה, היא שרוב הקוראים את ההגדה המסורתית, שהם הרוב המוחלט של האנשים בפניהם הרצה, בעיקר מדקלמים אותה, לא ממש מבינים אותה ואת מה שעומד מאחוריה ומאחורי הטקסטים שלה, וכך הוא לפחות הצליח ללמד אותם על ההגדה שהם קוראים...

על פי רוחו של אב"ג, כך גם אני נוהג בסדנאות שאני עורך על סדר פסח.. בתערוכת ההגדות שאני מציג בתחילת הסדנה, נמצאות ההגדות של התק"ם והקיבוץ הארצי ושני אלבומים גדולים על ההגדה הקיבוצית. ההגדה הקיבוצית נוכחת מאוד בסדנה, אך לב הסדנה היא ההגדה המסורתית.

****

איזו הגדה עדיפה, המסורתית או הקיבוצית? לא אביע דעה פסקנית במאמר זה, אלא אציג את היתרונות של כל הגדה על פני חברתה.

היתרון הגדול של ההגדה המסורתית, הוא עצם היותה ההגדה המסורתית. כאשר אני קורא בהגדה המסורתית, אני יודע שכמוני מסובים כעת יהודים בכל פינה בעולם וקוראים אותה הגדה, בערך (בערך, כיוון שלכל עדה הנוסחים והמנהגים שלה, אך בסך הכל ההגדה היא אותה הגדה).

כאשר אני קורא את ההגדה המסורתית, אני יודע שזאת ההגדה שאבא שלי ואמא שלי גדלו עליה, ושגם הסבתות והסבים שלי והסבתות והסבים של הסבתות והסבים שלי קראו אותה.

יש במסורת הזו עוצמה אדירה, שכן היא מביאה לידי ביטוי את החיוּת הבלתי רגילה של העם היהודי, שבתנאים הבלתי אפשריים של הגלות והפזורה, של ניתוק מהמולדת והעדר ריבונות, שמרו על הקיום היהודי, על התרבות היהודית, על הקהילה היהודית, ועל האמונה והתקווה שנצח ישראל לא ישקר, שבלעדיה לא הייתה ציונות, לא הייתה קמה המדינה, וגם לא היה אפשרי המרד, שהביא לציונות ולהקמת המדינה.

עם כל הביקורת שיש לי על ההגדה המסורתית, אותה אציין בהמשך, איני יכול שלא להצדיע למה שהיא מייצגת, ואני סבור שאת הביקורת עליה יש למתוח ממקום של ענווה כלפיה. ענווה, שהרי ספק אם ניתן ליצור תחליף להגדה שסבי סבינו קראוה, ולהיות בטוחים שנכדי נכדינו יקראו אותה.

היתרון הגדול של ההגדה הקיבוצית הוא התוכן שלה. ההגדה הקיבוצית מיישמת באופן הרבה יותר אמיתי ורציני את מטרותיו של סדר פסח.

"מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". בהגדה המסורתית סיפור יציאת מצרים כמעט אינו נוכח. הוא נזכר, הוא  נרמז, אנו מתמצתים אותו ב"דיינו", אבל הסיפור עצמו אינו נמצא בה. לעומת זאת, לב לבה של ההגדה הקיבוצית, הוא סיפור יציאת מצרים, כפי שהוא מופיע בתורה, ככתבו וכלשונו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – משמעות הציווי הזה היא האקטואליזציה של ההגדה, ככזאת העוסקת במשמעות של יציאת מצרים לימינו, כחג הגאולה הלאומית והחברתית. הדבר בא לידי ביטוי הרבה יותר משמעותי בהגדה הקיבוצית מאשר בהגדה המסורתית. וכך, בתוך הטקסט המקראי של יציאת מצרים, לצד מדרשי חז"ל מצורפים גם טקסטים ציוניים בני ימינו, כמו "קומו תועי מדבר" של ביאליק וטקסט של ברל כצנלסון, המבטאים את האקטואליזציה של סיפור יציאת מצרים ומשמעותה לימינו. בהגדות הקיבוציות הישנות יותר, בתקופת השואה והתקופה שאחרי קום המדינה, האקטואליות הייתה בולטת הרבה יותר.

ההגדה הקיבוצית מסתיימת בפסוקים הבאים: "ערבי פסחים מאז ועד היום, מן המדבר של אז ועד ניסן תש"ח. מאנוסי ספרד ועד פסח תש"ג בוורשה החרבה. מעלילות הדם שבכל הדורות ועד המצה האסורה בבריה"מ. הזיכרון ההיסטורי שאינו מחוויר. זו התקדשות החג. זו טהרת הציפייה. זה ה'לחמא עניא'. ה'כל דכפין'. בית העבדים. החד-גדיא הנצחי. המרור שבכל הדורות. התקוות שבכל הלבבות. ליל השימורים שאינו דהה לעולם. מעבדות לחירות".

יתרון נוסף, חשוב ביותר בעבורי, של ההגדה הקיבוצית על פני המסורתית, הוא היותה הגדה ציונית, להבדיל מההגדה המסורתית שהיא הגדה גלותית, שנכתבה בגלות ומבטאת הוויה גלותית.

ביטוי בולט לכך הוא הנוסח של "הא לחמא". בהגדה המסורתית נאמר "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל". איך אנו יכולים לומר זאת כאשר אנו יושבים השתה = השנה, בארעא דישראל = בארץ ישראל, במדינת ישראל העצמאית, הריבונית, ולא הכא = "כאן", כלומר בגולה? מצד שני, הרי רוב העם עדין חי בגולה, וההגדה אינה עוסקת רק בגאולה האישית, אלא בעיקר בגאולה הלאומית. הנוסח בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל".

ביטוי בולט נוסף הוא ב"ארמי אובד אבי". בהגדה הקיבוצית הטקסט המקראי של יציאת מצרים הוא הטקסט המרכזי; הוא לב ה"מגיד". בהגדה המסורתית – המדרש על "ארמי אובד אבי". לכאורה, בכך ההגדה המסורתית נאמנה יותר למקור – למסכת פסחים במשנה, שבה לב ההגדה הוא לדרוש את "ארמי אובד אבי". אך מי שמתמצא בפרטים, יתקל בבעייתיות באופן בו הדבר נעשה. ראשית, על פי המשנה, על האב, או על משתתפי הסדר, לדרוש את "ארמי אובד אבי", ואילו בסדר המסורתי איננו דורשים את הטקסט, אלא מדקלמים את מדרש חז"ל מלפני כמעט אלפים שנה.

אך מה שמשמעותי יותר – במשנה אנו נדרשים לדרוש את "ארמי אובד אבי", עד שיגמור הפרשה כולה. "ארמי אובד אבי" הוא טקסט מספר דברים שאותו אמרו החקלאים לכוהן הגדול, בימים שבית המקדש היה קיים, כאשר הגישו לו את ביכורי תבואתם. היופי בטקסט הזה, הוא שבחמישה פסוקים בלבד הוא מתמצת את כל תולדות עם ישראל מימי האבות ועד הכניסה לא"י. הפסוק האחרון במקרא הביכורים הוא "ויביאנו אל המקום הזה, ויִתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש".

משום מה, בניגוד מפורש להלכה המופיעה במסכת פסחים, בהגדה המסורתית אין דורשים את הפסוק הזה, אלא מסיימים את המדרש ב"באותות ובמופתים". למה? כיוון שזו הגדה גלותית שנערכה לאורך מאות שנים והתאבנה בגולה. הרבנים שעיצבו את צורתה הסופית, לא רצו לעודד את רוח האקטיביזם הלאומי, ולכן הסירו את המשפט הזה.

הציונות מרדה ברוח הגלותית הזאת וקידשה את רוח האקטיביזם הלאומי. בהגדה הקיבוצית אין קוראים את המדרש על "ארמי אובד אבי" אך קוראים את "ארמי עובד אבי" עצמו, וכמובן קוראים עד סוף הפרשה כולה, בדיוק על פי הוראות ההפעלה שבמשנה, בניגוד למסורתית. ובמקום לדרוש את הפסוקים, מיד לאחר מכן מסופר בהרחבה אותו סיפור, החל ב"וירד יעקב מצרימה וכל זרעו איתו" ועד הכניסה לא"י, בימים ההם ובזמן הזה: "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת וברכת על הארץ הטובה. זה היום קיווינו לו, קמה מדינת ישראל".

הבדל נוסף, הוא הכנסת מוטיב האביב להגדה של חג האביב – בתחילת הסדר. לאביב אין כמעט ביטוי בהגדה המסורתית.

מעבר לשינויים הללו, מבנה ההגדה הקיבוצית דומה מאוד למבנה ההגדה המסורתית, ורבים מן הטקסטים של ההגדה המסורתית מופיעים גם בקיבוצית (ובהם, כמובן, הטקסט היחיד שעליו נאמר שמי שלא אמר אותו לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור).

****

אז איזו הגדה עדיפה?

כפי שהבהרתי בראש המאמר, לא אביע דעה חד משמעית, כיוון שאני בעצמי מתלבט. אני אוהב את שתי ההגדות. יתכן שהפתרון הנכון הוא לשלב – יותר מן ההגדה המסורתית בסדר ע"פ הקיבוצית ולהיפך. אולי לגוון – לעתים לקרוא אחת לעתים את האחרת.

ובכל זאת אמירה שיפוטית אחת – בהגדה המסורתית לא מופיע סיפור יציאת מצרים, אך ההנחה היא שטקסט ההגדה הוא המסגרת הטקסית ובסדר עצמו המשתתפים מספרים ביציאת מצרים וההורים "מגידים" לילדיהם. מי שאינו עושה זאת, אלא רק קורא את ההגדה – מוטב שיקרא את ההגדה הקיבוצית, וכך יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים.

יש יתרונות רבים לכל אחת משתי ההגדות ויש לכבד את מי שקוראים את זו ואת הקוראים את האחרת. אך דבר אחד מכעיס אותי מאוד, בכל פעם מחדש: כאשר אני שומע התייחסות להגדה הקיבוצית כאל "הגדת חפיף", "הגדה לייט", "הגדה מקוצרת" ושאר טענות שפשוט אין להן שחר; אין בהן שמץ של אמת.

המשורר והפרטיזן אבא קובנר, שהיה שותף לעיצוב הגדות קיבוציות, אמר שבסופו של דבר ההגדה המסורתית, אותה ירשנו מדורות – רק אותה נוכל להוריש לדורות הבאים. ההישג ההיסטורי הגדול ביותר שאנו יכולים לצפות לו, הוא שנצליח להכניס לתוכה משפט אחד, העוסק במאורעות דורנו, דור השואה והתקומה, שיישאר לדורות. אם זו גישתו, מדוע ערך מידי שנה בקיבוצו עין החורש סדר פסח על פי הגדה קיבוצית? כנראה שהוא הבין, שרק אם תהיינה בימינו הגדות ציוניות אלטרנטיביות ויהיה ציבור שיסב עמן לסדר, יש סיכוי שבסופו של דבר שורה כזו תכנס להגדה של פסח.

* "שישי בגולן"