הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר השתתפתי בפגישה של ידידי המכון לאסטרטגיה ציונית עם שר החינוך הרב שי פירון. בדברי הפתיחה הקצרים שלו, מתח פירון ביקורת נוקבת על מערכת החינוך הישראלית, הדורשת שינויי עומק משמעותיים. אולם, אמר פירון, הוא כלל אינו מיואש. להיפך, הוא מלא תקווה ואמונה לשינוי. והוא רצה לתת דוגמה לדברים הממלאים אותו באמונה ובאופטימיות. הדוגמה הייתה מדרשת השילוב בגולן.

ניכר היה על השר פירון, שהוא נרגש בספרו על ביקורו במדרשת השילוב, אף שכנראה הוא סיפר על הביקור פעמים רבות. הוא התפעל מאותה חבורה של עשרות צעירים שבחרו בלמידה משמעותית, שונה כל כך מן האופן בו למדו בבית הספר. "כשהייתי נער", הוא סיפר, "יצאה לאור סדרה פופולארית מאוד של ספרי שירה קטנים, ספרי כיס, מאת מיטב המשוררים הישראליים. עשרות שנים לא נתקלתי בספרים הללו. לאחר דברי הפתיחה שנשאתי במפגש עם החניכים, התיישבתי ביניהם. הבחורה שישבתי לידה, שלפה לפתע מכיסה ספר שירה קטן של נתן יונתן. פתחה בשיר מסוים, הראתה לי אותו, ואמרה: 'השר, קרא את השיר הזה, הוא מתמצת בדיוק את הדברים שאמרת".

לצערי, השר לא אמר את שם השיר, ואיני יכול להציגו כאן. אולם סיפורו הזכיר לי את התפעלותה של נעמי שמר, כאשר ביקרה בהיאחזות הנח"ל בסיני. "בהיאחזות הנח"ל בסיני / אני ממש שפשפתי את עיניי / כשראיתי מעשה כשפים / ספרי שירה קטנים על מדפים. / שירי רחל ו'כוכבים בחוץ' / כמו לפני שנות אלף בקיבוץ / אני ממש שפשפתי את עיניי / בהיאחזות הנח"ל בסיני".

למחרת בבוקר, השתתפתי בפורום לעיצוב זהות הקיבוץ, באפעל. פתח את המפגש יו"ר הפורום, מוקי צור, המחנך וההיסטוריון, חבר עין גב, לשעבר מזכ"ל התק"ם. מוקי מלמד היום במדרשת השילוב בגולן. מוקי מחובר מאוד לתנועות הנוער, לתנועות הבוגרים, לקבוצות השיתופיות, לקיבוצים העירוניים, למכינות הקדם צבאיות. אבל כאשר רצה לתת דוגמה לרוח הצעירה, הממלאת אותו בתקווה ואמונה, הדוגמה הייתה מדרשת השילוב.

הוא סיפר בהתרגשות, על הצעירים הלומדים בנטור, במבנה שהם בנו במו ידיהם, פשוטו כמשמעו. הוא סיפר על הגאווה הגדולה שבה הם קידמו את פניו, כאשר שב ללמד אחרי כחודש שבו הם היו עסוקים בבניה. הוא סיפר על עשרות עיניים נוצצות שפגש מולו במפגש המחודש עמם, והוא סיפר זאת בעיניים נוצצות, בוהקות. הוא ראה בהם את השילוב המנצח של תלמוד ומעשה. הוא מלמד את ספרות החלוצים, ורואה בהם את התגשמות החומר שאותו הם לומדים.

בשני המקרים, בערב בירושלים ובבוקר באפעל, מיהרתי לסמס בשידור חי לראשי המדרשה אביה רוזן ואיתמר לפיד, על הדברים. הרי אין זה צירוף מקרים. אכן, יש קסם מיוחד במדרשת השילוב בגולן, שמי שפוגש אותה, אינו נשאר אדיש. וכאשר פוגש אותה איש חזון, השואף לתיקון עולם, לתיקון החברה הישראלית, על אחת כמה וכמה.

אגב, הן השר פירון והן מוקי צור, לא זכרו נכון את השם של מדרשת השילוב. פירון כינה אותה "הישיבה החילונית בנטור". העמדתי אותו על טעותו, אך בפעם השניה הוא חזר על הטעות. בפעם השלישית הביט עליי ואמר: "ב... ישיבה או... טוב לא חשוב...". ומוקי, המלמד שנתיים במדרשה, כינה אותה "המכינה הקדם צבאית המשותפת לחילונים ודתיים בקיבוץ לשעבר נטור". על פי תורת המיתוג, הא"ב של מותג מוצלח, הוא היותו מוכר בשמו. לכאורה, הנה הוכחה לכישלון המותג. כנראה שהכותרת לא כל כך מוצלחת. אבל הכותרת היא הקנקן. מה שיש בו הוא מותג בלתי רגיל; מותג של ערכיות, מותג של התחדשות יהודית, מותג של רצינות, מותג של ציונות, מותג של חינוך, מותג של הנהגה לאומית עתידית. ולא פחות חשוב, מותג גולני.

בימים אלה, שבהם עומד להיפתח תהליך מחודש של מיתוג הגולן, אני רואה במיזם חינוכי כמדרשת השילוב, על הערכים שהיא מסמלת, את חלון הראווה של הגולן.

לא אהבתי את המותג "פתוח לחיים גולן", ואני מקווה שנחליף אותו. רצינו להשתחרר מהדימוי של הגולן כחבל ארץ המתקשר בתודעה למלחמות, למו"מ מדיני ולמאבק פוליטי על הקיום, ולהמירו במותג אזרחי, של חבל ארץ אטרקטיבי להתיישבות, לתיירות ולהשקעות. והצלחנו בכך. לדעתי, לא הצלחנו בכך בזכות "פתוח לחיים גולן", אלא למרות "פתוח לחיים", בזכות מה שאנחנו, מה שקהילת הגולן משדרת באורח חייה.

"תל אביב ללא הפסקה" – זהו מיתוג מוצלח של עיר. כל ישראלי ולא רק ישראלי, יודע בדיוק מה אומר המותג, יודע שזו סיסמה המבטאת אמת, אוהב את העיר בזכות היותה כזו, ואם אין הוא מתחבר ל"עיר ללא הפסקה", אין לו מה לחפש בה. "חולון עיר הילדים" היא דוגמה מוצלחת נוספת של מותג עירוני; עיר שהדימוי העצמי שלה והדימוי שלה בעיני הסביבה היה נמוך שבנמוכים, שידרגה את עצמה בראש ובראשונה כיוון שבחרה דרך ובנתה את עצמה סביבה. סיסמת המותג היא הביטוי הסמלי למציאות שנוצרה בעיר.

ל"פתוח לחיים" תושבי הגולן לא התחברו, הנקלטים בגולן לא התחברו והמטיילים בגולן לא התחברו. מעטים מאוד מכירים את הסלוגן, שלמען האמת, הוא אינו אומר דבר. אולם הגולן עצמו הוא מותג חיובי ביותר, ונעשו ונעשים בו דברים נפלאים – הציבור מתחבר לגולן במסלול עוקף מותג. "אני מהגולן" – זהו ביטוי של גאווה, גאוות יחידה, שיש לה על מה להסתמך, ובגדול.

אך אין להסתפק במותג הטבעי. אני רואה חשיבות בעיצוב מותג, שיגלם את גאוות היחידה הזאת, ויהווה דימוי מוחשי לאזרחי ישראל וליהודי העולם, לכך שהגולן הוא מקום שראוי לשאת אליו את העיניים.

לשאת את העיניים לְמָה? לחברת מופת, המגלמת את דמותה הראויה של החברה הישראלית בעתיד. המיתוג הראוי לגולן, הוא כמודל לחיקוי לישראליות היפה, לציונות ודמוקרטיה, להתחדשות יהודית ציונית רבת גוונים, לחינוך משמעותי מתקדם ומוביל, לחיי תרבות יצירתיים ומפותחים, המהווים אלטרנטיבה לתרבות הרייטינג העלובה, המשחיתה את החברה הישראלית. את הגולן עלינו למתג כמופת של ערכיות, המוגשמת בהתיישבות כפרית קהילתית.

מותג המנותק מן המציאות – דינו להיכשל. אני מציע שנמתג את הגולן כמודל לחברת מופת, כיוון שאני מאמין שאכן, יש בנו את היסודות הללו, ואותם עלינו לפתח ולטפח.

מדרשת השילוב בגולן, לא נמצאת בגולן במקרה. היא מבטאת מרכיב משמעותי בגולניות, ברוח הגולנית. וכפי שהיא הפכה בתוך פחות משנתיים מותג מצליח לערכיות חינוכית מעוררת השראה, כך יכול הגולן להתמתג, אם נשכיל להעלות את הרוח שהביאה להקמת המדרשה, על ראש שמחתנו.

* "שישי בגולן"