בשבועות האחרונים, אני מנהל ברשתות החברתיות
ובתקשורת מאבק חריף נגד זוועת "תג מחיר", כפי שפשעי השנאה הללו מכונים
בכיבוסית. ואני מקבל על דבריי תגובות מיתממות בנוסח "מה אתה רוצה, כולה
גרפיטי? אסור לכתוב גרפיטי?"
מאמרו של גוגה קוגן הזכיר לי את אותם
טוקבקיסטים. הוא מגן על תופעת "זוכרות" כפי שהם מגוננים על תופעת
"תג מחיר". גרפיטי עאלק...
אכן, אני מודה בגאווה שבזכות התערבותי החליטו
מכללת תל-חי, בתי ספר וקיבוצים בגליל למנוע השכרת חדרים לסדנאות הסתה נגד מדינת
ישראל של "זוכרות". אבל האמת היא שההתערבות שלי בסך הכל הייתה בהבהרה
קלה. מזכירה במכללה קיבלה הזמנה מארגון "זוכרות" לקיים סדנה בת 14
מפגשים. היא אינה יודעת מה זה "זוכרות". שם תמים, בטח ארגון העוסק בקשר
בין מגדר ואלצהיימר. והרי תפקידה להשכיר כיתות.
הפעולה שלי הייתה פשוטה. להסב את תשומת לבם של
הנשיא והמנכ"ל במי המדובר. די היה בכך. בתוך 5 דקות הסדנה בוטלה. מי שהיה אז
מנכ"ל מכללת תל-חי, יוסי מלכה, הוא פעיל מר"צ, מי שהיה עוזרו של יוסי
שריד. לא, חלילה, איזה איש ימין. אולם כאיש שמאל ציוני, היודע מיהם ומהם
"זוכרות", לא היה כל צורך לשכנע אותו. היה צריך רק ליידע אותו.
כך בדיוק הייתי נוהג, אילו היה נודע לי על סדנה
של בני דמותם של "זוכרות". איתמר בן גביר, למשל.
אז מי הם "זוכרות" (לא בכדי אני מקפיד
לכתוב "מי הם" ולא "מי הן", שהרי איני משחק את משחקי השקר
שלהם)?
ב-12 במרץ 2013 נהרגו שני טייסים ישראליים
בתאונת מסוק. בהגיע הידיעות הראשונות, כתבה פעילת ה"שמאל" הרדיקאלית
נועה שיינדלינגר בדף הפייסבוק שלה: "יש לנו כנראה חדשות טובות (רמז: תאונה בתרגיל צה"לי עם נפגעים). זהו
מסוק המשמש לתקיפה וירי מן האוויר. קולולולוללולו”. ובתשובה לאחת המגיבות הוסיפה
שיינדלינגר את הפנינים הבאות: "הם בחרו להיות במדים. הם נהנים להיות במדים.
הם מקבלים פריווילגיות כי הם במדים. ואני אדאג לשטויות כמו 'צלם אנוש' שלי אחר כך,
כשהמאבק יסתיים בהצלחה. עד אז אשמח גם אשמח בנפול אויבי”.
לא היה זה מקרה ראשון. כל אימת שחייל צה"ל
נהרג, פורצת הגברת בצהלולי חדווה. לא, לא מדובר בסתם "עשב שוטה". הבעיה אינה
בעשב השוטה הזה, אלא במדמנה שבה צומחים גידולי פרא כאלו ובאקולוגיה המאפשרת את
קיומה של המדמנה הזאת.
נועה הנ"ל הנה פעילה מרכזית ומובילה בארגון
האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות". "זוכרות" הוא המדמנה.
האקולוגיה, היא הסביבה שבשם ה"ליברליות" כביכול, נותנת לארגון הזה
לגיטימיות.
כפי שציין גוגה, גם אני חטאתי פעם אחת, לבושתי, במתן לגיטימציה לארגון
הזה. פעם אחת נפלתי, והסכמתי להשתתף בעימות פומבי עם מייסד הארגון איתן ברונשטיין.
טעיתי, כאשר השתכנעתי מול הטיעון ש"בלאו הכי הוא קיבל את הבמה, וכדאי שאתה
תהיה שם כדי לתת לו פייט ראוי". ואכן, דומני שאת הפייט הזה הוא לא ישכח. אבל
אני לא אשכח את ייסורי המצפון מכך שהייתי שותף למתן במה למסית ומדיח נגד מדינת
ישראל.
בדבריו, הסביר "הזוכרת הראשי", שארגונו לא נועד להילחם למען
"זכות" השיבה. "הזכות הזאת", הוא הסביר, "היא זכות
מוחלטת, שאי אפשר לערער עליה. היא אינה זקוקה לנו. אנחנו קיימים כדי להילחם על
מימוש הזכות זאת, כלומר על השיבה בפועל לישראל של כל הפליטים". כדרכם של אנשי
"זוכרות", הוא ניצל את הבמה לתיאור דמוני של ישראל בכלל ושל מלחמת
השחרור בפרט, מלחמה שאינה אלא טיהור אתני אכזרי. את הפלמ"ח הוא הציג ככנופיית
רוצחים ואנסים. את ישראל הוא הציג כ"מדינה ליהודים בלבד" וכמובן שהוא
שולל את זכות קיומה כמדינה יהודית.
בדבריו, הזכיר שוב ושוב "הזוכרת הראשי", שכיניתי את החבורה
הזאת "המיץ של הזבל של החברה הישראלית". הוא אמר זאת כדי להוכיח, כמו
גוגה, כמה אני "חסר סובלנות". האמת היא שדי נהניתי לשמוע מפיו את הציטוט
המדויק, ודומני שהקהל היטיב להבין את ההגדרה.
מתי כתבתי את המילים הללו ועל מה? כאשר הארגון ערך ביום העצמאות אירוע
זיכרון ל"נכבה". מי שכתבה על האירוע, היא אותה פעילה מרכזית של הארגון,
נועה שיינדלינגר. את יום העצמאות היא הגדירה יום ה"עצמאות".
מה הפלא, שמי שיום העצמאות שלנו הוא יום אבל שלהם, אבל שלנו הוא אירוע
שמחה בעבורם?
אם החבורה הזאת ראויה בעיני גוגה קוגן להגנתו, הוא מעיד בכך בעיקר על
עצמו.
* "שווים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
