לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2014

צרור הערות 7.5.14


* ביום העצמאות, אני רוצה לזכור ולהזכיר את חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ומנהיג ציוני דגול.

 

ויצמן הצעיר, עוד בטרם מלאו לו 30, היה אחד המנהיגים הבולטים של "ציוני ציון", האופוזיציה להרצל שנאבקה נגד תכנית אוגנדה (אגב, השטח עליו היה מדובר, כ"מקלט לילה לעם היהודי", כלומר כפתרון זמני למצוקה הביטחונית, הוא היום חלק מקניה, לא מאוגנדה). ראש ממשלת בריטניה (המדינה שהציעה את תכנית אוגנדה), הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ביקש להיפגש אתו, כדי לעמוד על שורשי התנגדותו. השניים נפגשו ב-1906. "נניח", שאל ויצמן את בלפור,  "שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, האם יקבל אותה?" בלפור: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו". ויצמן: "נכון, אבל ירושלים הייתה שלנו כשלונדון הייתה ביצה".

 

בלפור התרשם מאוד מויצמן ומטיעוניו. נוצר ביניהם קשר אמיץ, שהניב כעבור כעשור, כאשר בלפור היה שר החוץ בממשלתו של לויד ג'ורג', את הצהרת בלפור. סמוך למותו (1930), הגדיר בלפור את ההצהרה, אף שטרם התממשה במדינה יהודית, כדבר הראוי ביותר שעשה כל חייו.

 

* באותם ימים, שאל את ויצמן חבר בית הלורדים בבריטניה, מדוע היהודים מתעקשים דווקא על ארץ ישראל, כאשר יש כל כך הרבה מקומות בלתי מפותחים ופנויים בעולם. השיב לו ויצמן: "זה כאילו אשאל אותך למה נסעת אתמול 30 ק"מ כדי לבקר את אמא שלך. הרי ברחוב שלך ממש, מתגוררות עשרות זקנות".

 

* באופן עקבי, "הארץ" בז לכל דבר פטריוטי, לכל מה שמשדר גאווה לאומית. והנה, במאמר המערכת ליום העצמאות, מבטא העיתון גאווה לאומית. איזה יופי! כל הכבוד!

 

אממה... הוא מדבר על גאווה של ... ה"לאום הישראלי". כלומר, של לאומיות סרק פיקטיבית ומופרכת, שהדבר היחיד שיש בה הוא מה שאינה – יהודית. כלומר, מי שמדבר על "לאום ישראלי", כוונתו העיקרית להתריס נגד הלאומיות היהודית. כך הדבר מימי "הכנענים" ועד היום.

 

אולם הלאומיות שלנו היא יהודית, המדינה שלנו יהודית, ואנו חוגגים 66 שנים להצהרה הבאה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"!

 

* המדינה היהודית היא כמובן דמוקרטית ובתור שכזו היא גם מדינתם של כל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין, כמובטח במגילת העצמאות, ומקוים חרף מצב המלחמה המתמשך בין העמים. ישראל מבטאת את הזהות הקולקטיבית של העם היהודי בלבד, ומעניקה זכויות פרט מלאת לכל תושב, בן לכל לאום, עדה או דת.

 

* בטקס השנתי לחללי הגולן באתר גמלא, לצד שמות בני היישובים שנפלו, הוקראו שמות תלמידי ישיבת ההסדר בגולן שנפלו. שבעה מתלמידי הישיבה נפלו במערכות ישראל. הם לא המיתו עצמם באוהלה של תורה, אלא נהרגו בקרב, על הגנת העם והארץ.

 

וחשבתי על הספין הפוליטי המכוער, של שרבוב תלמידי ישיבות ההסדר, שכמעט כולם משרתים ביחידות קרביות ורבים מהם נפלו במערכות ישראל, לדיון על חוק השוויון בנטל, והצגתם כחצי משתמטים.

 

יש מקום לדיון על מסלול ההסדר ואני תומך בשינויו, אך נקודת המוצא לדיון הזה, אינה הצגתם כ"משתמטים", אלא הערכה עמוקה לציבור משרת, תורם ואף משלם מחיר דמים כבד. הרי ישיבות ההסדר הן היפוכה של ההשתמטות החרדית. בניגוד לחרדים שמשתמטים בשם ערך לימוד התורה, הם משלבים את לימוד התורה עם שירות קרבי בצה"ל והגנה על מדינת ישראל ועל שלומם וביטחונם של אזרחיה.

 

וחבל מאוד, שדווקא מי שהניפו את דגל "הפוליטיקה החדשה", בחרו בתרגיל הזה בפוליטיקה של שקר.

 

* מזה שנים אחדות, נערכת בידי ארגון "שמאל" רדיקלי – "לוחמים לשלום", פרובוקציה פרברסית ביום הזיכרון – יום זיכרון משותף לחללי צה"ל ומערכות ישראל ולמחבלים ושאהידים למיניהם. הארגון נוהג להפיץ שהאירוע מאורגן בידי הורים שכולים משני הצדדים, אך האמת היא שהארגון רק תופס טרמפ עליהם ועל כאבם ומנצל אותם בציניות לצרכיו. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ביום שלפני יום העצמאות, מבטא את הכרתנו במחיר הכבד שהמאבק על קיומנו גובה מאתנו, אך גם את התכלית של המחיר הכבד – עצמאות ישראל. האירוע מבזה את היום הזה והופך אותו לעיסה דביקה המערבבת בין ארור המן וברוך מרדכי. אירוע מבחיל.

 

* הטקס הזה נועד לחלוק כבוד להרוגי שני הצדדים. המחבלים ההרוגים מוגדרים כך: "הפלסטינים [האיות – העתקה מהמקור, אני כידוע משתדל לא לאמץ את הכיתוב הזה א.ה.] כלוחמים למען חרותה של ארצם פלסטין מן הכיבוש הישראלי". "ארצם פלסטין". למי חולקים כבוד בטקס הזה, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל? למשל, למחבלים שהשתלטו על בית ספר במעלות ורצחו 22 ילדים. למשל, למחבל שהתפוצץ בדיסקוטק בדולפינריום ורצח עשרות בני נוער. למשל, למחבל הצלף, שירה כדור בין עיניה של שלהבת פס בת ה-5 חודשים. זה מה שצריך לעשות כאן ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונרצחי פעולות האיבה?! האם משפחותיהן השכולות של אותם נרצחים, צריכים להתמודד ביום הקשה הזה, גם עם הפרברסיה הפרובוקטיבית הדוחה הזאת, של מתן כבוד לרוצחי יקיריהם?! עד כמה בני אדם יכולים להיות חסרי רגישות? עד כמה בני אדם יכולים להיות חסרי כבוד? עד לאיזה שפל אנשים יכולים לרדת, עד לאיזו התבהמות?

 

* מעניין איזה טקס הם יציעו לקיים ביום השואה. אולי טקס התייחדות עם "שני הצדדים"?

 

* מפקד חיל הים לשעבר, אלוף (מיל') אלי מרום (צ'ייני), אמר שהחיילים המשרתים בשטחים ונחשפים לאלימות הקיימת שם, יתקשו לחזור ולתפקד כאזרחים שומרי חוק.

 

אני מציע הצעת מחקר. לבדוק את הקשר בין שירות בצה"ל לבין עבריינות בכלל, ועבירות אלימות בפרט. לבדוק מה אחוז עבירות האלימות בקרב מי שלא שירתו בצה"ל לעומת האחוז בקרב מי ששרתו בצה"ל. לאחר מכן לבדוק זאת בקרב מי ששרתו שירות קרבי, לעומת מי שלא שירתו שירות קרבי. לאחר מכן, לבדוק את אחוז העבריינות בקרב קצינים קרביים, שנחשפו יותר מכולם ל"אקיבוש". מישהו מוכן להרים את הכפפה? אגב, יש למישהו ספק מה תהיינה תוצאות המחקר?

 

* האמת על פרשת "דוד הנחלאווי"  שונה מביטויה בשיח הציבורי. הוא לא נכלא בשל התנהגותו בסצנה שפורסמה, אלא בשל תקיפה אלימה של מפקדיו.

 

ובכל זאת, אני חושב שתהיה זו התחמקות לפטור את הדיון רק בצד העובדתי, מאחר והפרשה העלתה על סדר היום את אופן התפקוד המצופה מחייל בסיטואציה שאליה נקלע דוד. התמיכה הציבורית לא הייתה לדוד הפרט על תקיפת מפקדיו, אלא לדוד מן הסרט ולמידע (אף שזה מידע שגוי) שהוא נענש על התנהגות זאת.

 

ולכן, גם אני מעדיף להתייחס לפרשה, לא על פי "האמת הארכיאולוגית" שלה (אם להתלות באילן הגבוה, אחד העם), אלא לאופן בו הצטיירה בציבור.

 

* למיטב הכרתי וניסיוני הרב, לא מצאתי דופי בהתנהגותו של דוד. להיפך, האופן שבו הוא פעל, טוב יותר מכל חלופה. מהן החלופות? א. לתת להם לפגוע בו, אולי לפצוע אותו, לחטוף את נשקו, לחטוף אותו, לרצוח אותו. ב. לברוח, עם כל ההשלכות של מעשה כזה על דמותו ותדמיתו של צה"ל. אילו ברח, הוא היה ראוי להיענש בחומרה. ג. לדרוך ולירות. אינסטינקט ההישרדות הוא לירות. אולם דוד גילה איפוק רב, שיקול דעת, מתינות. לא מיהר לשלוף את נשקו, וכשחש בסכנה מוחשית ודרך את נשקו, הסתפק באזהרה, וכל עוד חש שהנשק הדרוך מגן עליו, לא מיהר לירות. כך הייתי מצפה מחייל לנהוג.

 

* מעבר להתנהגותו של החייל בתנאים בהם נמצא, שהייתה ללא דופי, יש לקח מערכתי, שכבר מזמן צה"ל צריך היה להפיק אותו, והוא חימוש חיילי צה"ל בנשק אל-הרג. נשק שיכול לשתק את האויב בלי להרוג אותו, ולגרום לתסבוכות מיותרות. נשק המתאים לסוג של לחימה מול אזרחים. זה יכול להיות שוקר חשמלי, תרסיס גז מדמיע, השפרצת דבק מגע וכד'. בזמני היינו חמושים באלות; לא הפתרון המוצלח ביותר, אך גם הוא היווה פתרון מסוים.

 

* פרשת "דוד הנחלאווי" היא גם פרשת השימוש ברשתות החברתיות לצורכי מחאה בתוך צה"ל. בלי קשר לסיפור הספציפי הזה, מדובר כאן בבעיה חמורה ביותר, שצה"ל חייב ללמוד להתמודד אתה. מחאות פוליטיות או אחרות של חיילים באמצעות אמצעי התקשורת הללו, עלולות לפגוע קשות במשמעת הצה"לית והיא עלולה להיות הרסנית. האמצעים הללו מהווים בעיה חמורה של ביטחון שדה. מאוד קשה להתמודד עם הבעיה, אך צה"ל חייב למצוא את הדרך לכך. על הצבא לנסח פקודות ברורות בנדון, ולהעניש את העוברים עליהם בחומרה,  למען יראו וייראו.

 

* ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון מאשים את הארגון בחוסר מוטיבציה להתמודד בהצלחה עם פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית), ואומר: "בשב"כ אין לא יכול. יש לא רוצה". כאשר טוקבקיסטים מתלהמים כותבים כך, ניחא. כאשר אדם כגילון אומר זאת, זאת עלילה חמורה ומבישה. הרי כל בר דעת יודע שאין ולא יכולה להיות כל סיבה שלשב"כ, למשטרה, לצה"ל או לדרג הפוליטי לא תהיה מוטיבציה אדירה לתפוס את הפושעים, להיפך. אז למה הוא אומר זאת? זאת אמירה פוליטית מכוערת, שנועדה להשחיר פני יריבים פוליטיים ולהעליל עליהם עלילות שווא.

 

אין ספק שעד כה גורמי המודיעין והאכיפה כשלו כישלון מחפיר במניעת הפשעים ובפיענוחם. אולם הסיבות לכך הן אחרות. א. אופי הפעולה, המבוססת על 2-3 איש היוצאים באמצע הלילה, ללא תכנון מדוקדק וארגון מובנה, לכפר זה או אחר כדי לבצע את הפשע. ב. הקנאות של קבוצת הימין הרדיקאלי והתחכום של כמה ממדריכיהם כמו איתמר בן גביר, לימדו אותם איך לא לשתף פעולה עם החוקרים ואיך להקשות על מציאת ראיות משפטיות נגדם. ג. הסיבה העיקרית – מגבלות החוק הכובלות את ידי גורמי האכיפה. אנשי השב"כ יודעים מיהם לפחות חלק מן הפעילים המבצעים את הפעילות, אך המערכת המשפטית מקלה אתם, בשל העדר ראיות חותכות. כאן יש מקום לשינוי – הגדרת פשעי השנאה כאירועי טרור, ומתן כלים יעילים יותר, כמו מעצרים מנהליים ולחץ פיזי מתון, לגורמי האכיפה. המאבק בין מדינה דמוקרטית הכפופה למגבלות החוק ולעתים כובלת את ידי שליחיה, לבין גורמים אנטי דמוקרטיים שאין להם גבולות ועכבות והם מנצלים לרעה את חולשת הדמוקרטיה, מצדיק דרך פעילות של דמוקרטיה מתגוננת.

 

ולגבי כרמי גילון – במשמרת שלו קרה המחדל הנורא ביותר בתולדות השב"כ; אי מניעתו של רצח רבין. האם גם עליו ניתן להחיל את האמירה, ש"בשב"כ אין לא יכול, יש לא רוצה"? או שמא נכון יותר להחיל על גילון את הביטוי, שמי שיש חמאה על ראשו, שלא יצא לשמש.

 

* ביד הלשון

 

בין המשואות והזיקוקים, בין חידון התנ"ך למנגלים, בין פרס ישראל לפטישי הפלסטיק – אחת המסורות הוותיקות של יום העצמאות הוא ההקרנה בטלוויזיה של "גבעת חלפון אינה עונה", סרטו של אסי דיין, שהלך השבוע לעולמו.

 

רבות דובר ונכתב על השפה "הגששית" – השפעת מכתמי הלשון של להקת "הגשש החיוור" על העברית המדוברת. מרכיב משמעותי בשפה הזאת, הוא הביטויים הרבים מתוך "גבעת חלפון אינה עונה". ניתן לכנות זאת כשפה "חלפונית".

 

כמחווה לזכרו של התסריטאי והבמאי היצירתי והמבריק של הסרט, אסי דיין, להלן לקסיקון החלפונית. לא הוספתי הערות המסבירות מי אמר למי מה מתי ובקשר למה. מי שמכירים את הסרט, אינם זקוקים לכך. מי שאינם מכירים... באמת, הגיע הזמן.

 

אותך לוועדת אגרנט.

אין צבא בעולם שיעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה.

אפילו הציפורים עוד נוחרים על העצים.

ב-48' ספרו יותר.

באתי לדבר אתך בקשר לבקשת בתך של ידך... בקשר לידה של בתך.

בולה בולה איפה את?

בור ועם הספר!

בלי ז'קט, בלי עניבה, בלי החוב? אני מבקש לעזוב!

במקרה עומד לפניך זה שכתב את פקודות מטכ"ל.

בשא"ש (ראשי תיבות של "בבטן של אמא שלך").

גולני הא? – גמאסי.

גיוס שווא של אזרח סרק.

ההרים שלך זה כמו הרוחות שנושבות מעל הדנובה.

החליפה של האיומים.

הפנקס פתוח והיד רושמת.

הרשו לי להציג לכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא 23.

זה לפי אמנת לאס וגאס.

זפטה שמש.

חן חן למתחנפן.

ימין ושמאל רק חול וכולירע.

יעלו אותך בדרגה, תהפוך לש"ד.

כל אוקטן מלמיליאן.

כל היחידה הזאת מניאקים.

לא דובים ולא סולר מקסימום חולר.

לא מבין איזה אינטרס יש למצרים לבוא פה בחום הזה.

לכל פקק יש בקבוק ולכל דלי יש סמרטוט.

למה שלא תחשוב יותר על הדלת לפני שאני נותן לך סטירה אחד בכיוון של הלחי?

לסרג'יו פנית ג'רי קנית.

לסרג'יו פנית לא טעית.

מה זה אשכנזים נהייתם לנו? ככה עושים קפה? אטאללה גיב אל פינג'ן!

מה שעשינו ב-48'... 30 שנה לך תזכור.

מוציא לי שיניים, מה אתה גניקולוג?

מצפון הים המכונה תיכון. ממזרח ישראל המכונה מדינה.

קמרשהלור"ר (ראשי תיבות של "קצין מטבח ראשי שנותן הוראות ליוסיפון ובא רק לטעום").

שעה, שעה שאני מחפש ים – לא למדו לשים שלט קטן: ים?

שקרנים! המדחום הזה מפגר לפחות בשתי מעלות.

שתוק ותמשיך לצעוק.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 7/5/2014 00:30   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, אמנות, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות, צבא  
הקטע משוייך לנושא החם: המדינה שלי
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)