* והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. בן גוריון יצא
מקברו, והגיב על זוועת פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית): "מדינת
ישראל תבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה
האנושיים".
* כל אימת שאני מוקיע את פשעי השנאה,
מישהו קופץ ושולח לי בפייסבוק תמונות של מעשים דומים שפלשתינאים עושים ליהודים. מה
הם רוצים לומר בזה? שהפשעים שעושים פלשתינאים מטהרים את השרץ? לרמוז שאם אכפת לי
שיהודים מבצעים פשעים כאלה, סימן שאני תומך בפשעים כאלה נגד היהודים? לאותת לי
שעליי לבחור בין פשעי שנאה נגד יהודים לפשעי שנאה של יהודים? אני דוחה את הבחירה
הזאת.
למה הדבר דומה? שמישהו ישאל אותי מה אני
מעדיף, לדרוס ילד, או שידרסו את הילד שלי. מכירים את סוג השאלות הגאוניות הללו?
למה אני צריך לבחור בין שתי הזוועות הללו? מהיכן ההיגיון העקום הזה?
יש להילחם בטרור הפלשתינאי כאילו אין
טרור יהודי ולהילחם בטרור היהודי כאילו אין טרור פלשתינאי. האמנה הגזענית של חמאס
אינה מכשירה את ספר הפיגולים הגזעני "משפט המלך" – תמונת הראי של אמנת
החמאס, כפי שספר הפיגולים אינו מכשיר את אמנת חמאס.
* אני בהחלט בעד נורמליזציה עם תורכיה.
בתנאי שתורכיה תתנצל על פיגוע מרמרה ותשלם פיצוי לפצועים.
* בירושלים נערך כנס היסוד של עמותת
"שבעים פנים לציונות" – תנועה להתחדשות ציונית בישראל. מספר המשתתפים
היה גדול מהצפי – כשבעים איש. שבעים פנים. ואכן, היה גיוון אידיאולוגי רב בין
המשתתפים, המבטא את ספקטרום הדעות הרחב של גבולות הגזרה הציוניים. איני אוהב את
ההגדרות הללו, אך אציין שבין הבאים היו חילונים, דתיים ואף מעט חרדים. כיוון
שהייתי עסוק מאוד בארגון והנחיה, לא התפניתי, על אף סקרנותי, להחליף מספר מילים עם
החרדים שהשתתפו באירוע, לברר מה הביאם הלום. אולם עצם השתתפותם שמחה אותי מאוד.
בעצם השתתפותם, הם הכריזו שהם ציונים, שבעבורם אין סתירה בין ציונות וחרדיות. אני
בטוח שהם אינם רבים, אך אני מאמין שהם חלוצים, המבטאים מגמה הולכת וגוברת. ואלו
חדשות מצוינות.
* עוד כנער קראתי בשקיקה את הגותו של
פרופ' אליעזר שבייד, שהוא בעיניי גדול הוגי הדעות בישראל, עמוד אש ההולך לפני
המחנה, ומסמן דרך של התחדשות יהודית, ציונית וסוציאל דמוקרטית.
בכנס היסוד של עמותת "שבעים פנים
לציונות", השתתפתי בפאנל עם פרופ' שבייד, על אתגרי הציונות בימינו. הסכמתי עם
רבים מדבריו וגם התווכחנו על חלק מן הדברים. אולם עוד בטרם הוא פתח את פיו, בעבורי
היה כבוד גדול בעצם הזכות לשבת עמו על אותה במה (אף שלא הייתה זו הפעם הראשונה).
* אני תומך בכל לבי בחקיקת חוק יסוד
ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. זהותה של ישראל כמדינה יהודית, היא לִבַּת
מהותה, וחובה לעגן זאת כבסיס החוקה. אני מזדהה עם עקרונות החוק שהוצגו בכנסת
הקודמת בידי ח"כ דיכטר, אולם יש לפתוח את פרטי החוק לדיון פרלמנטרי פתוח.
הדיון על חוק היסוד הזה, עשוי להיות אחד הדיונים החשובים ביותר בתולדות הכנסת; דיון
על מהותה של מדינת ישראל.
* יוזמתו החשובה של ראש הממשלה להביא
לחקיקת חוק היסוד, הוצגה כצעד שישראל עושה בעקבות פיצוץ המו"מ עם הפלשתינאים.
איני מבין זאת. מה הקשר? מה הקשר של הפלשתינאים לחוק? מה הקשר של המו"מ לחוק?
ואילו המו"מ היה נמשך, לא היה נכון לחוקק את החוק? ואם המו"מ יתחדש
(ולהערכתי הוא יתחדש, במוקדם או במאוחר) הדבר ישפיע על תהליך החקיקה? הלינקג' הזה
הוא אומלל.
* רוה"מ הודיע על היוזמה, ושרת
המשפטים ציפי לבני מיהרה לקפוץ ולהתנגד. ממקור ראשון ואמין לחלוטין אני יודע, שמי
שיזמו את החוק, פנו עם היוזמה בראש ובראשונה לציפי לבני, אז מנהיגת
"קדימה" וראש האופוזיציה. לבני אהבה את היוזמה והיה בכוונתה להציג אותו
כחוק שלה, עד שחטפה רגלים קרות, כנראה מפחד גורמים פוסט ציוניים בעלי כוח רב
במיליה שלה, חזרה בה, והחלה לדקלם משהו על "גל חקיקה אנטי דמוקרטי" או
איזו סיסמה מסוג זה.
* אחמד טיבי יצא חוצץ נגד חוק יסוד ישראל
כמדינת העם היהודי, ודבריו המפורשים שוללים את זכות קיומה של מדינה יהודית.
בדבריו, הזכיר את האמירה מראשית הציונות "עם בלי ארץ לארץ בלי עם",
שהגורמים הפוסט ציונים אוהבים לצטט אותה כהוכחה לגזענות הציונית שאינה רואה את
הערבים ממטר ומאיינת אותם וכו'. אלא שהעובדות שונות. כל מנהיגי הציונות, הרצל, אחד
העם, ברנר, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון, כולם היו מודעים לבעיה הערבית והתייחסו
אליה ואיש לא התעלם מקיומם של הערבים.
ומה פירוש הביטוי? מה פירוש עם בלי ארץ?
הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שזכותו על הארץ אינה ממומשת. זה גם הפירוש
של חלקה השני של המשוואה – ארץ בלי עם. ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, אך
השייכות הזאת אינה ממומשת. את העיוות הזה תיקנה הציונות.
אגב, מי שטבע את הביטוי היה הסופר היהודי
מבריטניה ישראל זנגוויל, מראשוני הציונות. לימים הוא היה מהתומכים המובהקים של
תכנית אוגנדה, ומשהתכנית ירדה מן הפרק, פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה
הטריטוריאליסטית, שתבעה בית לאומי ליהודים במקום כלשהו בעולם, לאו דווקא
בא"י.
* במכללה האקדמית תל-חי, נערך השבוע הכנס
ה-16: מחקרים חדשים של הגליל וסביבותיו. זהו כנס רב תחומי, וכבכל שנה, אני התמקדתי
בתחום הקרוב ללבי – ההיסטוריה של הגליל, ובעיקר בעת החדשה. נכחתי רק ביום השני של
הכנס, ושמעתי כעשר הרצאות. כאן אתייחס לאחת מהן – הרצאתה ד"ר מאיה דואני מיד
יצחק בן צבי: גלגולו של פרויקט ייבוש החולה מסמל של כיבוש השממה לסמל של הרס
הסביבה.
אין היום מחלוקת על כך שייבוש החולה היה
טעות, שנזקו של המפעל רב מתועלתו, ושהוא פגע במרקם האקולוגי הנדיר של האזור, בעוד
התמורה החקלאית שאמור היה להניב הייתה מועטה.
יש האוהבים להציג את ייבוש החולה כסמל ל"דורסנות
הציונית", המבצעת בכוחנות את מפעליה ללא כל התחשבות וכו' וכו'. אכן, יוזמי
ייבוש החולה ראו בו מיזם ציוני, שנועד לקדם את מפעל ההתיישבות הציוני בעמק החולה.
אולם מחקרה ההשוואתי של ד"ר דואני, בחן התמודדות של מדינות אחרות באותה תקופה
עם ביצות מן הסוג של אגם החולה, ומצאה שבכל העולם ייבשו אזורים כאלו. זו הייתה רוח
התקופה. יתר על כן, היוזמה לייבוש החולה, לא הייתה יוזמה ציונית בלבד, אלא קדמו לה
יוזמות ותכניות של ממשלת המנדט הבריטי ועוד קודם לכן – של השלטון העותומני.
גם המיתוס על התנגדותם של חובבי הטבע
למפעל, ומאבקם שהציל כעשירית השטח שהפך לשמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בישראל,
אינו נכון. ד"ר דואני מוכיחה, שאמוץ זהבי, מקים השמורה ומי שהקים, כעבור שנים
אחדות, עם עזריה אלון, את החברה להגנת הטבע, היה חלק מן הקונצנזוס, תמך במפעל
ובמטרותיו ההתיישבותיות, הכלכליות, הביטחוניות והתברואתיות, ורק דרש להקצות שטח
לשמורת הטבע, כדי להנציח את האגם ואת המרקם האקולוגי שלו. ולא היה עליו להיאבק,
כיוון שהייתה הסכמה לרעיון. ישראל חריגה לעומת מדינות אחרות, לא בייבוש החולה, אלא
דווקא בהקמת שמורת החולה.
בדיעבד, הייתה זו טעות. אולם זו חוכמה
בדיעבד. בראיית התקופה, היה זה צעד נכון.
* בעיניי, ייבוש החולה הוא דוגמה מייצגת
לשגיאות של הציונות. הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, כיוון
שהיא שמה קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. אך היא לא רק תנועה צודקת, אלא
גם הצלחה יוצאת דופן, חסרת תקדים, מכל מובן שהוא.
בהגשמת הציונות נעשו לא מעט שגיאות ואף
עוולות. כולן נעשו מתוך כוונות ראויות, בדומה לייבוש החולה. והשגיאות הללו מתגמדות
לנוכח ההצלחה הכבירה.
את האמת הזאת לא תצליח לערער תעשיית
השקרים, וגם לא סוללת הפוסט היסטוריונים.
* בעיית הפערים הסוציואקונומיים, אינה
בעיה חדשה. בשנות ה-30, מחירו של דונם בשייך אבריק (סמוך לטבעון) היה 5 לא"י.
באותה תקופה, מחירו של דונם על הכרמל היה 700 לא"י! קשה להאמין.
את הנתון המעניין הזה למדתי מהרצאתה בכנס
של הדוקטורנטית נעמה פרוסטיג-דרמן מאוניברסיטת בר-אילן: גאולת קרקעות הגליל על ידי
יהדות אירופה בתקופת המנדט.
אני מציין את שם ההרצאה, כדי להדגיש
שטרמינולוגיה ציונית כמו "גאולת קרקעות" שהודרה מן האקדמיה, חוזרת,
וכמוה ביטויים כמו ארץ ישראל, גולה וכו'. טרנד הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים
עבר את שיאו והוא מאבד גובה. אנו בשלביו הראשונים של העידן הפוסט-פוסט ציוני,
והדבר בא לידי ביטוי גם בקרב היסטוריונים וחוקרים, בעיקר צעירים. כמובן
שההיסטוריוגרפיה הציונית חייבת להיות ביקורתית, אולם ביקורתית במובן האקדמי, המדעי
של המושג, ולא במובן האינדוקטרינרי הפוליטי של משכתבי ההיסטוריה הפוסט
ציונים.
* ב-1 ו-2 במאי, מלאו 75 שנים לעלייתם על
הקרקע של הקיבוצים דן ודפנה (בהתאמה), באצבע הגליל.
לאישור השמות דן ודפנה בידי ועדת השמות
של קק"ל, קדם מאבק קשה וממושך של המתיישבים. שמות היישובים אמורים היו להיות
מצודת אוסישקין 1 ומצודת אוסישקין 2 – שנים מתוך ששה יישובים שאמורים היו לשאת את
השם, בסדר עולה.
ומי עמד מאחורי מפעל ההנצחה הזה של נשיא
קק"ל מנחם אוסישקין? מי שהיה יו"ר ועדת השמות של קק"ל. האיש הוא...
מנחם אוסישקין, בכבודו ובעצמו. הוא יזם, הוא דחף, הוא התעקש, הוא התקוטט, הוא לא
ויתר, הוא נעלב והעליב. אוסישקין גם עמד מאחורי הנצחתו בקיבוץ כפר מנחם, ובהחלפת
שם הרחוב בו התגורר בירושלים, מרח' יהודה הלוי לרח' אוסישקין, לכבוד יום הולדתו
ה-70. למה מי זה יהודה הלוי?
אוסישקין היה מנהיג ציוני גדול שתרם
תרומה אדירה לבניין הארץ, אך הוא היה מגלומן לא קטן, שיצר סביבו פולחן אישיות ובנה
לעצמו אנדרטה בחייו, או שמא בנה את חייו כאנדרטה...
מסתבר ששמעון פרס לא המציא את הפולחן
הזה. לזכותו ייאמר, שהוא עושה זאת באופן מתוחכם ואלגנטי יותר ("איני עוסק
בזה").
* האנטישמים הבזויים ביותר, הם אנטישמים
יהודים. סרטון ה"יוטיוב" "ביקור השואה ביד ושם", הוא תועבה
אנטישמית, שספק אם נאו נאצים באירופה היו מעיזים לעשות שכמותה. אהוד בן עזר כינה את
יוצרי הזוועה "היודנראטים החדשים", ובכך פגע בזכרם של היודנראטים.
היודנראטים, ההנהגה היהודית של הגטו, היו קורבנות השואה. יוצרי הסרט האנטישמי הזה,
שייכים לצד השני.
* בעקבות צאת הספר "בנגזי ברגן
גלזן", כתבתי כאן בשבוע שעבר, על קומץ האנטי ציונים "המזרחים", המנוכרים
לשואה שהיא הרי של ה"אשכנזים", כחלק מניכורם לעמם. הספר, המוכיח שבעבור
שונאינו (והדבר נכון הן לגבי הנאצים והן לגבי הערבים) אין אבחנה בין יהודים מכאן
או מכאן, לא ישנה את עמדתה של אותה מוטציה אידיאולוגית, הנגועה ברמות גבוהות של
גזענות.
הזכרתי את סיסמתם, מבין מדרשו של יהודה
שנהב "אנחנו ערבים יהודים", וכתבתי שזו בסך הכל פירכה, זהות מומצאת חסרת
שחר, הנובעת מפוליטיקה ואידיאולוגיה אנטי ציונית. קיבלתי תגובות, בנוסח: מה ההבדל
בין המושג "יהודים פולנים", למשל, או "יהודים אירופאים", לבין
המונח "ערבים יהודים"?
אסביר את ההבדל. אני מקפיד לא להשתמש
במונחים "רוסים" או "אתיופים", אלא "עולים מרוסיה"
או "עולים מאתיופיה". אולם בשיח הישראלי המקובל, ברור שהמושגים
"פולני", "עיראקי", "רומני", מרוקאי",
"תימני" וכד', משמעותם –בן העם היהודי שמוצאו או מוצא הוריו הוא מפולין,
עיראק, רומניה, מרוקו או תימן. כלומר, אין מדובר בביטויים של זהות לאומית, אלא של
ארץ מוצא. לא כן הביטוי "ערבים יהודים". ערב אינה מקום. הערביות היא
ביטוי ללאומיות. אותם אנשים טוענים שהם בני הלאום הערבי, שדתם יהודית. ובעצם,
שהיהדות היא דת ולא לאום.
גם מן הביטוי "יהודי אירופאי"
אני סולד, כיוון שאף הוא לא נועד לבטא את מקום המוצא, אלא סוג של התנשאות תרבותית
על פני יוצאי אסיה ואפריקה. ע"ע טומי לפיד, שנהג להתהדר באירופאיותו.
"ערבים יהודים" זה כמו
"גרמנים בני דת משה". אלא ש"גרמנים בני דת משה", ביטאו ניסיון
להשתלב בלאומיות הגרמנית בזמן האמנציפציה, מתוך אשליה שהדבר יביא לשחרורם מן
האפליה והרדיפות. את התוצאות אנו יודעים. לעומת זאת, אלה שמציגים את עצמם
כ"ערבים יהודים", עושים זאת אחרי שהערבים כבר הקיאו אותם, וכאשר הם חיים
לפחות שני דורות במדינתם, המדינה היהודית.
מה פלא, שלפחות 99.99% מהמזרחיים, סולדים
מהמוטציה הזאת?
* כפי שכתבתי לא פעם בעבר, בעבורי כל
הנושא העדתי, וכל הדיכוטומיה בין "אשכנזי" ל"מזרחי", היא סרח
עודף של הגלות שדבקה בנו. בעוד דור או שניים, לא ימצא ילד שידע להשיב על השאלה האם
הוא אשכנזי.
* יציאה של שמעון פרנס בגל"צ:
"אולי צריך לתת לבני המשפחות השכולות לנהל את המו"מ". לתשומת לבך,
המאזין בנימין נתניהו.
* שולה זקן הייתה במשך עשרות שנים שפחתו
החרופה של העבריין אהוד אולמרט, אחד האנשים המושחתים ביותר שפעלו כאן, ושותפתו
לדבר עבירות ולגניבת סוסים. ובסוף הוא הפנה לה עורף, כאשר חשב שיציל בכך את עורו.
עכשיו, כשהיא פתחה את פיה, היא הופכת מוקד ההסתה שלו ושל התקשורת המשרתת אותו, כפי
שהיה קודם עם מיטיביו ומי שממנו את אורח החיים הרהבתני, הראוותני והמושחת שלו,
טלנסקי ודכנר.
"מלשנים", מכנה אותם אהוד בן
עזר. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה מושחת ולוקח שוחד, והעבירה היא
"מלשינות". למי היא מלשינה? לשלטון הזר?
* קראתי בתדהמה את מאמרו של איתמר פרת,
הנותן לגיטימציה לעבירת השוחד, עבירה מושחתת ומשחיתה שאין כדוגמתה. ולמקרא דבריו,
חשבתי שיש למצוא דרך לפצות את אריה דרעי על השנים שבילה בכלא על עבירת השוחד. אני
מציע לבחור בו לראשות הממשלה, כממשיך דרכו של אולמרט, חברו ובן דמותו.
* ישנם מספר סרטים ישנים שהיו לסרטי
פולחן, שהפופולריות שלהם הולכת וגוברת עם השנים. כאלה הם, למשל, סרטיהם של אורי
זוהר ואריק איינשטיין ובראשם "מציצים", וסרטי בורקס כמו "צ'רלי
וחצי", "אלכס חולה אהבה" ועוד. אולם אני לא מתחבר אליהם ולא אוהב
אותם. איני מבין מה עשה אותם לסרטי פולחן.
לעומת זאת, סרט הפולחן "גבעת חלפון
אינה עונה", סרטו של אסי דיין, אהוב עליי ביותר. אין סרט שראיתי פעמים רבות
כל כך, ושוב ושוב אני נהנה מחדש. אני צופה בו צפיה אקטיבית, שהרי אני מכיר אותו
בע"פ.
"החיים על פי אגפא", סרטו
האפוקליפטי של אסי דיין ויצירתו החשובה ביותר, הוא כמובן משהו אחר. כשראיתי אותו
(פעם אחת, בשנות ה-90 המוקדמות), היה לי קשה להזדהות אתו ולהתחבר אליו ולמסריו, אך
הייתי מרותק. מבחינה אינטלקטואלית, ראיתי בו סרט גאוני. אני אוהב מאוד את השיר
"במקום הזה", מתוך "החיים על פי אגפא", ששר דני ליטני,
למילותיו של דיין.
אסי דיין היה אחד היוצרים המוכשרים
והמבריקים ביותר בקולנוע הישראלי. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
יום העצמאות קרב, וכבכל שנה יכוסו שמי
הארץ בזיקוקין די-נור.
מקור השם הוא בתלמוד הבבלי (מסכת חולין,
קלז ע"ב), ופירושו בארמית: ניצוצות של אש.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
