הבלוג של אורי הייטנר

פרס יהודה עמיחי לשירה עברית, על מפעל חיים, יוענק השנה למשורר ארז ביטון. כך נמסר בשבוע שעבר, מטעם ועדת הפרס. וללא כל קשר, ביום א' הקרוב יערך אירוע לכבודו של ביטון באוניברסיטת ב"ג, במסגרת האירוע "אנחנו (שברי) חרוזים", שנועד להנכיח את מורשת יהדות מרוקו, עם צאת ספר מאמרים על שירתו. כותרת הכנס לקוחה מתוך שיר של ביטון.

ארז ביטון, משורר, סופר, עיתונאי, פסיכולוג ועובד סוציאלי, נולד ב-1942 במרוקו, ועלה עם משפחתו לארץ עם קום המדינה. משפחתו התיישבה במעברת לוד, ובגיל 11 הוא נפצע כאשר רימון יד עזוב שבו שיחק, התפוצץ בידיו. ביטון איבד את מאור עיניו ואת כף ידו השמאלית.

****

על סף חצי בית בארץ ישראל / עמד אבי, מצביע לצדדים ואומר/ בהריסות האלה, נבנה פעם מטבח / לבשל בו זנב לוויתן, ושור הבר / ובהריסות האלה, נקים פינת תפילה / למצוא מקום, למקדש מעט. / אבי נשאר בסף, ואני כל ימי / מציב פיגומים, אל לב השמים.

"פיגומים", ארז ביטון.

שיר קצר זה, מעט המכיל את המרובה, מעורר שאלות רבות ופותח אפשרויות שונות לפיענוח.

מהו חצי הבית? הבית הפרטי? הבית הלאומי? ולמה חצי בית? ולמה האבא נשאר בסף? ומה פשר הפיגומים שהכותב מציב – לבית הפרטי? לבית הלאומי? ולמה להציב פיגומים כל הימים, שהרי הפיגומים נועדו להשתמש בהם תקופה קצרה, ולהסירם כשהבניה מסתיימת.

ומדוע הפיגומים הם אל לב השמיים? איזו תכלית יש לפיגומים, אם הם מגיעים עד השמים?

לא בכדי השיר סתום ומרומז כל כך. דומני, שהוא כתוב רבדים רבדים, כדי שניתן יהיה להפוך בו ולהפוך בו ולהגיע אל עמקו. מדובר בבית הפרטי ובבית הלאומי ובחיבור שביניהם. וכל הרמזים והאסוציאציות נוגעים הן לבית הפרטי והן לבית הלאומי, כאומרים שאין תקנה לבית הפרטי ללא הציבורי, אך אין תקנה לבית הלאומי ללא בניין הבית הפרטי.

שניוּת נוספת היא בין החומרי לרוחני. גם כאן, אין המשורר מפריד בין השניים, כאומר שאין משמעות לחומר ללא הרוח, אך אין גם מקום לרוח ללא החומר.

****

אני מוצא בשיר שבר גדול, של מי שציפו למצוא בעלייתם לא"י גאולה משיחית, ומצאו חורבות. הם מצאו חורבות פיסיות – תנאי מחיה שאינם ראויים להיקרא בית. הם מצאו חורבות רוחניות – שבר המסורת אותה הביאו איתם לארץ, הן במובן המשפחתי (הרס המבנה הפטריאכלי) והקהילתי ובעיקר במובן הדתי. במקום בית בא"י, הם מוצאים חצי בית. הם מוצאים הריסות.

המשבר מביא לתגובות שונות של דורות שונים. האב ממאן להינחם ואינו מנסה להסתגל למציאות אליה נקלע. אין הוא מוכן להשלים עם המצב, אך אין הוא עושה פעולה קונסטרוקטיבית כדי להתמודד עמו. הוא מתבונן בהריסות, מצביע עליהן, וחולם על הגאולה. בהריסות האלה "נבנה פעם"... הוא אינו בונה. הוא אומר: "נבנה". מתי? "פעם". אין כל מחויבות וכל עשיה. יש חלום. החלום, הוא חלום הגאולה עמו עלה ארצה. החלום הזה יבנה "פעם" מתוך ההריסות, "מטבח לבשל בו זנב לוויתן ושור הבר". במדרשי חז"ל, הלוויתן ושור הבר הם הסעודה שיתכין הקב"ה לצדיקים בבוא הגאולה. בהריסות האלה נקים – גם בעתיד, אך כבר לא "פעם", הוא קצת יותר קונקרטי, פינת תפילה. מה שנשאר הוא להתפלל. "מקדש מעט" הוא בית הכנסת, התחליף הקטן לבית המקדש. יש כאן מעין הסתפקות בשלב ביניים של בית כנסת, מתוך תקווה וציפייה שתקוות הגאולה ובניין בית המקדש, תתממש.

גישתו של הבן, המשורר, הרבה יותר קונסטרוקטיבית. אין הוא מוותר על החלום, אך הוא מבין שעליו לפעול במציאות. הייעוד שלו הוא לגשר בין המציאות והחזון, מתוך הבנה שלעולם לא יצליח לחבר ביניהם, אך עליו לשאוף לכך תמיד. עצם השאיפה, תרומם את המציאות ותגשים לפחות חלק מן החלום; חלק הולך וגדל.

הבן אינו אומר "נבנה פעם". הוא פשוט עושה, בהווה. "ואני... מציב פיגומים". הבן לא אומר ברבים "נבנה" אלא לוקח אחריות אישית "אני... מציב". בניגוד לאביו, שאמנם עלה לארץ אך "נשאר בסף", הוא מתערה בארץ, הוא משפיע. אין הוא חולם על כך ש"פעם" תבוא הגאולה, אלא הוא מבין שהדרך לקרב אותה הוא במעשה הקונקרטי, בהווה. בניין הבית הפרטי, הוא המסד לבניין הבית הקהילתי, הוא הבסיס לבניין הבית הלאומי, הוא היסוד לגאולה.

הגאולה אינה דבר מוחשי ונגיש, אלא חזון רחוק. המעשה הקונקרטי נועד להתקרב אליה. לכן, הפיגומים אינם אלא מטאפורה. הוא בונה מן ההריסות בית אמִתי, אך אין הוא מסתפק בו. הוא רואה בו פיגומים למשהו גדול יותר, רם ונישא, "לב השמים". בניגוד ללאה גולדברג, הכותבת "מחורבן חומותייך כל אבן קטנה / אלקט ואשמור למזכרת" ("משירי ארץ אהבתי") הוא אינו מסתפק במזכרת, אלא רואה בהריסות הללו מסד לבניין החדש.

הדימוי של הפיגומים אל לב השמים מעורר בי שתי אסוציאציות. האחת – חלום יעקב ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"). השניה – מגדל בבל ("הבה נבנה לנו ... מגדל, וראשו בשמים"). מגדל בבל הוא סמל ליוהרה האנושית, לפולחן הטכנולוגיה לשמה ולגלובליזציה ("שפה אחת ודברים אחדים") וסופו הרס וחורבן. חלום יעקב מסמל את הקשר בין החזון והמציאות, בין הקרקע לבין השמים. הפיגום הוא סולם, אך הוא גם אמצעי לבניין. הניסיון לחבר בין ארץ לשמים עלול להיות הרסני ועלול להיות בונה. השאלה היא שאלת המוטיבציה. האם היא חיובית או שלילית.

דומני שהשימוש במונח "פיגומים", מצביע על כך שאין מדובר בפאר שבבניין, כבמגדל בבל, אך גם לא בסולם ערטילאי שבו מלאכים עולים ויורדים, אלא בבניה ויצירה. החיבור בין הארץ והשמים, באמצעות פיגומים, הוא ביטוי למחויבות לתיקון עולם.

****

הציבוריות הישראלית עסוקה מזה עשרות שנים בשאלה "מיהו יהודי" וכמעט אינה עוסקת בסוגיה "מהו יהודי" ומהי יהדות. בעיניי, עיקר היהדות הוא המחויבות לתיקון עולם. המחויבות לבניית עולם טוב יותר, צודק יותר. ואיך משיגים זאת? בראש ובראשונה במעשים הקטנים שבכוחו של האדם לעשותם. מעשה טוב של הפרט, מביא עוד טוב לעולם ומתקן אותו. "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין). חשוב מאוד להיאבק למען צדק חברתי, אך חשוב יותר להגשים צדק חברתי באורח חיינו. מי שנאבק למען צדק חברתי, מתוך עשיה ותרומה ממשית – משמעות מאבקו גדולה לאין ערוך משל המסתפק במאבק. עשיית חסד ואורח חיים של ערבות הדדית וצדק חברתי - זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. העשיה הזאת, היא הפיגומים של תיקון העולם.

האבא בשיר של ארז ביטון חלם על בניין בית המקדש ועל הגאולה האלוהית. אולם על פי היהדות, הגאולה לא תגיע אלא כשהדור יכשר לכך. מתי הדור יכשר לכך? כאשר ישרור צדק בעולם. אך כשישרור צדק בעולם – לשם מה יהיה עוד צורך בגאולה? זו הגאולה האמִתית. לכן, היהדות האמתית אינה הקמת בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות (חלילה) אלא תיקון עולם וחתירה לחברת מופת.

****

החיבור בין הארץ והשמיים, הוא גם החיבור בין ההוויה החילונית והארצית לבין המורשת היהודית. ארי אלון כתב בספרו "עלמא די" על "החולמים בהקיץ והקצים בחלומות". החולמים בהקיץ הם בני דמותו של האבא בשיר "פיגומים", החולמים על סעודת הגאולה ועל בית המקדש. אותם המנסים לכפות את שאיפותיהם המשיחיות על המציאות החיה תוך התעלמות ממנה. הקצים בחלומות הם אלה המבטאים אותה חילוניות ארצית רדודה, המוותרת על שאר הרוח שמעבר למציאות, המואסת במורשת התרבותית האדירה של היהדות. ארז ביטון מציב פיגומים המחוברים היטב למציאות הקרקעית, אך ראשם – אל לב השמים.

****

ארז ביטון הוא משורר יהודי ישראלי, יוצא מרוקו. יצירתו היא תרומה משמעותית ליצירת התרבות היהודית הישראלית המתהווה. אין הוא "משורר מרוקאי"; הגדרה גטואית ומצמצמת. הוא משורר המוסיף לעוגת התרבות היהודית ישראלית, את מורשת יהדות מרוקו ואת חוויות העליה והקליטה של יהדות מרוקו במדינת ישראל.

התרבות היהודית ישראלית הנוצרת כאן, היא שילוב של היצירה הארצישראלית החדשה עם אלפי שנות יצירה יהודית בגלויות השונות. היצירה התרבותית הזאת, היא התוכן התרבותי, הרוחני, של הציונות.

הכנס להעצמת מורשת יהדות מרוקו, שבה יוקדש מושב לארז ביטון, הוא בעל חשיבות רבה, אם מטרתו היא להעצים את מקומה של מורשת יהדות מרוקו כמרכיב ביצירה התרבותית הישראלית. חשוב מאוד שלא יגלוש להעצמת מורשת נבדלת ומתבדלת. האתגר התרבותי הגדול, של יצירת התרבות היהודית ישראלית הכוללת, היא להשתמש ביצירה הנבדלת של העדות השונות כפיגומים לבניית הבניין השלם; שבו שירת שלום שבאזי ושירת ביאליק, שירת דוד בוזגלו וסיפורי שלום עליכם, לצד יצירתם הארצישראלית של אלתרמן, חיים גורי, עמיחי וארז ביטון, הם המקורות המשותפים של כולנו. 

* "חדשות בן עזר"