פעמיים, לאחרונה, כיכב שירו של מאיר
אריאל, "מודה אני", באירועים שונים באורטל. השיר ליווה את עופר
ורן לחופה, ובערב חג העצמאות שרו אותו ילדיהם של איילת ובועז מוסנזון.
****
מאיר אריאל הוא התגלמות המושג
"חיים אחרי המוות", לפחות בכל הנוגע לאמנות. ניתן לומר עליו שאחרי מותו
הייתה לו עדנה. אריאל היה אמן איכותי מאוד, אך לא כל כך פופולרי, שלהופעותיו הגיעו
לעתים קרובות 5-6 אנשים. כיום, חודש לפני הופעה לזכרו בקיסריה, אי אפשר כבר להשיג כרטיסים.
הוא היום המיינסטרים שבמיינסטרים, התגלמות הקלסיקה. אחרי מותו הוא גם ממשיך להוציא
אלבומים, כמו המארז של שיריו, דיסק המופע האחרון שלו במועדון "בארבי" אלבומים
המנציחים את המופעים לזכרו, וכן ספרים מיצירתו ועוד. בשנת 2000, שנה אחרי מותו,
יצא האלבום "מודה אני" – שירים שאריאל הקליט בליווי גיטרה, במכשיר ביתי
פשוט, ולא הספיק לפרסם. חבריו שלום חנוך, משה לוי, דורי בן זאב ויזהר אשדות
הפיקו אלבום אליו קיבצו אחדות מן ההקלטות הללו, ובהן יצירת המופת "מודה
אני", שיר הנושא של האלבום.
****
מודה
אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרוביי וידידיי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.
בלאט, חרש חרש
אט אט, טופפות
עתידות עתידות לקראתנו,
ואת מחייכת אליי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אליי
מתוך מתוך השינה.
השיר הזה, הוא מדרש אישי של מאיר אריאל לשתי תפילות. האחת,
תפילת "מודה אני" - תפילת הודיה קצרה הנאמרת מיד עם השכמת הבוקר:
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". על
פי המסורת, כשאנו ישנים אנו מפקידים בידי אלוהים את הנשמה, ובבוקר, כשאנו
מתעוררים, היא חוזרת אלינו, ועל כך אנו מודים בתפילה. מאיר אריאל קם בבוקר בבוקר,
מביט בפניה של אשתו המחייכת אליו מתוך השינה, ומודה לאלוהים על החסד והאמת והטובה
והרעה והטובה וגו'.
השניה, אליה
הקשר של הטקסט הרבה יותר מובהק, היא תפילת "ריבון כל העולמים" שהינה חלק
מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית
הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי
ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני
בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר
אריאל בשירו.
"זה מתחיל כבר בבוקר
בבוקר", שר אריאל. "בבוקר
בבוקר" הוא ביטוי מקראי, שמשמעותו - עם עלות השחר. זו השעה של תפילת
"מודה אני". "יְהוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה
עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר
וְלֹא-יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת (צפניה ה, ג). "אֲדֹנָי יְהוִה נָתַן
לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר
בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים" (ישעיהו נ, ד).
מאיר אריאל אינו מודה רק על הטובה,
אלא גם על הרעה: "מודה אני על... הטובה והרעה והטובה". בכך הוא
מקיים את הכתוב במשנה: חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא
מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה", (משנה, ברכות, פרק ה' משנה ט'). וכן, דברי איוב
לאשתו: " וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי?
גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?"
(איוב ב, י).
אך אין אריאל מברך "על הטובה
והרעה", אלא "על הטובה והרעה והטובה", ואני מפרש זאת כאמירה, שגם
מה שנראה לנו כרעה, בסופו של דבר גם הוא טובה. הכל לטובה. זוהי אמירה
אמונית, בשיר אמוני, האופייני להלך רוחו של מאיר אריאל, בעיקר בשנים האחרונות
לחייו.
****
השיר מורכב משני בתים, והם שונים
מאוד זה מזה, ולא כל כך ברור הקשר ביניהם. הבית הראשון הוא תפילה לאלוהים. ופתאום,
לכאורה, ללא כל קשר, מופיע בית נוסף, שיר אהבה לאישה. איך ניתן לחבר את שני הבתים?
התיאור של האישה הצוחקת אליו מתוך
השינה, מתכתב עם אחד משיריו הראשונים של מאיר אריאל, "נוגה", שנכתב
בשנות ה-60. מאיר אריאל, בן קיבוץ משמרות, כתב את המילים. חברו, שלום חנוך, בן
משמרות, הלחין את השיר. שר אותו חברם, חנן יובל, בן משמרות.
נוגה, היא לצדי ישנה.
מי זה עכשיו בעדנה
מפשק את שפתיה?
מי עושה לי טובות?
נוגה, טוב לה עכשיו לצדי.
מישהו שם בידי
יד אחת מידיה.
מי עושה לי טובות?
נוגה, אני רוצה
לראות לך את החלום.
נוגה, לראות את זה אשר
משכין בך שלום.
לומר לו תודה!
נוגה כמה קשה לה לחיות
פעם רצתה להיות
בת מאה ליומיים
להיות נבונה.
נוגה, אני רוצה לראות לך את
החלום...
כמו ב"מודה אני", גם
ב"נוגה", המשורר מביט בפניה של אהובתו, הצוחקת אליו מתוך השינה. ב"נוגה"
הוא מוקסם, הוא מבין שיש כאן נס, והוא חותר לרדת לשורשיו. הוא כמה "לראות לך
את החלום / לראות את זה אשר משכין בך שלום / לומר לו תודה".
לומר תודה למי? ב"נוגה",
השאלה נותרת פתוחה.
השיר "מודה אני", אחרי כשלושים שנה, הוא מעין סגירת מעגל עם השיר
"נוגה". הוא רואה את שלוותה של נוגה בשנתה, את חיוכה. הוא רוצה לראות
את מי שמפשק את שפתיה לחיוך. את מי שמשכין בה שלום, בחלומות שהוא זורע בה. הוא
רוצה להודות לו. כעבור 30 שנה, האישה שאתו מחייכת אליו מתוך השינה והוא
מתפלל "מודה אני". בשנות ה-60 הוא "רוצה ... לומר לו תודה".
אולי עוד לא יודע, עוד לא יכול. בשלהי שנות ה-90 הוא סוגר את המעגל.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
