* בראיונות לקראת פרישתו מהנשיאות ותחילתה של קריירה חדשה, התפאר
שמעון פרס שניהל מו"מ עם אבו מאזן וכמעט הגיע להסכם, אלא שנתניהו עצר זאת.
אני מבין שלצד ניהול צוות ההיערכות לחגיגות יום הולדת המאה של ש.פ. ("איני
עוסק בזה"), פרס מתכוון להיות מליץ יושר של אבו מאזן ומפיץ הבשורה של אשמת
ישראל בקיפאון המדיני.
מאחר
ופרס הוא אדם ללא גיל, הייתי ממליץ לו להקדיש כמה שנים ללימודי אזרחות, ואולי כך
הוא יבין שניהול מדיניות חוץ וביטחון פרטית, לעומתית לזו של הממשלה, שנבחרה
בבחירות דמוקרטיות, אינה חלק מסמכויותיו ותפקידיו של הנשיא.
הגיע
הזמן לבטל את מוסד הנשיאות.
*
עם רכישת "מעריב" בידי קבוצת "ג'רוזלם פוסט" הוא אוחד עם
"סופהשבוע". סיכום גיליון השבת: א. משעמם. ב. הפנטזיונר בן כספית הוא
הכותב הראשי. ג. באופן בלתי מפתיע הפנטזיונר משווק את הפנטזיה של פרס על השלום
שכמעט הביא, כדברי אלוהים חיים.
*
בראיון ל"ידיעות אחרונות" התפאר מאיר שטרית על כך שאילו הוא היה ראש
הממשלה, בתוך שנה הוא היה משיג שלום עם כל העולם הערבי. נו נו... ונשאלת השאלה,
האם אדם הלוקה באופן אנוש בבוחן המציאות, יכול לשבת בבית הנשיא?
*
אילו עוד סיפורי רהב הזויים צופנת לנו תכניתנו "נשיא נולד"? האם סילבן
שלום יספר לנו שאילו הוא היה ראש הממשלה ארדואן היה מתנצל בפני ישראל ומשלם לה
פיצויים על עגמת הנפש? האם רובי ריבלין יספר שאילו הוא שר הביטחון, איראן הייתה
מבטלת את פרוייקט הגרעין ומפרקת את צבאה? האם נשמע מפואד שאילו הוא היה שר
הבריאות, בתוך שנה הוא היה מבטל את המוות?
*
על קברו של רבי חלפתא בגליל, צוייר צלב קרס. עברתי השבוע סמוך לקבר בנימין בן יעקב
(סמוך למחלף איל) וראיתי בסמוך לו את הכתובת "נ...נח...נחמ...נחמן
מאומן". האם ניתן לומר ששתי הכתובות הללו זהות בחומרתן?
לשיטתם
של החוכמולוגים המגוננים על פשעי השנאה
("תג מחיר" בכיבוסית) בטענה המיתממת ש"זה כולה גרפיטי", אין כל
הבדל בין הכתובות.
אלא
שיש ביניהן הבדל תהומי. הכתובת הנחמנית היא גרפיטי. זהו ונדליזם ועבירה על
"בל תשחית", אך לא אסון גדול, לא פשע חמור. לעומת זאת, צלב הקרס במקום
קדוש ליהודים, הוא פשע שנאה מזעזע. הוא זהה בחומרתו, בסגנונו ובאורח המחשבה החולני
של מבצעיו, לכתובות "מוות לערבים" ו"ערבים החוצה" על מסגדים. נורא
ואיום שבמדינה היהודית מופיעים צלבי קרס אנטישמיים. נורא ואיום שיהודים במדינה
היהודית נוהגים בגר הגר בתוכנו כגרועים שבאנטישמים.
יש
לדכא בכל הכוח את התופעה הממארת הזאת, של פשעי השנאה.
*
חוסני מובארק היה סגנו של סאדאת ולכאורה, ממשיך דרכו. אולם בנושאים רבים ובראשם
השלום עם ישראל, הוא היה היפוכו. סאדאת חתם על הסכם שלום והיה מחויב לשלום אמת,
בדומה לשלום בין מדינות אירופה. הוא חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה מתוך כוונה שלמה
לממש אותם ואף החל לממש אותם. ב-6.10.81, יחד עם סאדאת נרצח השלום עם ישראל. את
סאדאת רצחו "האחים המוסלמים". את השלום רצח מובארק. הוא כיבד רק את
הנספח הביטחוני, אך את כל תוכנו ומהותו של השלום הוא הפר ברגל גסה. מצרים עמדה
בראש כל מערכה מדינית נגד ישראל. מובארק הפך שלום חם למלחמה קרה.
הסמל
למצב השלום, הוא ביקוריהם של נשיאי מצרים בישראל. סאדאת ערך חמישה ביקורים בישראל
בתוך פחות מארבע שנים. מובארק, בשלושים שנות שלטונו, ערך גיחונת לשעות ספורות, להלווייתו
של רבין.
האם
א-סיסי, העתיד להיבחר לנשיא מצרים, ילך בדרכו של סאדאת או של מובארק? בראיון
שהעניק השבוע, הוא אמר שיבקר בישראל רק אחרי שתקום מדינה פלשתינאית ובירתה –
ירושלים. התשובה ברורה. א-סיסי לא בחר בדרך השלום, דרכו של סאדאת, אלא בדרכו של
מובארק.
*
בשנות החמישים הוליכה שרת העבודה גולדה מאיר מהלך חשוב לעידוד נשים לצאת לעבודה.
כחלק מהמאמץ, משרד העבודה בראשותה הקים את מעונות היום לילדי אימהות עובדות. מאז
חלפו ששים שנה. משרד העבודה כבר הספיק להתאחד עם משרד הסעד במשרד הרווחה, להתפצל
ממנו למשרד עצמאי, להצטרף למשרד התעשיה והמסחר כמשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה
ולהחליף את השם למשרד הכלכלה. מאז, התפיסה אודות חינוך הגיל הרך השתנתה מאוד,
וברור לכל שמדובר בגיל בר חינוך, ושהחינוך בגיל הזה הוא בעל חשיבות מכרעת להמשך
החיים. מהות מעונות היום במשרד הכלכלה הוא פתרון להורים בדמות בייביסיטר. יש
להעביר לאלתר את המעונות לאחריות משרד החינוך, האמון על חינוך הילדים מלידה עד גיל
18, ולשים קץ לאנכרוניזם הזה.
*
בכתבה לגיליון יום העצמאות של "דה-מרקר", מירב ארלוזורוב הציגה נתונים
השוואתיים של OECD, לפיהם איכות החיים בישראל
ממוקמת במקום גבוה. כותרת הכתבה: "ישראל לא גרועה כמו שחשבתם". וכותרת
המשנה: "בהתחשב בכך שכולנו חושבים שישראל היא מדינה איומה ונוראה, די מעודד
לגלות שהישראלים מתעקשים לחיות הרבה שנים ולחיות בתחושה טובה יחסית. המספרים
מלמדים כי הישראלים מאושרים מהחיים שלהם יותר מכפי שדעת הקהל סבורה". ונשאלת
השאלה, מיהם ה"תֶם" ב"כמו שחשבתם". ומיהם ה"נו"
ב"כולנו". ומי זאת "דעת הקהל" הסבורה שהחיים שלנו בישראל איומים
ונוראים. הרי דעת הקהל האמתית, היא זו שהגדירה עצמה כמאושרת וגאה בישראליותה. אלא
שמירב פנתה למיליה שלה, קהילת הטרוניה. אותה היא מכירה, ולכן היא כה מופתעת.
*
מינוי השרלטן אורי גלר לפרזנטור של פיקוד העורף, גורם לי לגירוד טורדני של אי
נוחות, בעורף. הרי רק לפני שבועיים קראנו בפרשת השבוע: "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת
וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים".
*
מולי שפירא נשא בתכניתו המצוינת "בילוי נעים" נאום נפלא על תרומתה של
התנועה הקיבוצית לביטחון המדינה, על ההתנדבות רבתי של בני הקיבוצים לשירות התורם
והקשה ביותר ביחידות הטובות ביותר בצה"ל והזכיר את מחיר הדמים הכבד, ללא כל
פרופורציה לחלקה של התנועה הקיבוצית באוכלוסיה, ששילמה התנועה במערכות ישראל. דבריו
היו יפים ומרגשים, אולם צרם לי מאוד חצי משפט בדבריו – הוא דיבר על תרומת הקיבוצים
"בעידן שקדם להפרטה".
אני
חבר בקיבוץ שיתופי ומתנגד חריף להפרטה, אולם האמת היא שההפרטה לא כרסמה בתרומה
ובהתנדבות, שאך הולכת וגדלה מקום המדינה ועד היום. ולמרבה הצער, הדבר בא לידי
ביטוי באופן הכואב ביותר, בנפילת הבנים.
בשבוע
שעבר, בכנס מחקרי גליל במכללת תל-חי, במסגרת הרצאה של ד"ר יעקב (יזו) שמיר, שהציג
מחקר על המחלוקות בין בן גוריון לטבנקין, ובין ממשלת ישראל לקיבוץ המאוחד, בסוגיות
הביטחון בשנותיה הראשונות של המדינה, הוצג מסמך המתאר את אחוז הנופלים מן התנועה
הקיבוצית במלחמות ישראל, ביחס לחלקה של התנועה באוכלוסיה. גם אני הופתעתי מן
התוצאות. מסתבר שאחוז הנופלים מבין התנועה הקיבוצית היה הגבוה ביותר לא במלחמת
השחרור ולא במלחמת יום הכיפורים, אלא במלחמת לבנון השניה. במלחמת העצמאות, 14% מן
הנופלים היו מן התנועה הקיבוצית, שחלקה באוכלוסיה היה כ-7%. במלחמת לבנון, אחוז
בני הקיבוצים היה למעלה מ-18%, כאשר חלקה של התנועה באוכלוסיה הוא 2%.
* ביד הלשון
א.
בגיליון הקודם הבאתי מקבץ "חלפונית", הגיגים מסרטו של אסי דיין
"גבעת חלפון אינה עונה".
הפעם
אתמקד באחד הביטויים: "היד פתוח והפנקס רושמת", מאחר והוא פרפרזה על
פרפרזה.
הביטוי
הוא פרפרזה על דברים שאמר ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, בעקבות פיגוע טרור
ב-1966 ( לתשומת לבם של החושבים שהטרור הוא תוצאה של "אקיבוש"):
"הפנקס פתוח והיד רושמת".
ב-8
באוקטובר 1966 התפוצצו שלושה מטעני חבלה מתחת לשני בתים בשכונת רוממה בירושלים.
הפיגוע הסתיים במספר פצועים קל מאוד מפגיעת שברי זכוכיות. אגב, אחד הדיירים בבניין
היה בני בגין, בנו הצעיר של ראש האופוזיציה.
אשכול
הגיע במהירות למקום, בלוויית הרמטכ"ל יצחק רבין, ובתשובה לשאלת עיתונאים על
התגובה הצפויה הוא השיב ש"הפנקס פתוח והיד רושמת". במילים אחרות, תהיה
על כך תגובה, אך לא תגובה מיידית. דברים דומים, בסגנונות שונים השמיעו מנהיגים
ישראלים רבים. לדוגמה: "צה"ל יגיב במקום ובשעה שיראה לנכון" (ארנס)
ו"נֵיידַע מה לעשות" (ברק).
אלא
שדבריו של אשכול, היו פרפרזה לפסוק מן המשנה, ממסכת אבות, שם נאמר "הפנקס
פתוח והיד כותבת". והציטוט המלא: "הוּא
הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל
הַחַיִּים.
הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי
מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה
לִלְוֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחְזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם,
וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל
מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה" (משנה, אבות, ג', כ').
"הוא"
= ר' עקיבא. דבריו הם אלגוריה מחיי המסחר לתיאור מעמדו של האדם בעולם וגורלו בחייו
ואחרי מותו. כל מה שמקבל האדם בעולם, נתון לו באופן זמני. החנות היא השפע שהעולם מציע
לאדם. החנווני הוא האלוהים, הנותן בהקפה, אינו דורש תמורה מיידית. אבל כל הנאה
נרשמת בפנקס, והמבקש לקחת בהקפה יכול לעשות כן. בסופו של דבר, הכל מתוקן לסעודה,
שהיא העולם הבא.
ב.
יוסי שריד הוא בעבורי יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף, אולם בכל הקשור לשפה העברית,
אין אף איש ציבור בישראל שאני מעריך אותו, את דבקותו בשפה העברית ואת שליטתו בה,
כהערכתי את שריד.
ודווקא
הוא נפל, ודווקא בנפילה המביכה ביותר – בתיקון שגיאה של אחר. בראיון לתכנית "בני
ברדיו" בגל"צ, שריד ביקר את הנואמים בימי הזיכרון המדברים בשפה גבוהה,
שאינה המִשְׁלָב הלשוני הטבעי להם, וטועים טעויות מביכות. לצד דוגמאות נכונות, הוא
הזכיר גם את הביטוי "ברי לבב". הוא הסביר שבר לבב, כמו בר מצווה, יש רק
ביחיד. ברבים אומרים "בני מצווה" ו"בני לבב".
וזוהי
טעות מביכה. בניגוד לבר מצווה, בר קיימא וכד', שבהם המילה "בר" – פירושה
בן, וברבים "בני מצווה", "בני קיימא" וכו', "בר
לבב"- פירושו צדיק, אדם שלבו טהור. כאן, המילה "בר" פירושה – טהור,
והיא נשמרת בכל הצורות: בר, ברה, ברות, ברי וכו'. ככתוב בתהילים: "מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים
לְבָרֵי לֵבָב" (תהילים עג, א).
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
