לפני שנים אחדות,
הופצה מתיחה אינטרנטית סרת טעם, על פיה ממשלת ישראל עומדת לקבל החלטה על ביטול
הצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. המתיחה עוררה סערה רבתי, כעס עצום, עלבון
מר. על מה ולמה המהומה? מה קרה? כולה רעש צורם של צופרים. איך אומרים החרדים? "מנהג
של גויים". על מה הזעקה?
הצפירה כשלעצמה –
אין בה כלום. אין שום ריגוש בניסוי צופרים, למשל. אולם הצפירה ביום הזיכרון היא
סמל הסולידריות הלאומית. יש בתוכנו מחלוקות גדולות, שסעים עמוקים, כמעט בכל נושא.
אולם שתי הצפירות ביום הזיכרון, הצפירה בת הדקה בערב יום הזיכרון ובת הדקתיים ביום
הזיכרון עצמו, מפקיעות אותנו מן המחלוקות והשסעים, לרגע של סולידריות, שבו כל
ישראלי נורמטיבי עוצר את מהלך חייו, אם הוא בביתו, במשרדו, בכיתתו, במכוניתו, בבית
החרושת או בשדה שבו הוא עובד, עומד דום, ומעניק כבוד לחללי מערכות ישראל. שתי
דקות, שבהן כל לב ישראלי נורמטיבי הולם יחדיו, וכל המחשבות מכוונות לאותו כיוון.
המחלוקות הן
לגיטימיות. לא רק לגיטימיות – הן חיוניות, הן הכרחיות, הן נשמת אפה של חברה
דמוקרטית, חופשית, תוססת. אולם יש נושאים הניצבים מעל המחלוקות ויש רגעים שבהם אנו
מסיטים את המחלוקות הצדה. כאלה הם רגעי הצפירה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום
הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
אולם יש מי
שמואסים בסולידריות הלאומית; היא זרה להם, הם סולדים ממנה, הם מתביישים בה והם אינם
בוחלים באף פרובוקציה כדי להתריס נגדה, כמצהירים: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן
ישי.
אחד הביטויים
המכוערים ביותר של התופעה הזאת, הוא פרובוקציה המתנהלת דווקא ביום הזיכרון, בשנים
האחרונות – טקס זיכרון משותף לכל הרוגי הסכסוך, משני הצדדים. את הפרובוקציה הזאת יזם ומארגן ארגון
"שמאל" רדיקלי – "לוחמים לשלום". משמעותה - יום זיכרון משותף לחללי צה"ל ומערכות ישראל
ולמחבלים ושאהידים למיניהם. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ביום שלפני יום
העצמאות, מבטא את הכרתנו במחיר הכבד שהמאבק על קיומנו גובה מאתנו, אך גם את התכלית
של המחיר הכבד – עצמאות ישראל. האירוע מבזה את היום הזה והופך אותו לעיסה דביקה
המערבבת בין ארור המן וברוך מרדכי.
הטקס
הזה נועד לחלוק כבוד להרוגי שני הצדדים. המחבלים ההרוגים מוגדרים כך:
"הפלסטינים כלוחמים למען חרותה של ארצם פלסטין מן הכיבוש הישראלי". למי,
בעצם, חולקים כבוד בטקס הזה, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל? למשל,
למחבלים שהשתלטו על בית ספר במעלות ורצחו 22 ילדים. למשל, למחבל שהתפוצץ בדיסקוטק
בדולפינריום ורצח עשרות בני נוער. למשל, למחבל הצלף, שירה כדור בין עיניה של שלהבת
פס בת ה-5 חודשים. זה מה שצריך לעשות כאן ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונרצחי
פעולות האיבה?! האם משפחותיהם השכולות של אותם נרצחים, צריכים להתמודד ביום הקשה
הזה, גם עם הפרברסיה הפרובוקטיבית הדוחה הזאת, של מתן כבוד לרוצחי יקיריהם?! עד
כמה בני אדם יכולים להיות חסרי רגישות? עד כמה בני אדם יכולים להיות חסרי כבוד? עד
לאיזה שפל אנשים יכולים לרדת, עד לאיזו התבהמות?
מעניין
איזה טקס הם יציעו לקיים ביום השואה. אולי טקס התייחדות עם "שני הצדדים"?
איזה הלך רוח מביא
אנשים ליצור פרובוקציה כזאת? מטרתם היא להתריס – איננו חלק מהקולקטיב הלאומי,
איננו חלק מן הסולידריות הלאומית. אנחנו שייכים לאנושות, לא ללאומיות היהודית. היא
קטנה עלינו. ולכן, איננו מתאבלים על נפילתם של אחינו הישראלים, אלא על נפילתם של
אחינו בני האנושות. איננו חולקים כבוד לחללי הצבא שלנו, אלא לחללי המלחמה. אין
אצלנו "אנחנו" ו"הם". אנחנו מעל זה. לא קיים אצלנו המושג הזה
"אויב". האויב הוא המלחמה, וכל ההרוגים מכל הצדדים הם קורבנותיה. "אנחנו",
זו "האנושות" ועלינו להיאבק נגד המלחמה. המלחמה היא פרי הלאומיות ולכן
אנחנו יוצאים מן הלאומיות אל האנושיות.
לפני שבועיים
ציטטתי כאן את מאמרו של אברהם בורג, "אחרי השואה", שבו הוא הציע להמיר
את צביונו של יום הזיכרון לשואה ואת הצביון של "יד ושם", מהזדהות עם בני
עמנו שנספו בשואה, להזדהות עם נרצחי פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות של כל העמים
בכל הזמנים. גם על בורג הסולידריות היהודית קטנה. הוא הרי כתב על המסע שלו "מן
היהדות, דרך הישראליות אל האנושיות".
הגישה הזאת,
מניבה פרובוקציות מתבהמות גם כלפי השואה. התועבה הגדולה מכל, היא סרטון
ב"יוטיוב", שבו "שחקנית" המחופשת לזונה, נקראת
"השואה" ובמיצג נתעב ליד "יד ושם", היא דורשת להודות לה, על
כך שמדינת ישראל קיימת בזכותה, והיא הנותנת לישראל את ההכשר ואת כל הרעיונות,
האידיאלים ושיטות הפעולה. אין צורך בדמיון רב כדי לשער איך היינו מתייחסים למיצג
כזה, אילו נעשה בידי ארגון ניאו נאצי באירופה. אבל האמת היא, שספק אם יש ארגון
ניאו נאצי שהיה יורד כל כך נמוך. האנטישמים הבזויים ביותר, הם אנטישמים יהודים. מי
שעומד מאחורי מיצג הפיגולים הזה, פשע השנאה הזה, הוא גדעון ספירו, אחד הגרועים
שבשונאי ישראל, הפועלים בישראל. למעשה, ההתבהמות הזאת, אינה אלא הביטוי הוויזואלי
של מאמרו של בורג.
גם כאן, הטענה
היא אותה טענה. ההתמקדות בשואת היהודים, מביאה לבדלנות לאומנית, שהיא מקור הרוע,
מקור הרשע, היא הדרך לפשיזם ולגזענות, היא המבוא לנאציזם. הדרך היחידה היא להתנתק
מן הלאומיות ולהמיר אותה באוניברסליות.
אגב, אלה בתוכנו
המשדרים את השדר הזה, אינם תובעים מן הלאומיות הפלשתינאית, למשל, להתפרק. בעיניהם,
כל ביטוי של לאומיות יהודית היא בהכרח לאומנות, ואילו כל ביטוי של לאומנות
פלשתינאית, מוצגת כרגש לאומי לגיטימי וטהור.
בדלנות לאומנית,
היא אכן תופעה שלילית, מזיקה והרסנית. אולם יש פער עצום בין לאומיות ולאומנות.
לאומנות היא שנאת האחר, שנאת הלאומים האחרים, היא לעומתית מעצם מהותה לעם או לעמים
אחרים. הלאומיות אינה מבוססת על שנאה, אלא על אהבה; אהבת בני עמנו, אהבת מולדתנו. הלאומיות
אינה לעומתית, אינה מכוונת כלפי עם או עמים אחרים, גם אם לעתים יש התנגשות בין
עמים המביאה למלחמה.
לאומנות בדלנית אינה
מתיישבת עם אוניברסליות. אולם אין כל סתירה בין לאומיות ואוניברסליות, בין
סולידריות לאומית לסולידריות אנושית. הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי,
מעולם לא סתרה את האוניברסליות. בתכנית באזל, המצע הראשון של התנועה הציונית,
שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון (1897), הוגדרה במפורש מטרת הציונות: "הציונות
שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל". משפט הכלל, פירושו הקהיליה הבינלאומית,
שהלאומיות היהודית היא חלק ממנה. לא הייתה כל סתירה בין הגדרת המטרה הזאת, לבין סעיף
3 בתכנית: "חיזוק תחושת הלאום והלאומיות של היהודים". העיתון הרשמי של
התנועה הציונית עם הקמתה, נקרא "די וולט" – העולם. ולא בכדי. כל הזרמים
בציונות ראו את הלאומיות היהודים משתלבת עם השקפת עולם אוניברסלית. תנועת העבודה
ראתה עצמה סולידרית עם פועלי כל הארצות. ז'בוטינסקי ראה את תנועתו חלק מן
הליברליזם המערבי. בן גוריון חתר לכך שמדינת ישראל תהיה אור לגויים.
הדברים נכונים גם
היום. אין זה מקרה, שבכל אסון הקורה בכל מקום בעולם, בין המדינות הראשונות השולחות
סיוע הומניטרי, מעולם לא נפקד מקומה של ישראל. ישראל היא מעצמה הומניטרית.
המרכיב
האוניברסלי בציונות, יונק מן המרכיב האוניברסלי ביהדות. "ונברכו בך כל משפחות
האדמה" הובטח לאברהם אבינו מפי האלוהים. ובחזון אחרית העמים נאמר: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה
אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה
בְּאֹרְחֹתָיו" (ישעיהו ב'). חזון השלום של ישעיהו חקוק על בנין האו"ם.
אין כל סתירה בין לאומיות ואוניברסליות, אולם יש
סתירה בין לאומיות וקוסמופוליטיות. הרוח האנטי לאומית שהגורמים הפוסט ציונים
מחדירים לשיח הישראלי, אינה מבטאת אוניברסליות אלא קוסמופוליטיות. הקוסמופוליטיות
דוגלת במחיקת הלאומים והפיכת האנושות לקהילה אחת גדולה. זהו רעיון עוועים. עולם
נטול לאומים, הוא עולם נטול תרבויות, עולם נטול מגוון, עולם מנוכר. אין כל סיכוי
להתגשמות של חזון קוסמופוליטי. הבעיה היא, שמאז ומתמיד יהודים קפצו אל ראש התור
בכל אופנה קוסמופוליטית ונדבו דווקא את עמם להיות הראשון להתבטל. והנה, גם היום זה
קורה, והדבר בא לידי ביטוי בפרובוקציות מן הסוג שהזכרתי, שנועדו להפגין בהתרסה את
הבוז ללאומיות היהודית.
אין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליות כפי שאין סתירה
בין חברה ואינדיבידואליזם. כפי שקהילה בנויה מבני אדם, כך האנושות מורכבת מלאומים. אין כל סתירה
בין אהבת העם לאהבת האדם ובין ערכים לאומיים לערכים אנושיים, הומניסטיים, אוניברסליים.
תעשיית
השקרים מציגה סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין מדינת הלאום של העם
היהודי לבין מדינת אזרחיה (במובן האמתי של המושג, לא התעמולתי פוליטי שקרי), בין
יהודיות לאנושיות. יש לדחות את השקר הזה, המצמיח פרובוקציות מכוערות מן הסוג שתיארתי.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
