* בצער רב שמעתי את הבשורה המרה על פטירתו, בטרם עת, של העורך
והעיתונאי אורי אליצור, ממחלת הסרטן. אורי, ממנהיגי יש"ע, היה אדם נהדר ואחד
העיתונאים והעורכים הטובים ביותר בתולדות העיתונות בישראל – כותב חכם, שנון, עז
ביטוי, סולד מקלישאות ובלתי קונבנציונלי. אדם בעל השקפת עולם רחבה, מגוונת,
מאוזנת, רחוקה מדיכוטומיות, מקיצוניות, מהליכה בתלם של עדר כלשהו. "מקור
ראשון" בעריכתו, וקודם "נקודה" בעריכתו, הם עיתונים מצוינים,
פלורליסטיים, עמוקים וברמה גבוהה, מעל המקובל בתקשורת הישראלית. לא בכדי הוא עוטר
בפרס סוקולוב על מפעל חיים.
איני
שותף להשקפותיו הפוליטיות. אליצור הטיף לסיפוח יהודה ושומרון לישראל והענקת זכויות
אזרח מלאות לפלשתינאים, מתוך אמונה וביטחון שישמר ואף יגדל הרוב היהודי, במדינה
יהודית, דמוקרטית, ליברלית ופתוחה. אך אני מכבד את הגינותו, ואת הבנתו את המשמעות
והמחיר של עמדותיו ונכונותו לקחת עליהם אחריות (בניגוד למי שמדברים על שליטה לנצח
על יהודה ושומרון, בלי להעניק זכויות אזרח מלאות לכל תושבי האזורים הללו).
אורי
סלד מפשעי השנאה המכונים "תג מחיר" וכינה אותם "זוועה
מוסרית". הוא הוביל קו חד משמעי עקבי בנדון, ב"מקור ראשון". יחד עם
זאת, הוא יצא נגד אלה ש"דורשים" מהימין לגנות את מעשי הימין הרדיקאלי,
וטען שזוהי הטלת אחריות קולקטיבית על ציבור שלם, שלא בצדק, ממניעים פוליטיים זרים,
של מי שאינם דורשים דרישה דומה מעצמם.
לפני
כשלוש שנים, הנחיתי פאנל בהשתתפותו. בפאנל אורי סיפר על אנשי הימין הקיצוני המכנים
אותו "אוהב ערבים", ואמר: "אני מסכים עם ההגדרה ומקבל אותה כמחמאה.
אכן, אני אוהב ערבים". האמת היא שהוא פשוט אהב בני אדם.
בשבוע
שעבר, קראתי במועצה הארצית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית קטעים ממאמר
חריף שאורי כתב לפני שלוש שנים נגד תופעת "תג מחיר", כשעוד הייתה
בחיתוליה. אחד ממשתתפי הדיון שלל את דבריי, באמירה ש"כל המתנחלים אותו דבר,
והמתונים כביכול הם המסוכנים ביותר"... מין ביטוי של שנאה קולקטיבית כלפי
ציבור שהוא מתנגד לו. אורי אליצור, היה היפוכה של השנאה הזאת.
אורי
אליצור היה מופת של ציונות, של התיישבות, של דמוקרטיה, של הגינות, של עיתונות
מקצועית.
יהי
זכרו ברוך!
*
ביום שישי האחרון התקיים בכרמיאל "לימוד כרמיאל השני". זו השנה השניה
שכמאתיים איש, תושבי כרמיאל וגוש משגב, מפנים יום שישי ללימוד, כאשר הכל – הארגון
והמרצים, נעשה בהתנדבות מלאה. בשנה שעברה הוזמנתי ללמד ביום הזה. כנראה שלא הייתי
כל כך גרוע, כיוון שהשנה הוזמנתי שוב. הנושא השנה היה "ואהבת – יהדות והיחס
לאחר".
הנושא
הוא חשוב מאוד. איך מתוך היהדות אנו יוצרים תרבות של יחס נאות, הגון ואוהב למי
ששונה מאתנו – בעלי הצרכים המיוחדים, בני עמים אחרים, עדות אחרות, דתות אחרות,
זרמים אחרים, נטיות מיניות אחרות, צבע עור אחר וכו'?
כשהוזמנתי
להרצות בכנס, חשבתי על נושא להרצאתי, שלא יהיה עוד מאותו דבר, באירוע שיש בו למעלה
מ-25 הרצאות / שיעורים. לא הייתה לי התלבטות ארוכה בבחירת הנושא: "המתנחלים –
האחר שמותר לשנוא". בשנה שעברה חשתי את הקהל, והבנתי שזה בדיוק הקהל הזקוק
לנושא הזה.
להיות
"אחר" – אין זו תכונה מוּלדת. אחרוּת היא עניין יחסי. החילוני הוא "אחר"
כשהוא בין חרדים והחרד הוא "אחר" כשהוא בין חילונים. כל אחד יכול להיות
"אחר". האם מי שמטיפים, ובצדק, לכיבוד האחר, נוהגים כך בעצמם כלפי האחר שהלם?
חשתי, ש"המתנחלים" הם האחר האולטימטיבי של הציבור הנושא את דגל היחס לאחר.
אבל זהו "אחר" שונה מאחרים אחרים. זהו "אחר" אחר. במה? זהו
אחר שמותר לשנוא. הדגש הוא על "מותר". בקטעים שהקרנתי בפני הקהל ובקטעי
העיתונות שצילמתי להם, הופיעו דברים שיש כדוגמתם באותה מידה ואולי אף גרועים מהם,
כלפי ה"שמאלנים", הערבים וכו'. אלא שהדברים הללו נכתבים בטוקבקים,
ברשתות החברתיות, בגרפיטי. "לא יעלה על הדעת", "מקומם לא
יכירם", בפריים טיים בערוץ 2, ב"הארץ" או "דבר", במאמרים
של חתני פרס ישראל בעיתונות מהוגנת. דברים ש"הציבור הנאור" לא יסבול.
אלא אם מדובר במתנחלים.
חששתי
שלא יגיעו אנשים לדיון שלי, אולם כיתת הלימוד הייתה כמעט מלאה. ואכן, רוב הקהל שם
היה הקהל שייעדתי לו את ההרצאה; שרציתי להציב בפניו מראה. האם הצלחתי לחולל שינוי
בתודעה? אם הצלחתי לעורר למחשבה, עשיתי את שלי.
כן,
היה בקהל אחד שאמר שהוא מזדהה עם קטע נורא ואיום, שכתב פרופ' שטרנהל, בו ייחל ליום
שבו נעלה על עפרה ואלון מורה בטנקים. אולם מתחושתי בדיון ומדברים שאמרו לי אנשים
לאחריו, דומני שעמדתי לפחות במשימת המינימום – לעורר מחשבה.
* "טמא, צא
מארצנו", קוראים קנאי הימין הרדיקאלי כלפי האפיפיור, שאת ביקורו הם מנסים לשבש.
לתשומת לבם של מטהרי שרץ הגזענות, הטוענים בהתחסדות שלא מדובר בגזענות אלא בסכסוך
לאומי. לא, מדובר בשנאת גויים חולנית, שאינה זקוקה לשום סיבה ולכן אינה קשורה
לסכסוך הלאומי. פעם זה כלפי ערבים, פעם כלפי מהגרים מאפריקה, פעם כלפי נוצרים,
עכשיו כלפי האפיפיור. רשע וגזענות לשמם, מבית מדרשו של "הרב" כהנא.
*
ב-ynet התפרסמה כתבה על מצוקת הדיור
במגזר הדרוזי בישראל. בעיה כזו התעוררה גם בכפר הדרוזי מג'דל שאמס בגולן. משנודע
הדבר לראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, הוא יזם והעביר החלטה על העברת אלף דונם
מאדמות המועצה האזורית גולן לשטח השיפוט של מג'דל שאמס, כדי לפתור את מצוקת הדיור.
כאשר במקומות אחרים בארץ, העברת שטח מרשות לרשות (גם בין רשויות יהודיות) נעשית רק
בכפיה, בעקבות ועדות חקירה של משרד הפנים ותוך מאבק ומחאה חריפה של הרשות החזקה
ממנה נלקח השטח, אצלנו בגולן הייתה זו יוזמה עצמית, דווקא כלפי הדרוזים – לא אחינו
ובשרנו, ואפילו לא אזרחי ישראל, ברובם המכריע (אם כי, מאז מלחמת האזרחים בסוריה,
רובם הפסיקו להתחפש ל"סורים", כפי שעשו עד כה מפחד הנסיגה).
וכך
אמר אלי מלכה באירוע חנוכת משרד של מט"י (מרכז לטיפוח יזמות) גולן במג'דל
שאמס, עוד מיזם של סיוע לשכנינו הדרוזים: "האחריות שלקחנו היא לא רק כדי
לשמור על האזור, אלא כדי לפתח, לקדם וליצור חברה שוויונית. כשדולן [ראש מועצת
מג'דל שאמס] בא אלי וסיפר לי שאין להם שטחים להקים הרחבה לבני מג'דל שאמס, שהתחתנו
ורוצים להקים את ביתם בכפר, היה לי ברור שאנחנו נעביר להם שטח. האזור הזה הוא אזור
אחד וזכותו של בן מג'דל שאמס להקים את ביתו כפי שזכותו של בן אחד מיישובי הגולן
לעשות זאת. יש לנו הזדמנות גדולה לקדם את יחסי השכנות והשיתוף ולהראות החוצה,
שבגולן יש חברה מאוחדת, שוויונית, איכותית, שתהווה מודל לאזורים אחרים".
שר
הכלכלה בנט שהשתתף באירוע אמר: "העובדה שהמועצה האזורית גולן העבירה שטחים
למג'דל שאמס אינה ברורה מאליו. אין דברים כאלה. זה לא קורה וזה נדיר. אבל בגולן יש
אנשים עם נשמה גדולה ובזכות זה אתם מצליחים".
*
על סמך ניסיון העבר, ניתן לומר במידה רבה של ודאות, שהצילום על הירי בביטוניה
מבוים, כל עוד לא הוכח אחרת. אלא שהצילום בינתיים רץ בכל רחבי העולם וגורם לנזק
אדיר לישראל. ואילו אצלנו... החקירה מתנהלת בעצלתיים. כשיתברר שאין אמת בטענות,
התמונות כבר תהינה חקוקות בתודעה העולמית. אי אפשר לעשות את ההפרדה המלאכותית בין
החקירה לדיפלומטיה הציבורית, למאבק על דעת הקהל. כמובן שהחקירה צריכה להתנהל
במקצועיות, ללא טיוח, אך מקצועיות אינה בהכרח איטיות. מתוך הבנת המשמעות ההסברתית,
החקירה חייבת להיות מהירה ביותר.
*
וכמובן שאי אפשר שלא לציין את הצביעות הזועקת, מן העליהום על ישראל בשל האירוע
בביתוניה, לנוכח האדישות לטבח 170,000 איש בסוריה. טוב, שם נהרגו ערבים, מי סופר
אותם.
*
אחרי שכתבתי על תמיכתי בדוד לוי לנשיאות, שמעתי הערה על תמיכתי בנשיא מרוקאי.
ובכן, מה עמדתי בנוגע לנשיא מרוקאי? המדתי היא, שלא יכול להיות נשיא מרוקאי. מרוקו
היא בכלל מונרכיה. בעיניי, מונרכיה היא שיטה שכבר מזמן הייתה אמורה לחלוף מן
העולם, ואם מרוקו תהפוך לרפובליקה, זה בהחלט יהיה צעד ראוי. אבל האמת היא שזה לא
ממש מעניין אותי.
מה
שכן מעניין אותי, הוא מי יהיה נשיא מדינת ישראל. ובעניין זה, אני כמובן מתנגד
בתוקף לכך שמרוקאי יהיה נשיא מדינת ישראל. נשיא מדינת ישראל חייב להיות ישראלי.
אני
תומך בדוד לוי כישראלי. דוד לוי נולד בגלות מרוקו, אך הוא אינו מרוקאי אלא ישראלי,
וככזה אני תומך בו. אם הוא יבחר לנשיאות הוא לא יהיה נשיא מרוקאי, כפי שפרס אינו
נשיא פולני. לפולין יש נשיא, וככל הידוע לי, לא קוראים לו שמעון פרס. פרס ודוד לוי
הם ישראלים. מי שרואה בדוד לוי מרוקאי, אינו מעיד על דוד לוי, אלא על עצמו.
*
התרבות היהודית ישראלית, היא תוצר נפלא של עושר היצירה היהודית לאורך דורות בשבעים
גלויות ושל היצירה הארצישראלית הציונית. אם דוד לוי יהיה הנשיא, הוא בהחלט יתרום
להעצמת מקומה של מורשת יהדות מרוקו ביצירת התרבות היהודית ישראלית. לא תהיה זו
תרומה של מרוקאי, אלא של ישראלי.
*
האובססיה חסרת הפשר של נתניהו לסכל את מועמדותו של ריבלין לנשיאות, היא התנהלות
מבישה. היא אינה ראויה וגם אינה חכמה פוליטית, בוודאי באופן המגושם בה מתנהל
נתניהו בנדון.
איני
רואה בריבלין את האישיות מעוררת ההשראה, שתשקם את מוסד הנשיאות, אך אם יש סיבה
שבגללה הייתי רוצה אותו בתפקיד, היא המהלך של נתניהו.
על
מה ולמה נטפל נתניהו לריבלין? הסיבה היחידה שניתן להעלות על הדעת, היא האופן
הממלכתי שבו ריבלין נהג כיו"ר הכנסת. ריבלין היה מחויב לכנסת כולה,
לפרלמנטריזם הישראלי, לדמוקרטיה הישראלית, ולא ראה את תפקידו להיות החתול שתפקידו
לשמור על שמנת של אינטרס מפלגתי צר. ריבלין לא ראה עצמו כפוף לראש הממשלה, אלא ראש
הרשות המחוקקת, שאינה אסקופה נדרסת בידי הרשות המבצעת. התנהלותו הממלכתית
כיו"ר הכנסת, דווקא מתאימה למוסד הנשיאות. מחויבותו של ריבלין להדר
הז'בוטינסקאי, ולחיבור בין לאומיות וליברליזם, היא דווקא סיבה לתמוך בו, לא להתנגד
לו.
נתניהו
התבלבל. אחרי שני נשיאים לעומתיים שלא חסכו מאמץ כדי להפריע לו בתפקידו, תוך נטילת
סמכות לא להם באופן חתרני, ויצמן בקדנציה הראשונה ופרס בקדנציה השניה, הוא רוצה
בנשיא המקורב לו, שנתון לשליטתו.
אולם
העצמאות של ריבלין כיו"ר הכנסת היא היפוכה של העצמאות של ויצמן ופרס כנשיאים.
העצמאות של ריבלין הייתה ביטוי לממלכתיות שאינה כפופה לקוניוקטורות פוליטיות, בעוד
העצמאות של ויצמן ופרס הייתה קוניוקטורה פוליטית מתמשכת.
*
אם מישהו הרים גבה בעקבות תמיכתו של השר מאיר כהן מ"יש עתיד" במועמדותו
של מאיר שטרית מ"התנועה" לנשיאות, כדאי שידע שכהן הוא גיסו של שטרית.
*
קראתי את הריאיון עם המשורר האנטי אשכנזי רועי חסן ב"7 לילות", ואיני
זקוק ליותר ממילה אחת כדי להגדיר את האיש: גזען.
* הבהרה – שופט בית המשפט המחוזי שרכבו הוצת, אינו
דוד רוזן. בינתיים.
* משום מה, שרת
המשפטים ממלאת את פיה מים, שעה שאליטה מנוונת ורקובה מנהלת מסע הסתה נגד שופט
בישראל, השופט דוד רוזן. אולם הדברים שאמרה בעקבות הצתת רכבו של השופט אבו טהה,
תקפים באותה מידה: "אני מציעה שאף עבריין לא יחשוב שניתן להרתיע, לאיים או
להשפיע על שופט בישראל".
* אגב, גם פרס,
נתניהו והרצוג לא יצאו נגד מסע ההכפשה כלפי השופט. אימתה של תשלובת מוזס נפלה על
כולם.
* את תנופת פיתוח
תשתיות התחבורה לצפון, אי אפשר להגדיר כפחות ממהפכה. מהפכה חברתית, מאחר וזהו
שדרוג אדיר של הפריפריה. כעת, ההתמקדות היא בכביש 65 והמשכו בכביש 85, ממחלף גולני
עד מחלף עמיעד, והפיכתו לכביש מהיר, רב מסלולים, רב מחלפים וגשרים. לא רחוק היום
שבו ניתן יהיה לנסוע מהנגב עד קריית שמונה, בדרך מהירה, בלי לראות רמזור.
מהירות הביצוע
גבוהה מאוד. העבודה נעשית סביב השעון, ביום ובלילה. ודבר אחד מפריע לי. העבודה
נעשית גם בשבת (אם כי במתכונת חלקית).
איני שומר שבת
במובן האורתודוכסי של המושג. אחרת לא הייתי נוסע שם בשבתות ולא הייתי מודע לדבר.
אולם אני רואה חשיבות רבה בשבת, כיום מנוחה כללי במדינה היהודית. אין כל סיבה
לעבודה בשבתות וחגים על סלילת כביש. זה לא פיקוח נפש, וגם לא מתן שירות חיוני כדי
לאפשר להמוני העם לבלות וליהנות בשבת (כמו שירותי הסעדה, תיירות, תרבות וכו'). אם
סיום המיזם ידחה בחודש חודשיים, לא יקרה שום אסון.
* ביד הלשון
קטיף הדובדבנים
אצלנו, בצפון הגולן, בעיצומו, והוא פותח תקופה בת למעלה מחצי שנה של קטיף פירות,
עד סוף קטיף התפוחים בסתיו.
וזו הזדמנות טובה
לתיאור מגוון המילים לתיאור קטיף של פירות שונים. הקטיף למיניהו נקרא גם אסיף.
לפירות א"י העתיקים, פירות שבעת המינים, שמות שונים:
ענבים – בציר.
זיתים – מסיק. תאנים – אֲרִיָה. תמרים – גדיד. חיטה ושעורה – קציר. רק לקטיף
הרימון אין שם מיוחד.
אגב, בלשון
המקרא, האֲרִיָה תיארה את קטיף הענבים, אולם בלשון המשנה ואילך היא יועדה לקטיף
התאנים.
אני מקפיד להשתמש
במלוא העושר הלשוני הזה, וכך לימדנו את ילדינו. עם זאת, כמובן שאין כל פסול בשימוש
גורף במילה קטיף. אבל כשאני שומע "הורדנו פרי", בא לי להוריד סטירה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
