בשנות ה-80 הופיע בעיתון "קיבוץ"
(הגלגול הראשון של "ידיעות הקיבוץ") טור שבועי בשם "מאחורי
הסיבוב", מאת יהודה הראל. היה זה טור ששחט את הפרות הקדושות הקיבוציות – בכל
שבוע סטייק טרי.
הטור היה פופולארי מאוד. היו שקראו וכעסו, היו
שקראו וקיללו, היו שקראו והטור עורר אותם למחשבה, היו שקראו וחשו שיהודה הוציא להם
את המילים מהפה. אבל כולם קראו את הטור. היו שראו בו נביא זעם, היו שראו בטור שלו
את המראָה הקיבוצית. אנשים חטפו מידי יום ד' את העיתון כדי לקרוא מה מחכה לנו
השבוע מאחורי הסיבוב. הטור היה לשיחת היום. מכתבי התגובה, הזועמים והתומכים, ליוו
אותו מדי שבוע. אני זוכר קריקטורה שבה נראה יהודה ממתין לקיבוץ, מאחורי הסיבוב,
ובידו נבוט ענק.
יהודה היכה בקיבוץ ללא רחם, בשנינות ובאירוניה.
הוא לא הציג, בשלב זה, פתרונות. את הפתרונות הציג מאוחר יותר, בספרו "הקיבוץ
החדש", שבו הציע רפורמה משמעותית בקיבוץ, אך כקיבוץ שיתופי, ללא הפרטה (מאוחר
יותר חל מהפך בעמדותיו והוא פרסם את הספר "להפריט"). אולם בטור השבועי
יהודה טִלְטל את התנועה הקיבוצית, טלטל את הקיבוצים, טלטל את חברי הקיבוץ.
גם הקוראים שרתחו על יהודה, וראו בו את הילד הרע
של התנועה הקיבוצית, ידעו בסתר לבם, שיש הרבה מן האמת בדברים שהוא כותב. כאשר
יהודה כתב על מזכיר הקיבוץ ההולך למשרד עם חולצת עבודה כחולה וטסטר בכיס, כדי שלא
להיראות "פרזיט", כל קיבוצניק ידע בדיוק על מה הוא מדבר. וכשהוא כתב על
כך שקיבוצניק שצריך לנסוע להלוויה, צריך להזמין רכב שבועיים מראש, הקוראים ידעו
שכדרכה של סאטירה זו הגזמה, אך יש בה אמת רבה.
מאז חלפו כשלושים שנה, החלפנו מאה ומילניום. ואם
מישהו יקרא היום את הטורים, הוא לא יבין על מה יהודה מדבר. אם המאמרים יפורסמו
היום, על רקע הקיבוץ של היום, הם יהיו פאתטיים. הסיבה לכך, היא שהם לא התייחסו
לקיבוץ של היום. הקיבוץ של היום שונה מאוד מן הקיבוץ של לפני 30 שנה. איני מתכוון
רק לקיבוצים הדיפרנציאליים, אלא גם לקיבוצים השיתופיים. גם הקיבוצים השיתופיים
ביותר, הדבקים בעקרונות השוויון והשיתוף, עברו שינוי מהותי וויתרו על כלים שאולי
היו נכונים לפני יובל, אך היום אינם רלוונטיים עוד.
והנה, בעיתון "הזמן הירוק", יש טור כזה.
כמו אותם חיילים יפאנים קשישים, שלא שמעו על כתב הכניעה של הקיסר, ושרדו בג'ונגל במשך
עשרות שנים, לבושי מדים ואוחזים בנשקם, ממתינים לכוחות ארה"ב כדי לנהל נגדם
מלחמת גרילה, כך מנהל עוזי בן צבי מלחמה פאתטית נגד קיבוץ שאינו קיים. אני קורא את
דבריו, והוא מצטייר בעיניי כמי שקם בבוקר, לובש את מדיו, חוגר את חגורו, חובש את
קסדתו, אוחז בחרבו ויוצא למלחמת יחיד נגד אויב שפג תוקפו.
חדור כעסים ותאוות נקם, לצד תחושת שליחות של מהפכן
צעיר, מסתער עוזי בעוז ובחמת זעם על הקיבוץ של שנות ה-70. וזה כל כך נלעג. כל כך
מעורר רחמים.
הוא כל כך כועס על הוועדות הקובעות לפרט את חייו
על כל צעד ושעל, שהוא שש לקרב נגד מציאות שהייתה אולי בקיבוץ של ילדותו. הוא כותב
על קצין הקבע שהשתחרר מהצבא, המגיע לקיבוץ והוא נדרש על ידי "הוועדה"
ו"הסידור" להתחיל כשוליה בתחתית סולם המזון של המפעל או הענף, תוך
התעלמות מן העובדה, שאותם קצינים משוחררים נולדו שנים רבות אחרי שהמציאות הזאת
(שגם אותה הוא מתאר בהגזמה רבה) כבר הייתה מוצג ארכיאולוגי פרה היסטורי. וזה כל כך
פאתטי.
כוחו של "מאחורי הסיבוב" היה נעוץ
ברלוונטיות שלו. חוסר הרלוונטיות של מאמריו האנכרוניסטיים של עוזי בן צבי, מזכירים
יותר סחרור מתסכל של מי שרץ אחרי הזנב של עצמו.
עוזי, אתה תקוע. התעורר!
* "הזמן הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
