* שולה זקן היא עבריינית
ומושחתת. וכי מי שהייתה במשך עשרות שנים בצנטרום של השחיתות, ושירתה בנאמנות את הארכי מושחת
מס' 1 בישראל, יכולה שלא להיות ספוגה בשחיתות עד לשד עצמותיה?
אכן, הדילמה של השופט רוזן באשר לעסקת
הטיעון עם שולה זקן, היא דילמה אמתית. משהו בחוש הצדק זועק, לנוכח העסקה הזאת.
ואף על פי כן, טוב עשה השופט כשהחליט לאשר
את עסקת הטיעון. מטרת העל צריכה להיות ביעור השחיתות, והמידע שזקן סיפקה ותספק על אולמרט,
הגם שלא נעשתה מתוך חזרה בתשובה מדרך השחיתות, אלא רק לאחר שאולמרט בגד בה חרף
שכיבתה על הגדר למענו, עשוי לסייע מאוד בהגשמת המטרה הזאת.
* איך זה שמזכירה מקליטה לאורך שנים את
המנהל שלה? רובנו, אנשים נורמטיביים, אזרחים שומרי חוק, אנשים מן הישוב, איננו
מסוגלים להבין את תרבות עולם הפשע והשחיתות. בעולם הזה, שהשקר הוא יסודו, איש אינו
מאמין לאיש. בעולם כזה, העסוק כל העת בהסתרה מפני החוק, כל אחד יודע שלא לעולם
חוסן, ויבוא יום שבו יידרש לתת דין וחשבון. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, וגם
שולה זקן ידעה עד כמה היא יכולה לסמוך על אולמרט.
* תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית הוא
להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. עיתונים שונים יכולים לייצג קו פוליטי שונה, אך
בכל הקשור לשחיתות, מן הראוי שיהוו חוד החנית במאבק נגדה, ללא משוא פנים.
"ידיעות אחרונות" היה מופת של
מימוש התפקיד הזה, בחשיפת פרשת דרעי. הוא לא רק חשף את הפרשה, אלא עמד כחומה בצורה
נגד איומים והבטחות, לאורך שנים, תוך גיבוי מלא למוטי גילת, חושף הפרשה.
והנה, אותו עיתון הסתמרטט, והיה לעיתון
הבית של בן דמותו של דרעי, אולמרט. וכעת כל החצים שלו מכוונים נגד השופט דוד רוזן,
במסגרת קמפיין הערעור. זוהי בגידה של העיתון בייעודו, בקהל קוראיו ובאינטרס
הציבורי.
* אל "ידיעות אחרונות", עיתון
הבית של אולמרט, מצטרף לאחרונה "מעריב" במתכונתו החדשה. עיתון השבת שלו נרתם
אף הוא לקמפיין הערעור של אולמרט. הגדיל עשות הכוכב הראשי של העיתון, העיתונאי הפנטזיונר
בן כספית. הוא ביכה את ההחמצה הגדולה – הקמבק הגדול של אולמרט, שאמור היה לחזור
בגדול לבחירות הבאות כשבכיסו הסכם שלום חתום עם אבו מאזן, הוכחה סופית ומוחצת
למופרכות הטענה שאין פרטנר. אגב, מי יותר מאולמרט הוכיח שאין פרטנר, שהרי איש לא
הציע הצעות כה מרחיקות לכת כמוהו, והן נדחו על הסף. אלא שאולמרט התכחש לכך והציג
מצג שווא שאלמלא ה"מזימה" להדחתו, כבר מזמן היה כאן שלום קוסמי נצחי.
בהמשך, כספית קובל על שלטון החוק הסלקטיבי הנטפל לפוליטיקאים שסומנו מראש, דוגמת אולמרט.
וכמובן, שוחט את השופט רוזן.
* בדרכו חזרה מחתונת בנו, נתפס ראש המועצה
האזורית הגליל העליון גיורא זלץ, כשכמות האלכוהול בדמו גבוהה מן המותר בחוק. רישיון
הנהיגה שלו נשלל לחודש ימים. זלץ כינס את עובדי המועצה ודיווח להם על המקרה. בכתבה
על הפרשה ב"ידיעות הקיבוץ" אמר זלץ: "בחתונה, שהייתה מדהימה
ומרגשת, שתיתי כוס או שתיים, וכמו שאני נוהג תמיד, שעתיים לפני סוף האירוע הפסקתי
לשתות. את ההחלטה הזאת עשיתי פעמים רבות במהלך החיים, כי אני מניח – כמו רבים
אחרים שפועלים כמו שפעלתי, שאני כשיר לנהיגה. זו הייתה החלטה לא נכונה ואני לוקח
עליה את האחריות. אני מניח שאלמלא הייתי נעצר בביקורת המשטרה הייתי ממשיך בדרך זו,
והייתי עלול ברגע מסוים לגרום לתאונה ולפגוע באחרים. זה שיעור חשוב לי ולכל הסביבה
שלי, ואם בחודש השלילה למדתי לקח, ואולי אמנע תאונה עתידית – אני שמח על כך. אני
קורא לכל הנהגים להפעיל שיקול דעת ולהימנע משתיית אלכוהול לפני נהיגה". עד
כאן תגובתו של זלץ. בלי "רודפים אותי". בלי "שופכים את דמי". בלי
"אכלו לי שתו לי". פשוט, בישירות, בהגינות – אדם לוקח אחריות מלאה על מעשיו
ועל שגיאותיו, מודה ועוזב. כל כך שונה מכל מיני פוליטיקאים שסרחו.
* פשע השנאה התורן – השחתת בית כנסת של התנועה המסורתית.
מי שהשלה את עצמו, שפשעי השנאה יעצרו בשנאת מוסלמים ונוצרים, נוכח
לדעת שהיא נמשכת לשנאת יהודים. בכל מקום בו יש גזענות, מגיעה האנטישמיות. כן, יש
אנטישמים יהודים.
* ב-15 במאי מלאו 40 שנה לטבח במעלות, בו נרצחו 22 ילדים שנחטפו ונפל
חייל צה"ל. באירוע נהרגו שלושת המחבלים. האם ארגון "לוחמים לשלום"
ייזום טקס זיכרון משותף, שבו נחלוק כבוד לכל הרוגי האלימות במעלות, משני הצדדים?
* בעוד נמשך קמפיין "ישראל מבודדת / מוחרמת / מצורעת וכו'",
נבחר לראשות ממשלת הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, נרודרה מודי, מנהיג פרו ישראלי,
מעריץ של הציונות.
מהר מאוד הודו תתגמד בחלקים מן התקשורת הישראלים למימדי מיקרונזיה. או
אפילו, ה... מדינה הזניחה הזאת... איך קוראים לה, נו? אה... קנדה? משהו כזה.
* ראיון עם איש הקולנוע ניסים דיין ב"מעריב", נראה כמו חקירת
שתי וערב בוועדה של סנטור ג'ו מקארתי בבית הנבחרים האמריקאי בשנות ה-50. הנה, כמה
משאלות - נזיפות המראיין, יעקב בר-און. במלחמת העצמאות, בגיל שנתיים, עבר דיין עם
משפחתו, כפליט משכונת מנשיה על גבול יפו, לגבעת עמל ב', שכונת בבלי של היום.
בר-און: "איך מסתדרת לך ההתנחלות בבתי ערבים עם השקפותיך השמאלניות?"
הרצאתו הראשונה של דיין על קולנוע הייתה בקיבוץ אלרום שבגולן, וממנה התפתחה
הקריירה שלו כמרצה. בר-און: "בשביל הקריירה החדשה ובניגוד למצפונך היית מוכן
לחצות את הקו הירוק". בשנת 85' צילם דיין את סרטו "גשר צר מאוד"
ברמאללה. בר-און: "למען הסרט התעלמת מעקרונותיך הפוליטיים, וחצית את הקווים
להסרטה ברמאללה בחסות שלטונות צה"ל". כל שאלה גרמה לנחקר הנזוף לגמגם
ולתרץ. מסתבר שגם אמן מוערך ובר הישגים בגילו ובמעמדו של דיין, נדרש להתייצב דום
מול עריצות הפוליטיקלי קורקט וחוקי האסור והמותר של האינקוויזיציה.
* ביד הלשון
בכנס מחקרי גליל, במכללה האקדמית תל-חי, הרצתה הדוקטורנטית נעמה פרוסטיג-דרמן מאוניברסיטת
בר-אילן על הנושא: גאולת קרקעות הגליל על ידי יהדות אירופה בתקופת המנדט.
במצגת שליוותה את ההרצאה, הציגה המרצה
תמונות של שטרי מכירה. בתחתיתן נכתב: "טעות בחשבון לעולם חוזרת".
מה פירוש "טעות לעולם חוזרת"?
שמי שטעה פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה? שדינה של טעות, שהיא חייבת לחזור?
השימוש הרווח בעברית המדוברת, מבטא סלחנות
כלפי טעות, בהיותה חלק מן החיים.
במקור, הביטוי הוא "טעות לעולם
חוזר" ובראשי תיבות - טל"ח. משמעותו – מי שעשה טעות, לעולם יכול לחזור
בו. כלומר, טעות בחשבון, למשל, אינה נדר או שבועה שאין להפר. בכל עסקה, ניתן לקחת
בחשבון שנפלה טעות, ואין לתפוס את הטועה במילה, אלא יש לאפשר לו לחזור בו מן הכתוב
ולתקן את הטעות.
בשירו אודיסס, חיים גורי משתמש בביטוי
השגור "טעות לעולם חוזרת", במובן של "מחשב מסלול מחדש".
"... טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת, אָמַר אוֹדִיסֵס בְּלִבּוֹ הֶעָיֵף / וְחָזַר
עַד פָּרָשַׁת-הַדְרָכִים הַסְּמוּכָה לָעִיר הַשְּׁכֵנָה. / לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ
אֶל עִיר מוֹלָדְתוֹ שֶׁלֹא הַיְתָה מַיִם ... ".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
