חמש שנים עברו על דן / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 28.4.14
את הפינה במוצאי יום הזיכרון לשואה
ולגבורה, אני מקדיש למשורר השואה, יצחק קצנלסון.
קצנלסון, משורר, מחזאי ומחנך, היה
המנהיג הרוחני של מרד גטו ורשה. בית לוחמי הגטאות, אותו הקימו שרידי המרד בקיבוץ
לוחמי הגטאות, נקרא על שמו. קצנלסון, בן למשפחת מחנכים, היה מחנך דגול, מחנך בכל
נפשו ובכל מאודו, שחינך עד יומו האחרון. הוא כתב שירה ומחזאות בעברית וביידיש. הוא
היה מחנך ומנהיג ציוני, שתכנן לעלות ארצה, ביקר בארץ ואף רכש קרקע בא"י, אולם
בניגוד לבני דודיו, מנהיגי תנועת העבודה ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, הוא לא הספיק.
בגטו ורשה, עסק קצנלסון בחינוך,
במחזאות ובבימוי של הילדים, כתב שירה וכתב תיעוד על החיים בגטו. הוא התקרב לחלוצים
הצעירים, בני תנועות הנוער, והיה למנהיגם הרוחני. ערב פסח, סמוך לפרוץ המרד, נשא
קצנלסון דרשה חוצבת להבות באוזני המורדים. בין השאר הוא אמר: "נהיה מאושרים
שאנו מכינים עצמנו עם נשק ביד, כדי לפגוש את האויב ולמות. מלחמתנו בנשק תשמש מקור
יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למשל את אחינו בארץ ישראל. הם לא גילו מורך לב בשעת
סכנה ועמדו מעטם מול רבים ובמותם חינכו דורות של יהודים. הגרמנים הרגו מיליונים של
יהודים, אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עינינו לא תחזינה זאת. אולם
גמולם ישולם להם. לאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד".
רוב משפחתו של קצנלסון נספתה בגטו, אך
הוא ואחד מבניו שרדו אף את המרד. הם הוברחו בדרכונים דרום אמריקאיים מזוייפים
למחנה שבויים במלון בויטאל שבצרפת, בתנאים טובים יחסית. בהגיעו למחנה, קצנלסון מיד
קיבץ סביבו תלמידים, והרביץ בהם תורה. בתקופה הקצרה של שהייתו שם, הוא כתב שני
מחזות, ושתי יצירות חשובות ביותר. האחת היא "פנקס ויטאל", תיעוד בעברית
של מוראות השואה שחווה, אותה קבר במקום והיא נמצאה לאחר השואה, בידי אחת
מתלמידותיו. השניה, יצירתו החשובה ביותר, הפואמה ביידיש "השיר על העם היהודי
שנהרג".
הנאצים תפסו את היהודים מפולין שהיו
במחנה השבויים, וגירשו אותם לאושוויץ, שם נרצח קצנלסון, בדיוק השבוע לפני 70 שנה. כאשר
התהדקה טבעת החנק על קצנלסון וחבריו בויטאל, השיעור האחרון שהוא נתן לתלמידיו, היה
על שירו של ביאליק "על השחיטה".
לפחות שנים משיריו של קצנלסון בעברית,
שנכתבו לפני השואה, הולחנו והיו לפופולאריים ביותר: "יפים הלילות בכנען"
ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל". בשיר זה, בא לידי ביטוי קצנלסון, איש
החינוך. הוא כותב על ילד בן 5, שעד עתה בילה את ימיו במשחק עם שלושת חבריו, הכלב,
החתול והיונה, וכעת הוא נאלץ להיפרד מהם וללכת לבית הספר, אך הוא מבקש מחבריו
להמתין לו עד שובו בתום יום הלימודים. קצנלסון נתן לשיר את השם "פרידה".
הלחין אותו יואל אנגל, מי שהלחין את "נומי נומי ילדתי", "גשם גשם
משמים" ועוד, אך השיר בלחן זה לא נתפס. כנראה שהסיבה לכך, הייתה השפה
המסורבלת והארכאית במקצת שבה נכתב השיר.
מי שגאל אותו, היה המשורר משה דפנא,
שקצת שיפץ את המילים, התאים אותן לשפה המדוברת, והלביש אותן על לחן מוכר. הלחן הוא
של שיר ביידיש מן המאה ה-19, שאף היו לו כמה גרסאות בעברית, כולל שיר ערש מפורסם
ומוכר בראשית המאה שעברה, "עם שחר עורה ילד חן". בביקורו בארץ ישראל,
עוד זכה קצנלסון לשמוע את ילדי הגנים שרים את השיר.
בגרסה הזאת, עדין נקרא הילד מיכאל. לא
ידוע, מי שינה אותו לדן, השם הפופולארי ביותר בארץ, באותם ימים.
השיר זכה לביצועים רבים. הביצוע שעליו
גדלתי, היה של יפה ירקוני. בחרתי להשמיע את הגרסה האהובה עליי ביותר, גרסתו של
אריק איינשטיין, מתוך התקליט "ילדים", בעיבודו של שם טוב לוי.
את המידע שהבאתי כאן, קיבלתי
מהביוגרפיה של יצחק קצנלסון "רוח עצוב" שכתב מוקי צור, וממאמר של אליהו
הכהן על גלגולו של השיר "חמש שנים על מיכאל".
חמש שנים עברו
על דן
עברו בריקודים
בטל ישב מעבודה
חופשי מלימודים
שלושה היו לו חברים
נבחן שבמלונה
חתול שחור רבי לקיק
ובשובך יונה.
חמש שנים ובשישית
אל חבריו קרא
שלום נבחן שלום לקיק
שלום יונה צחורה.
אל בית הספר אלכה לי
אלמד יום יום עכשיו
חכו עד כלות הלימודים
שוב נשתעשע יחדיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
