הבלוג של אורי הייטנר

דרך החיים שמציע גלעד שפרן במאמרו "קיבוץ, הדור הבא", היא דרך חיים לגיטימית.

האמת היא, שכאשר אני קורא שוב את המשפט הפותח, הוא קצת מצחיק אותי. מי אני, שאתן לגיטימציה לדרך החיים בה חיים כמעט 98% מאזרחי ישראל.

השאלה שמעורר מאמרו של שפרן, היא האם אין טעם בדרך חיים חלופית, שאותה ניתן יהיה להציע לישראלים, שרוצים חברה אחרת?

העובדה שהקיבוצים הדיפרנציאליים עומדים על הגדרתם כקיבוץ ועל חברותם בתנועה הקיבוצית, מעידה על כך שאין הם רוצים לאבד לגמרי את צבעם הקיבוצי ולהיטמע בחברה הרכושנית המופרטת שמסביב. אף שהקיבוץ הדיפרנציאלי לא השכיל להגדיר את דרכו הייחודית, אני מאמין שהוא יעשה זאת בשנים הקרובות, לא רק כדרך לעומתית לדרך השיתופית ממנה יצא, אלא גם כחלופית לדרך הרכושנית אליה אינו רוצה לחבור. אני מאמין, שגם חברי הקיבוץ הדיפרנציאלי, ברובם הגדול, רוצים להוות חלופה לחברה הישראלית, שתציע אורח חיים של ערבות הדדית, של פחות אי שוויון, של שותפות עסקית, של רמה מסוימת של שיתופיות קהילתית; דרך חלופית לעגל הזהב של המרדף המטורף אחרי בצע כסף. לצד הקיבוצים השיתופיים, השומרים במידה רבה על אורח החיים הקיבוצי, האלטרנטיבי לערכי הסביבה, אני מאמין שרובם של הקיבוצים הדיפרנציאליים, רוצים אף הם להוות אלטרנטיבה, גם אם מתונה יותר. אני מאמין, שהתנועה הקיבוצית, על זרמיה השיתופי והדיפרנציאלי גם יחד, חותרת להגביר את השפעתה על החברה כולה, כך שערכיה יתקרבו יותר למצפן של ערבות הדדית, סולידריות וצדק חברתי.

לא נולדתי בקיבוץ. בחרתי בחיי קיבוץ, מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. 30 שנה אני חבר קיבוץ ובכל בוקר אני בוחר מחדש דרך זו, שאמונתי בה הולכת ומתחזקת. זו גם הבחירה של חבריי לקיבוץ, וגם של המשפחות המעוניינות במעבר לחיי קיבוץ שיתופי, אותן אני מראיין מדי שבוע, ואותן אני מארח באורטל. אני מאמין שזרם המבקשים אלטרנטיבה ערכית, בדמות הקיבוץ השיתופי וגם בדמות הקיבוץ הדיפרנציאלי, אם ישמור על מרכיבים מהותיים של הדרך הקיבוצית, ילך ויגבר.

אין לי כל עניין בחלום הרכושני שמציע גלעד שפרן, להיפך. איני רואה בבעלות על בית, ביכולת לסחור בו, בכך שכל ההכנסות ילכו אך ורק לכיסי, כל ביטוי של חרות. ההיפך הוא הנכון. אני רואה בעצמי בן חורין דווקא בזכות הבחירה שלי ללכת נגד הזרם, ולהיות חופשי מבעלות על נדל"ן, שאין לי בה שמץ של עניין.

ההשוואה של חיי הקיבוץ ל"מניפסט הקומוניסטי" היא עלבון לאינטליגנציה. הצגת חיי קהילה, שבה הפרט אינו אטוֹם בודד ומנוכר, אלא חלק מחברה שהוא בחר ובוחר בשותפות עם חבריה, כ"מקדש את עדיפות החברה על הפרט", היא סיסמה ריקה, שאין קשר, ולו קשר מקרי, בינה לבין המציאות הקיבוצית.

שפרן מדבר על התלות ב"סדרן העבודה". באורטל בוטל מוסד סידור העבודה וסדרני העבודה כבר ב-1990. לא היה זה צעד של התפרקות מהשיתופיות, אלא דווקא צעד שחיזק את הזהות השיתופית שלנו, ואחד השינויים שבזכותם נשארנו שיתופיים. סדרן העבודה אינו ערך מערכי הקיבוץ, אלא כלי ניהולי שאולי היה מתאים לקיבוץ בעבר, ואין בו צורך בקיבוץ של היום, גם לא בקיבוץ השיתופי. כבר ב-1990, קיבלנו באורטל החלטה שהחבר אחראי על בחירת מקום עבודה, בקיבוץ או מחוצה לו, ובלבד שיעמוד בדרישות הפרנסה שהקיבוץ מציב. הדבר לא הפריע לנו לנהל חיים שיתופיים לעילא ולעילא.

בשלוש השנים האחרונות, יצרנו זיקה מסוימת בין תרומה לתמורה. תמכתי ברעיון, מתוך רצון למצוא פשרה בין בעלי דעות שונות בקיבוץ, ומתוך הבנה שהאופי השיתופי של הקיבוץ יישמר גם לאחר מימוש ההחלטה. וכך באמת קרה.

כחניך המרקסיזם, גלעד שפרן מציג תהליך סטיכי, דטרמיניסטי, של הקיבוץ לעבר אובדן שארית זהותו. אני מעולם לא האמנתי בדטרמיניזם ולא בתהליכי סטיכיים, ואני מעריך ביתר צניעות את כישורי הנבואה שלי, בעיקר בנוגע לעתיד. אך אני מאמין, שגם בעשרות השנים הבאות, הקיבוצים יבחרו בדרך ערכית שונה מהסביבה הקפיטליסטית, ויעצבו דרכים שונות להגשמת ערכים קיבוציים.

* "ידיעות הקיבוץ"