הבלוג של אורי הייטנר

* תובנה שנחשפתי אליה השנה ואימצתי אותה, היא שנכון יותר להשתמש בביטוי "שורדי שואה" ולא "ניצולי שואה". מי שהיה שם, לא ניצל מהשואה. הוא חווה אותה, על כל מוראותיה, ושרד. ניצולי השואה, הם אלה שהצליחו לברוח ולעלות ארצה טרם השואה וניצלו ממנה.

* ב-ynet התפרסם מאמר מנומק ומקצועי של הפסיכולוגית הראשית במשרד החינוך אורה גולדהירש, המסביר את התכנית ללימודי השואה לילדי הגן; תכנית רגישה, מקצועית וראויה. לצד מאמרה, התפרסם מאמר תגובה מביך למדיי של אריאנה מלמד. למה מביך? כיוון שהיא השחיתה כמה מאות מילים כדי לומר את המשפט האחד והיחיד שאליו התכוונה.

וכך קראתי את מאמרה: בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה.

... והיא עוד מדברת על אינדוקטרינציה. מה באמת עומד מאחורי הקמפיין הנפסד הזה נגד לימודי השואה, נגד המסעות לפולין וכו'? שום כוונה טהורה אין שם.

* אחת המוטציות המכוערות ביותר של תופעת האנטי ציונות בתוכנו, היא האנטי ציונות ה"מזרחית". הגורו שלה, הוא פרופ' יהודה שנהב, אבי הפירכה "אנחנו יהודים ערבים", שמשמעותה – איננו שייכים ללאום היהודי, אלא ללאום הערבי, והיהדות היא רק הדת שלנו. אחד הגילויים הנפסדים של התופעה, הוא יחס של ניכור לשואה, שאינה אסונם בהיותם יהודים, אלא היא אסונם של ה"אשכנזים", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוטה ודוחה בשירתו של רועי חסן. לאחרונה, יצא לאור ספרו של יוסי סוכרי, "בנגזי ברגן – בלזן" המתאר את שואתם של יהודי לוב. כמובן שכוונתם של הנאצים הייתה להשמיד את כל יהודי העולם, כולל את יהודי המזרח, אך למרבה המזל הצלחתם במשימה זו הייתה מועטה. הספר עורר עניין רב וזכה לחשיפה תקשורתית, ואולי הוא יעצים את התודעה הציבורית באשר לשואה ביהודי צפון אפריקה. כמובן, שהדבר לא ישנה דבר בקרב "היהודים הערבים", שימשיכו להיות מנוכרים לשואה, כחלק מניכורם לעמם.

* אלבום המופת של יהודה פוליקר "אפר ואבק" וסרטו "בגלל המלחמה ההיא", הפכו אותו לדמות המזוהה מאוד עם הדור השני לשואה, ועם שואת יהודי סלוניקי. אולם במה עובדה זו הופכת את שירו "עיניים שלי", שיר אהבה יווני לאישה, לשיר המתאים להשמעה בתכנית על השואה ביום השואה? טוב שלא השמיעו את "כפיים".

* הוא הדין בשיר "ילדות נשכחת" שהושמע בטקס פתיחת יום הזיכרון הממלכתי ב"יד ושם". זה שיר המתאים לתיאור הנוסטלגיה שלי לשכונת ילדותי, אך אינו מתאים לטקס לזכר השואה. גם ההנחיה של דני קושמרו, לא הייתה ברמה נאותה, המכבדת את המעמד.

* אירועי "תג מחיר" הם פשעי שנאה מזוויעים, הממיטים קלון על מדינת ישראל והעם היהודי. הכישלון בלכידת הפושעים והעמדתם לדין, הוא מחדל מביש של שלטון החוק הישראלי.

הפגנת ההזדהות של עשרות תושבי זיכרון יעקב עם שכניהם מפורדיס בעקבות הפשע, הוא מחווה יפה של שכנות טובה, המבטאת את הרוח הישראלית והיהודית במיטבה.

אולם הכרזות "ביבי בנט ולפיד, תעצרו את החרפה", הן פוליטיקה מכוערת; דיג במים עכורים. ביבי? בצדק, הוא ראש הממשלה. אפשר להוסיף גם את אהרונוביץ' - השר לביטחון פנים, את דנינו – מפכ"ל המשטרה, את לבני – שרת המשפטים. אבל מה הקשר לבנט, שר הכלכלה? זהו ניסיון מכוער לקשור אותו ואת הציבור שהוא מייצג עם זוועת "תג מחיר". ומה הקשר ללפיד? סתם, כי הוא הפך מוקד לשנאה, בחוגים מסוימים. וכך, מחווה שעשויה להיות אצילית, הפכה להיות קרדום לחפור בו, למטרות זרות. חבל.

* לפני ימים אחדים הבעתי כאן את אכזבתי העמוקה מעולם העיתונות, השותק לנוכח סכנת הסגירה של "מקור ראשון", שגורלו תלוי בהחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים. אני שמח לדווח, שמתארגן גילוי דעת, עליו יחתמו בכירי העיתונאים בישראל, ובהם אנשי שמאל מובהקים, למען המשך הוצאת "מקור ראשון".

* ביד הלשון

בשבוע שבין ימי הזיכרון, אתייחס למושג ז"ל. איך ראוי לומר – "זכרו לברכה" או "זכרונו לברכה"?

על פי האקדמיה לעברית, שתי האפשרויות נכונות, ואין היא מעדיפה אחת על רעותה. שתיהן מבוססות על מקורותינו. במשלי נאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב"(י', ז') ואילו בתלמוד בבלי נאמר: "היה אומר דבר שמועה מפיו [של אביו שמת], לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי [אבי מורי] הריני כפרת משכבו. והני מילי [ודברים אלו] תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא" (קידושין, לא ע"ב).

גם ביאליק הוא מקורות ישראל, ושירו "אמי זיכרונה לברכה" הוא חלק מהותי מהקנון שלנו.

כמובן שאני מקבל את פסיקת האקדמיה ששתי הדרכים אפשריות, אולם אני מבכר את "זכרו לברכה", הנכון יותר, בעיניי, מבחינה לוגית. הרי אנו מברכים את זכרו של האיש, לא את הזיכרון שלו. איננו מברכים אותו על הזיכרון הנפלא שבו הוא ניחן. אנו שרים לזכרם, לא לזיכרונם.

ובהזדמנות זאת: זצ"ל – זכר צדיק לברכה. זצוק"ל – זכר צדיק וקדוש לברכה. זצוקללה"ה – זכר צדיק וקדוש לברכה, לחיי העולם הבא. הי"ד – ה' יקום דמו. ע"ה – עליו השלום. זיע"א – זכותו יגן עלינו, אמן. תנצב"ה – תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.    

* "חדשות בן עזר"