את חג השבועות
תשנ"ד (1994), לפני 20 שנה, חגגנו בתל אביב. חגיגת הביכורים, החג החקלאי
שלנו, נעשתה בגני יהושע. מה לחג הכפרי ביותר שלנו, האירוע החקלאי ביותר שלנו –
ולכרך הגדול?
היה זה בעיצומו
של המאבק על הגולן. חגיגת הביכורים בת"א הייתה פעולה הפגנתית, במסגרת
המאבק, שנועדה לחבר אלינו את אזרחי ישראל ולהעביר את המסר שלנו אליהם. המסר שרצינו
להעביר, היה – אנו עצמנו; מי אנו? מה אנו? מה אנו עושים בגולן? למה אנו בגולן? מה
הערכים הציוניים והחברתיים שאנו מייצגים? מהם חיי התרבות שלנו? מהי היצירה שלנו?
כך רצינו לחזק את הקשר לגולן, את האהבה לגולן, את ההזדהות עמנו ועם מאבקנו.
בסיועו של אביגדור קהלני, אז מ"מ ראש העיר ת"א, קיבלנו רישיון,
שלא היה מובן מאליו, בעיקר כיוון שלא הייתה זו התכנסות רגילה, אלא היא כללה העלאת
ביכורים ובהם עגלים, אפרוחים, תוצרת חקלאית וכו'.
אנשים רבים
היו שותפים לארגון האירוע – צוות הפעולה (הצוות שהוביל את כל הפעילות של אורטל
במאבק), ו' תרבות, הענפים החקלאיים, מערכת החינוך, האקונומיה ומתנדבים רבים. גם
ועד יישובי הגולן נרתם לאירוע – בסיוע לוגיסטי ותקשורתי. רבים מחברי אורטל היו
שותפים בעשיה. השותפות שלי הייתה בתפקידיי כמרכז צוות הפעולה, רכז התרבות ודובר
ועד יישובי הגולן.
יומיים לפני
שבועות, החלוץ כבר היה במקום, בנה את הבמה, העמיד את התפאורה ואירגן את השטח. בערב
שבועות הגיע למקום קיבוץ אורטל כולו – גברים, נשים וטף. ערב החג, בשעות לפני
הצהרים, עלה לאוויר בלון צפלין ענק, עליו נכתב "שלום עם הגולן", פרי
יוזמתו וביצועו של ידידנו צלצר ז"ל, איש ועד יישובי הגולן, שהלך
לעולמו לפני כחמש שנים. מכל פינה בגוש דן ניתן היה לראות את הצפלין, והוא מיקד את
העניין הציבורי והתקשורתי בפעולתנו.
את סעודת חג
שבועות החלבית אכלנו בשטח ולאחר שירה בציבור אל תוך הלילה בהנחייתה של אירית
ישראלי, ישנו באוהלים (וחלק מאיתנו אצל הוריהם בגוש דן).
****
האירוע
עצמו היה בחג שבועות לקראת הצהרים. הייתה זו חגיגת ביכורים פומבית, בפני הקהל. קהל
רב, שמנה כ-5,000 איש, הגיע ונכח באירוע. רובו ככולו בא לעודד ולתמוך. את האירוע
הנחתה סמודר, ומרכזו היה טקס ביכורים משודרג, בו הועלתה על הבמה מיטב התוצרת
החקלאית האורטלית. כאמור,
בין השאר עלו עגלים ואפרוחים, אך הביכורים הפופולאריים
ביותר היו הדובדבנים הרבים,
אדומים וצהבהבים, שחולקו לקהל. את
ההצגה גנבו, איך לא, התינוקות שנולדו מאז שבועות שלפניו והוצגו לא רק בפני חברי
אורטל ואורחיהם כבכל שנה, אלא לפני אלפי תל-אביבים מריעים.
לצד הביכורים
היו בתכנית הופעות של שירים וריקודים של ילדי אורטל ושל המבוגרים. רונית,
אז מזכירת הקיבוץ, בירכה בשם אורטל.
ראש המועצה האזורית גולן באותם ימים, יהודה וולמן,
נאם אף הוא, וכינה את אורטל "קיבוץ ללא הפסקה", לקול
תשואות תושבי ה"עיר ללא הפסקה".
****
האירוע סוקר
בהרחבה בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. בהקשר הזה הייתה גם התקלה של האירוע.
ציון
נאנוס, כתב הערוץ השני, שוטט עם מצלמתו ומיקרופונו בין חברי אורטל ושאל שאלות. בין
השאר הוא הגיע לנריה חבר, בכור בני אורטל, אז טירון בצנחנים, החייל הראשון ואז
היחיד מבני אורטל. כששמע שמדובר בחייל, התנפל עליו מיד בשאלה הדוחה, האהובה על
כתבלבים מסוגו: "ומה תעשה אם יורו לך לפנות את הבית שלך?". נריה השיב
שהתנדב לצנחנים כדי להגן על הבית שלו ולא כדי להרוס אותו.
למחרת הגיע
נריה לבסיס, ושם ציפתה לו הפתעה לא נעימה – משפט צבאי. האשמה: ראיון לתקשורת ללא
אישור דובר צה"ל. נריה, טירון צעיר, הסביר שלא ידע שהדבר אסור. ניגש אליו
כתב, שאל אותו שאלה והוא השיב בכנות ובתמימות. אך זה לא עזר לו, והוא נידון ל-28
ימי מחבוש.
אנו נרתמנו
מיד לחלץ אותו. הפעלנו את מחלקת הביטחון של התק"ם, את ח"כ משה פלד מבית השיטה, את ידיד הגולן תא"ל
(מיל') עוזי קרן מעין גב, את אביגדור קהלני. שגב הפעיל את קשריו
בצה"ל. עד הרמטכ"ל, אהוד ברק, הגענו. ברק פסק שאם נריה
יכתוב בקשת מחילה, הוא ישוחרר. וכך היה, לאחר שבוע בפנים.
****
שבועות בגני
יהושע היה אחד משורה של פעילויות שביצענו במהלך המאבק על הגולן, לצד פעילותנו במסגרת
ועד יישובי הגולן.
בפסח תשנ"ג
(1993) חגגנו את ליל הסדר בגן הוורדים בירושלים, מול משרד ראש הממשלה והכנסת. גם
אז היה זה סדר מאבקי ומתוקשר מאוד. האירוע השני היה שבועות בת"א. האירוע
השלישי תוכנן, אך לא יצא לפועל. בקיץ 1995 תכננו לשכור קרון רכבת, לתלות עליו
כרזות מכל הכיוונים ולנסוע מזיכרון יעקב לתל-אביב. התכוונו לפתוח את האירוע בעצרת
בגן הנדיב אחה"צ ולסיים אותו בעצרת בת"א בערב. בסופו של דבר הגענו
למסקנה שהדבר אינו בר ביצוע והתכנית בוטלה. בט"ו בשבט תשנ"ו (1996)
השתתפנו כולנו באירוע נטיעות שאירגן ועד יישובי הגולן לאורך הכביש
שבין צומת ווסט וצומת השריון (שנסלל באותה תקופה), ליד שעל. לכבוד האירוע הפקנו סווצ'רטים, שעליהם מצויר שתיל
והכתובת – "אורטל – משורש עד צמרת".
****
ההתמודדות
של אורטל עם האיום הקיומי, לאורך שנות התשעים, והירתמות הקיבוץ
למאבק הייתה מופתית. בזכותה, יצאנו מהמשבר הזה חזקים ומחוזקים.
אין לנו כל
סיבה להתגעגע לתקופת המאבק. הייתה זו תקופה קשה, שבה ממשלות ישראליות ניסו להביא
לנסיגה מהגולן וחורבן מפעל ההתיישבות הציוני שיצרנו. הייתה זו תקופה קשה, שבה עיקר
מרצנו, מעיינינו ומחשבותינו לא התמקדו בהמשך ובפיתוח יצירתנו ההתיישבותית, אלא
במאבק פוליטי ותקשורתי להגנה עליו מפני... ממשלתנו.
אולם אני
מתגעגע לרוח הגדולה שפעמה בנו; למאמץ הרב שהקדשנו למען נושא הגדול מאתנו.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
