אחת המסורות היפות והאהובות עליי באורטל, היא מפגן האומץ של קבוצת הבר
מצווה ערב ל"ג בעומר, ושיאה – הקפיצה מהמגדל לברזנט.
בשנים האחרונות שמעתי קולות של התנגדות למסורת הזאת, בטענה שאין שום
ערך חינוכי באומץ ובעיקר, שאנו מלחיצים את הילדים לעמוד בציפיה חברתית, שלעתים
עושה להם רע, ומי שבסופו של דבר אינו קופץ, לנוכח כל הקהילה, עלול לקבל זאת קשה.
זוהי טענה רצינית ומכובדת, ומתוך כבוד לדעה זו, ברצוני להסביר מדוע לדעתי יש ערך
חינוכי רב באתגר שאנו מציבים בפני בנות ובני המצווה.
****
לפני חודשים אחדים, פרסם אלון עידן מאמר במוסף
"הארץ", תחת הכותרת "קשה יש רק בלחם", שבו יצא נגד המגמה להימנע
משימוש במושג "קושי", והחלפתו במושג "אתגר". לטענתו,
זוהי מניפולציה שנועדה לאפשר למדינה, לצבא ולמקום העבודה לברוח מאחריותה לפרט
ולזרוק אותה בחזרה על הסובייקט.
אני רואה במסר של עידן ביטוי לתרבות ההתבכיינות, הראש הקטן, ה"מגיע
לי", ה"שתו לי אכלו לי", ההתקרבנות, העושה שמות בחברה הישראלית
ובחברה המערבית בכללה. מדינת ישראל לא הייתה קמה ברוח זו.
הציונות עשתה את הבלתי יאומן, כיוון שראתה
בכל קושי אתגר. הייתה זו דרישה מהפרט, מהקבוצה, מהקהילה ומהאומה להתאמץ, לדרוש
מעצמם, לסייע זה לזה ולא להיכנע לקושי.
"בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל –
בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל! / מַאֲמָץ מְאֻחָד,
עַקְשָׁנִי וָעֵר / שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
/ אֶת הָאֶבֶן
מִפִּי הַבְּאֵר?" כתבה רחל המשוררת ב-1927. הגשמת החלום הציוני נראתה
כאבן שאין אפשרות לגול אותה מפי הבאר. אולם הדבר אפשרי במאמץ עקשני וער של אלף
זרועות. האלף מבוססות על היחיד, על המאמץ של כל אחד ואחד מן האלף.
שנים אחדות מאוחר יותר כתב המשורר אהרון
זאב את שירו "הנס של הלב האמיץ" הידוע על פי הבית השני שלו,
המולחן, כ"אנו נושאים לפידים". זאב מדבר על "ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש - / הנס של הלב
האמיץ, / הפלא של רוח האדם". אין
גבול ליכולת של האדם המאמין ביכולתו להתגבר על הקושי – כפרט וכחלק מקולקטיב:
"בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור". היכולת של האמיצים והמתגברים החוצבים בסלע עד דם, משולה לכוח
הבריאה. זו הרוח המביאה את האור לעולם.
לוחמי הפלמ"ח שרו "מסביב
יהום הסער אך ראשנו לא ישח". עמיתיהם, לוחמי האצ"ל, שרו: "תגר על
כל מעצור ומיצר".
הרוח הזו הביאה
להישגים כבירים. האנטיתזה של הרוח הזו, היא רוח העידן של אלון עידן – רוח
ההתבכיינות והפינוק.
ואם אמנם צודק עידן באבחנתו שאת המילה
קושי מחליפה המילה אתגר, יש לראות זאת בחיוב, כהתחדשות הרוח הגדולה כתגובה
לרוח הרפיסות הבכיינית.
****
הצבת אתגרים בפני הילד והנער, היא בעיניי ערך חינוכי חשוב מאוד, שלב
משמעותי בהתבגרות הילד והנער לאדם בוגר המאמין בעצמו, שאינו תלותי, המעז ומצליח. מבחן האומץ בל"ג בעומר, הוא סוג של אתגר כזה. אכן, לא אחת עומד
על המגדל ילד מפוחד, מהסס, מתלבט, מתקרב ונסוג, פוסע צעד קדימה ושניים אחורה. לעתים
מתייאש ויורד, ושב וחוזר, אולי לצד מישהו מהוריו, ולבסוף קופץ. איזה אושר, איזה
עונג יש לאותו נער! עבור הנער שאינו פוחד, הוא עבר עוד מבחן, עמד בעוד אתגר. בעבור
הנער שפחד, העז והצליח, זהו ניצחון גדול, זוהי חוויה מעצימה ומחזקת בצורה בלתי
רגילה.
ומה לגבי הילדים שאחרי הכל ולמרות הכל פוחדים ואינם קופצים? עוד אחזור
לכך, אך קודם לכן אציג את הצד השני של האתגר, המתאים כל כך למסר שלנו, כקהילה
קיבוצית, לילדינו?
המסר שלנו הוא מורכב. לצד האתגר האינדיבידואלי להעז, להתגבר ולקפוץ,
יש מסר קהילתי, קיבוצי, שיתופי בעל חשיבות עליונה – מסר של ערבות הדדית. המסר
לנער שהוא לא לבד בעולם. הנה, ניצבת כאן אתו קהילה שלמה, שאכפת לה ממנו, שמעודדת
אותו, שמפרגנת לו, שמריעה לו. והעיקר – יש קהילה שלמה המגִנה ותומכת, שלא תיתן לו
ליפול. הידיעה שקיבוץ שלם מחזיק בברזנט ומותח אותו, מעניקה כוחות עצומים לילד,
היודע שבכוחו להתגבר על פחדיו, בין השאר כיוון שהוא יודע שיש עמו ואחריו משפחה
וקהילה. קהילה מגוננת עלולה להיות גורם מסרס, אך היא עשויה להיות גורם מעצים
ומחזק. מבחן האומץ מעביר מסר של קהילה תומכת המעצימה ומחזקת את הפרט, ומעניקה
לו את הכוח להעז ולהצליח; להעז, לקחת אחריות, לדעת שנטילת סיכונים טומנת בחובה
גם סכנות, אפשר ליפול ולהיכשל, אך כאשר אינך בודד בעולם, כשאתה יודע שעומדת
מאחוריך קהילה, שגם אם תיפול היא לא תיתן לך להתרסק, אתה תקום מהנפילה מחוזק
ומוכן לשוב ולהעז. זהו מסר חינוכי וקהילתי חשוב ביותר.
****
ולמרות הכל, יש ילדים שמפחדים לקפוץ. מה אתם? זה המבחן שלנו כקהילה.
יתכן שעד אותו רגע הילד חש שהקהילה הלחיצה אותו. השאלה היא איך הקהילה מגיבה כאשר
הוא בחר לא לקפוץ. למיטב הכרתי, הקהילה שלנו עומדת היטב במבחן הזה. כאשר ילד
בחר שלא לקפוץ, ויורד בחזרה בסולם, הוא מלווה בתשואות אהדה ממושכות וכנות, לא פחות
מאלה שקפצו. מועברים אליו מסרים כנים של חום ואהבה, של הבנה לקשייו, של הכרה בכך
שבעצם עלייתו למגדל, בעצם התקרבותו לסף המגדל, בעצם הניסיון – הוא התגבר על הפחד,
הוא מתח את עצמו עד שיא יכולתו (בפרק הזמן שבו הוא נמצא) ולכן גם הוא עמד במבחן
האומץ.
****
הערה אחרונה, נוגעת לסוגיית הבטיחות. לקראת
אירועי יום העצמאות, היה לי ויכוח עם אורי מ' אודות מתקן מסוים שהוא התכוון
להפעיל, ולשמחתי בסופו של דבר לא אושר להפעלה. טענתי שמדובר בסכנה בטיחותית. אורי
תהה, בתגובה, מה קרה לנו? הפכנו לחברת ביטוח?!
אנו מקדשים את ערך חיי אדם, ואין כל סיבה
לסכן את החיים למען הנאה רגעית. מצד שני, יש להישמר מפני חיים של הימנעות, מפני
פחד משתק. הרי
החיים מציבים בפנינו סכנות ואיומים על כל צעד ושעל; אם נפחד לנהוג ולנסוע, לעלות
על מטוס, לקפוץ למים וכו', איזה ערך יהיה לחיינו?
דרך חיים מאוזנת ובריאה היא דרך של סיכון
מחושב. יש לקחת
סיכונים, אולם עליהם להיות מחושבים. ניתן להסתכן, אך יש להיזהר, לנקוט באמצעי
בטיחות.
בנעוריי, בצופי ר"ג, חבריי ואני למדנו
לגלוש בסנפלינג, שרק נכנס באותה תקופה לארץ. לא חלמנו על קסדות. לא חלמנו על אמצעי
בטיחות מן הסוג שבהם אילן מוריד את ילדינו. האם ילדינו הגולשים בהדרכתו של
אילן נהנים פחות מהגלישה מכפי שאנו נהנינו? האם הריגוש שלהם נפגם לעומת הריגוש
שהיה לנו? ודאי שלא. אולם אנחנו סיכנו את חיינו לשווא, ואילו ההנאה שלהם בטוחה אלף
מונים. זו, בעיניי, הדרך הנכונה.
בהיותי מנהל המתנ"ס, היה לי ויכוח
קבוע עם מִנְהָל חברה ונוער במשרד החינוך, שלתחושתי דרישות הבטיחות שלהם, בעיקר
בנושא כניסה למים, היו דרקוניות, ונועדו בעיקר לכסת"ח. אולם במקביל, אני
דרשתי מעובדיי להקפיד בענייני בטיחות אמתיים הקפדה יתרה. בכל 31 באוגוסט פלטתי אנחת
רווחה אדירה, על שעברנו את הקיץ בשלום.
המודעות לבטיחות היום גדולה בהרבה מכפי
שהייתה בדור הקודם. בילדותי, מי חלם על חגורת בטיחות ברכב, בוודאי מאחור? בכל
הנסיעות ישבתי על ברכיי עם הפנים לאחור וקפצתי להנאתי. כאבא, הקפדתי על מושבי
בטיחות לילדים בגיל המתאים וכמובן על כך שיהיו חגורים.
השינוי התרבותי הזה הניב תוצאות מדהימות. ב-1967 (השנה הראשונה שמצאתי באינטרנט
נתונים אודותיה) מספר ההרוגים בתאונות דרכים היה 406. ב-2013 היו 296 הרוגים. זאת,
אף שב-1967 מנתה אוכלוסיית ישראל 2 מיליון איש, רבע מאוכלוסייתה היום, ומספר כלי
הרכב לנפש היה נמוך לאין ערוך מכפי שהוא היום. נכון, כלי הרכב היום בטוחים הרבה
יותר והתשתיות טובות יותר, אך הסיבה העיקרית לכך היא חגורות הבטיחות, הקסדות של
הרוכבים על אופנוע ואופניים, מושבי הבטיחות והמודעות לנושא הבטיחות.
הדבר נכון גם בנוגע לספורט אתגרי. אני מאוד
בעד הספורט האתגרי, בעד אתגרי אומץ ומבחני אומץ, אולם יש לעשותם באחריות, תוך
הקפדה על כללי הבטיחות, כפי שאנו עושם באירועי ל"ג בעומר, ובראשם במתקני מבחן
האומץ של ילדי הבר מצוה.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
