הבלוג של אורי הייטנר

את הכנס העשירי להתיישבות לזכרו של מוישיק גרליק, ראש המועצה האזורית גולן הראשון ומנהל חבל הגולן והגליל בחטיבה להתיישבות, הקדשנו השנה למחלוקת על סימון הגבולות בין המועצות האזוריות למועצות המקומיות. היו שהרימו גבה – מדוע אנו, אנשי ההתיישבות הכפרית, מעלים לדיון את הסוגיה הזאת, שהיא לכאורה מכוונת נגדנו? בעינינו, צוות ההיגוי של הכנס, הייתה זו בחירה טבעית וראויה – זה הנושא הבוער ביותר היום בענייני התיישבות ופריפריה, וככנס החשוב ביותר בענייני התיישבות, איננו יכולים לשחק את משחק בת היענה, אלא לאחוז בשור בקרניו, ולבחון ביושרה ובאומץ את הסוגיה הזאת.

בפתיחת הכנס, הצגנו כתבה ארוכה ששודרה בערוץ עשר לפני חודשים אחדים, והעלתה על סדר היום הציבורי את הנושא. הייתה זו כתבה חד צדדית, קיצונית ולוחמנית, אך היא היטיבה להציג את העמדות והתחושות של תושבי הרשויות המקומיות וערי הפיתוח וראינו לנכון להציב זאת כבסיס לדיון, עוד בטרם ההרצאות המלומדות.

הכתבה הזאת, שעסקה בגבולות המוניציפליים, חרגה אל עבר נושא ההרחבות בקיבוצים, שכלל אינו חלק מן העניין, אך הוא חלק מהתחושה. הוצגה העובדה שרבים מבני קריית שמונה עברו להרחבות בקיבוצים, והמסר היה שהקיבוצים מרוקנים את קריית שמונה.

האם הטענה הזו נכונה? למרבה הצער, הגליל המזרחי בכללו סובל מהגירה שלילית. רוב בני קריית שמונה עוזבים את הצפון ועוברים למרכז. האם נכון לראות בבן קריית שמונה שהתיישב בהרחבה הקהילתית של שדה נחמיה כמי שעזב את קריית שמונה, או כמי שנשאר בגליל? על פי תפיסתי, מדובר בבן שנשאר בגליל, ויש לרשום זאת כהצלחה, להבדיל ממי שעברו לת"א. הפרשנות להתיישבות של אותו בן ק"ש ומשפחתו בשדה נחמיה, מותנית בנקודת המבט. נקודת המבט שלי היא אזורית.

הרי מפעל ההרחבות הקהילתיות בקיבוצים, יש להודות בכך, לא נוצר ממקום של עוצמת הקיבוצים, אלא מתוך משבר, חולשה ומצוקה, כקרש הצלה. ואם קיבוצי אצבע הגליל היו קורסים, האם הדבר היה מחזק או מחליש את קריית שמונה? כמובן, שזה היה מחליש. בראיה אזורית, יש חשיבות רבה בחיזוקה של קריית שמונה, ויש צורך במהפך משמעותי בעיר, אך לא פחות מכך, יש חשיבות בחיזוקם של היישובים הכפריים, והכל לטובת האזור כולו.

מתוך נקודת מוצא זו, אני ניגש לסוגיית הקרקעות וסימון הגבולות. הבעיה היא בעיה אמתית, הנוגעת לערכי הצדק החברתי והשוויון. הארנונה מעסקים היא אחד הגורמים המרכזיים המעשירים את קופת הרשות המקומית. כאשר סמוך לעיר בת 40,000 תושבים, כמו דימונה, שרובם אינם מן המעמדות הסוציואקונומיים הגבוהים בישראל, קיימים מפעלים שרוב המועסקים בהם הנם תושבי העיר, ומי שנהנים מן הארנונה הזאת הם רק 1,200 תושבי המועצה האזורית תמר, החולשים על שטחים רחבי ידיים ועתירי משאבי טבע – זהו אי צדק חברתי. כאשר מדובר בסכומים של כ-90 מיליון ₪ בשנה, זהו עוול. כאשר עיריות דימונה, ירוחם וערד נאלצות לפשוט יד מול הממשלה כדי לאפשר חינוך, תרבות ורווחה לתושביהן, והדימוי העצמי של תושביהן נפגע כתוצאה מכך, העוול זועק לשמים. ולכן, הרצון לשנות את המצב הזה הוא מוצדק. מי שמאמין בצדק חברתי, יתמוך בו.

השאלה היא האם הבעיה היא קרקעות והאם הפתרון הוא בקרקעות. יש לציין, כמובן, שהמקרה של המועצה האזורית תמר הוא מקרה חריג וקיצוני, שאין לו אח ורע באף מועצה אזורית אחרת, אולם הבעיה קיימת גם באזורים אחרים, גם אם בממדים מצומצמים בהרבה.

תחושת העוול, מובילה למלל אודות גזל הקרקעות, העוול ההיסטורי, הקיבוצניקים האשכנזים שהשתלטו על האדמות ודחקו את המזרחים לעיירות פיתוח וכן הלאה. מי שסבור שהתיקון החברתי יעבור דרך סילוף ההיסטוריה ודרך נראטיב פוגעני ומשפיל כלפי המועצות האזוריות ותושביהן, ישיג תוצאה הפוכה. גם אם יש מקום לשינוי גבולות, ראוי לזכור מה באמת הסיבה לקביעת הגבולות המוניציפליים.

כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות – לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, התיישבות בודדים, כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא היא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי, שחלקו מיועד להקמת יישובים ולקרקעות החקלאיות שנועדו לפיתוח ההתיישבות הכפרית. המועצות האזוריות הן נאמנות מטעם המדינה לשמירה על קרקע הלאום, מפני השתלטות פרועה, עבריינית, עוינת. ויש לזכור, שרוב מוחלט של הקרקעות הנ"ל, ומתוכם 90% מאדמות הנגב, הן בכלל שטחי אש או שמורות טבע.

באופן טבעי, פעילות עסקית הנעשית בתחום שיפוט הרשות האזורית, משויכת אליה מבחינת הארנונה. אין ספק שיש קייס משפטי חזק לשימור המצב הקיים. אלא, שהחלוקה הנכונה והצודקת בשעתו, יצרה עיוות ופגיעה קשה בערכי הצדק החברתי והשוויון בימינו. עובדה זו מחייבת שידוד מערכות, ומציאת פתרון לבעיה.

הפתרון אינו חייב להיות שינוי הגבולות, כיוון שהבעיה האמתית אינה הקרקעות, אלא הפערים החברתיים. אם מחצית הנגב תעבור מחר לידי ירוחם, האם יהיה בכך כדי לשפר כהוא זה את מצבה הסוציואקונומי? כמובן שלא. התמקדות בקרקע, היא מתכון לעימות במשחק סכום אפס על המשאב הזה, כשכל צד מנסה למשוך את המקסימום לעצמו. הקרקע אינה הבעיה ולכן גם אינה הפתרון. התמקדות בה, תוביל להחרפת היחסים ובסופו של דבר היא לא תיתן מענה למצוקות, ותוצאותיה ימיטו ייאוש על האזור. הפתרון צריך להיות מחוץ לקופסת הקרקעות. למשל – בתחום הארנונה. האם באמת הארנונה של עסקים חייבת להגיע כולה לרשות המוניציפלית שבה אותם העסקים נמצאים? אולי הפתרון הוא בחלוקה אחרת של הארנונה מעסקים? ניקח, למשל, את מוקד המחלוקת היום – עיר הבה"דים בנגב. העיר מוקמת בשטחי מועצה אזורית. האם הפתרון חייב להיות העברת הקרקע הזאת ליישוב העירוני הסמוך. לדעתי, יש לגבות במשותף את הארנונה, ולחלק אותה בין הרשויות הסמוכות, על פי קריטריון מוסכם, כמו מספר התושבים. זו רק דוגמה אחת לפתרון אזורי, מחוץ לקופסת הקרקע.

שינוי גבולות אינו הפתרון היחיד לבעיית הארנונה, כאמור. אולם לעתים, יש מקום לשינוי גבולות מוניציפליים. מתי? כאשר הבעיה האמתית היא מחסור בקרקע. כאשר יישוב עירוני אינו יכול להתפתח, אינו יכול לבנות, אינו יכול להקים אזורי תעסוקה, יש מקום להעביר לו קרקע, למימוש צרכיו.

כתושב הגולן, אני גאה בכך שהמועצה האזורית גולן, מיוזמתה, ללא ועדות חקירה של משרד הפנים, ללא כפיה וללא משברים, העבירה קרקעות לקצרין ולמועצות הדרוזיות, לצרכי פיתוח אמתי. זהו מעשה של שכנות טובה, של צדק חברתי, ובראש ובראשונה של ראיה אזורית. ראש המועצה, אלי מלכה, הציג את הפתרונות הללו ואת התפיסה האזורית בהרצאתו בכנס, ולטעמי, המודל של הגולן הוא המודל לפתרון הבעיה.

בעיית הפער החברתי – כלכלי אינה בין קריית שמונה והקיבוצים, אלא בין הגליל ומרכז הארץ. אם נחזור לסוגיית הארנונה – הארנונה שעיריות ת"א ור"ג גובות מגורדי השחקים עם מאות המשרדים העסקיים הבנויים והנבנים בהם, אינה דומה כלל למה שניתן להשיג מארנונה בגליל ובנגב, לא ברשויות העירוניות ולא ברשויות הכפריות. המאבק האמתי, צריך להיות על חלוקת העוגה הלאומית ועל העדפה מתקנת לאזורי הסְפָר. זהו מאבק משותף של הערים והמועצות האזוריות בגליל ובנגב. אך גם המאבק הזה, הוא משני לעומת המטרה המרכזית – נטילת אחריות אמתית שלנו, תושבי האזורים הללו, על הפיתוח האזורי שלנו. והפיתוח הזה חייב להיעשות יחד, בשיתוף פעולה של כל המגזרים וצורות ההתיישבות.

אילו הייתה לי נטיה להאמין לתאוריות קונספירציה למיניהן, הייתי סבור שהשלטון המרכזי המציא את סוגיית הקרקעות, כדי לגרום לנו, תושבי הפריפריה, להתכתש בינינו, בחינת הפרד ומשול. איני סבור שיש מגמה כזו, אך זו התוצאה של מאבקי סרק בתוכנו.

הפתרון הוא אזורי – נטילת אחריות משותפת של כולנו, למען האזור, לקידומו ולפיתוחו. כדי להצליח בכך, יש לשים קץ להאשמות השווא, ולשיפוט ההיסטורי הבלתי הוגן כלפי ההתיישבות הכפרית, ובעיקר הקיבוצים. מצד שני, עלינו – ההתיישבות הכפרית, להבין שהקרקע שבידינו ניתנה לנו כפיקדון לקידום האזור כולו, לטובת עם ישראל כולו ולמען הדורות הבאים. אין זו קרקע פרטית שלנו, ולכן לא רק אנחנו צריכים ליהנות מפירותיה, וכאשר יש לכך הצדקה, עלינו לשנות את הגבולות. הרי אין מדובר בהעברת אדמות המולדת לידי אויב, אלא לחלוקה נכונה יותר של המשאב הזה בתוכנו.

לשמחתי הרבה, כל הדוברים בכנס, כולל ראש המועצה המקומית ירוחם מיכה ביטון, המוביל את מאבק הקרקעות ושמעון סויסה, ראש המועצה המקומית חצור הגלילית שכתוצאה ממאבקו הועברו לחצור אדמות מראש פינה, וכן גם אנשי האקדמיה שהשתתפו בכנס, הציגו תפיסה של ראיה אזורית. דומני שאילו הדיון היה נערך לפני 3-4 שנים, הוא לא היה נשמע כך. כנראה, שכל הצדדים הבינו שטיפסו על עצים גבוהים, ויש להגיע לפתרון ראוי, שיאפשר עשיה משותפת למען האזור. רק משה קריף, נציג הקשת המזרחית, דיבר נגד התפיסה האזורית, בעד מאבק לוחמני, מתוך נקודת מוצא נגטיבית. דבריו הקיצוניים, לעתים מתלהמים, רק הבליטו את הרוח הטובה והפרגמטית של שאר הדוברים, ואת הצורך בסגנון אחר ובפתרון אחר. 

* "שישי בגולן"