הבלוג של אורי הייטנר

אני כותב קבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ", על גלגוליו השונים ("קיבוץ", "הקיבוץ", "ידיעות הקיבוץ") מיום הקמתו באמצע שנות ה-80 ועד עתה. בשלב מסוים, כעסתי על מדיניות עריכת המאמרים בעיתון, שקיצצה באכזריות מאמרים שכתבתי. מה עשיתי? חציתי את הכביש, ועברתי לכתוב ב"הדף הירוק" (שמו הקודם של "הזמן הירוק"). אמנם מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, "הדף הירוק" היה הרבה יותר רחוק ממני, אולם חשתי שעורך העיתון באותם ימים, איצי ברתנא, מכבד יותר את כתיבתי ואני שלם יותר עם המוצר המוגמר המגיע לקורא. התחלף העורך, והרגשתי פחות טוב ב"הדף הירוק". מה עשיתי? את אותה הדרך, בכיוון ההפוך. חזרתי לכתוב ב"הקיבוץ".

גם ככותב קבוע ב"ידיעות הקיבוץ", אני כותב מפעם לפעם ב"הזמן הירוק". לרוב אלה מאמרי תגובה למאמרים שהתפרסמו בעיתון זה, אך לעתים זהו מאמר שכתבתי לעיתוני הקבוע ולא פורסם. לא פורסם? אני אפרסם אותו בעיתון המתחרה.

כך אני, ככותב, יכול לשמור על עצמאותי, בזכות יכולתי לתמרן בין המתחרים. והקורא? על אחת כמה וכמה. הוא אינו מרוצה מאחד העיתונים? אדרבא. הוא יבטל את המנוי ויחתום על העיתון השני. ומומלץ יותר לקרוא את שני העיתונים. כאשר אותו נושא מסוקר אחרת, אפילו מבחינת העובדות הבסיסיות, בשני עיתונים שונים, יודע הקורא לחנך את עצמו לקריאה ביקורתית, המחפשת את האמת, ואינה מקבלת את הכתוב כמובן מאליו.

זו משמעותה של עיתונות חופשית. עיתונות חופשית היא כר לתחרות בין דעות, בין רעיונות. היא כר לדיאלוג בין דעות ורעיונות. היא מהותה של חברה דמוקרטית.

לריבוי ערוצים יש מחיר (בעיקר בתכניות הפופולאריות, שבהן הרייטינג מרדד את התרבות עד כדי השחתה) אך לריבוי ערוצי חדשות יש יתרון רב, עד שיש לראות בו תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. כך הדבר גם בתנועה הקיבוצית. בעיניי, ריבוי ערוצים קיבוציים, הוא אינטרס מובהק של התנועה ושל הנהגתה. חבל מאוד שראשי התנועה אינם מבינים זאת, ופועלים נגד הריבוי.

אני יכול להבין, גם אם לא להסכים, את ההתנגדות של התנועה לסבסוד של שני עיתונים. אולם אם קיים עיתון קיבוצי שהתנועה אינה מסבסדת, ודאי שעליה לברך על כך, שעליה לעודד זאת, שאל לה לפעול נגדו. עליה לפרסם בו מכרזים ולעודד את מוסדותיה לפרסם בו את פרסומיהם, לא רק מתוך האינטרס שלה להגיע למספר רב יותר של חברי קיבוצים, אלא כדי לעודד את ריבוי העיתונים.

ההתנכרות וההתנכלות של הנהגת התנועה להמשך פעולתו העצמאית של "הזמן הירוק" תמוהה, שגויה ומזיקה. בראש ובראשונה, היא מזיקה להנהגה עצמה.

לפרשת "הזמן הירוק" יש נגיעה לבעיה החורגת מחצר התנועה הקיבוצית – מלחמת העיתונים. "ידיעות הקיבוץ" שייך לתשלובת "ידיעות תקשורת" שבבעלות משפ' מוזס, שיונקותיה אוחזים בכל אופני התקשורת בישראל. הניסיון להשליט מונופול של "ידיעות הקיבוץ" בתקשורת הקיבוצית, הוא בבואה של הניסיון הכוחני להשליט מונופול של "ידיעות אחרונות" בעיתונות הארצית; ניסיון שבא לידי ביטוי בוטה בהצעת החוק האנטי דמוקרטית שנועדה לפגוע ב"ישראל היום", כדי לרסק מתחרה ולהשליט מונופול של מוזס על העיתונות הישראלית. נשיאת מועצת העיתונות, השופטת דליה דורנר, תקפה בחריפות את הצעת החוק הכוחנית. דומני שעמדתה נכונה גם בשאלת העיתונות הקיבוצית.

היבט נוסף של הפרשה, הוא הצנזורה באתר הקיבוצים. אם האתר יהיה לוח מודעות של הממסד התנועתי, כפי שניתן להבין מתגובת דובר התנועה לפרשה, הוא לא יעניין איש. חיותו מותנית מהיותו כר לשיח בין החברים, הן ב"שווים" והן בתגובות בכל רחבי האתר.

נתקלתי בעבר בניסיונות השתקה של הממסד התנועתי לביקורת שמתחתי עליו ב"שווים"; ניסיונות למחוק דברי ביקורת שכתבתי על יואל מרש"ק, בכהונתו כראש אגף המשימות. לזכותו של מנהל האתר באותם ימים ישראל רפופורט יאמר, שהוא עמד בתוקף על זכותי לפרסם את ביקורתי, נוקבת ככל שהייתה. כך ראוי. ומן הראוי שכך יהיה גם היום.  

* "שווים"