על אם הדרך / להקת חיל הים
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 26.5.14
לכבוד יום ירושלים, אשמיע שיר של משורר תל אביבי, נתן אלתרמן. תל
אביבי לא רק במובן שהוא גר בת"א, אלא שהוא אהב את ת"א, חי את ת"א,
שורר את ת"א, והעניק לה את המחמאה הנפלאה ביותר: "יש אולי יפות ממנה, אך
אין יפה כמוה". וכבר השמעתי כאן את שירו התל אביבי כל כך "דצמבר".
אלתרמן היה ציוני נלהב, אוהב א"י, אך ירושלים כמעט ואינה מוזכרת
בשיריו. אני זוכר שני שירים בלבד שירושלים מופיעה בהם. האחד הוא "שיר עבודה", שנפתח ב"כחול
ים המים / נאווה ירושלים", ומסתיים ב"שיר שיר עלה נא / בפטישים נגן נגנה
/ במחרשות רננה / השיר לא תם / הוא רק מתחיל".
השיר השני, אותו נשמע היום, הוא אולי השיר הציוני ביותר שכתב אלתרמן,
"על אם הדרך". שיר, המספר את סיפורו של עץ אחד, שעמד על אם הדרך, ונקשר
לשלושה דורות במשפחה יהודית אחת; משפחה המסמלת את הסיפור הציוני, סיפור השואה
והתקומה.
השיר מסופר כשיר ערש לילד, השט בספינת מעפילים לא"י. כנראה
שהמספרת היא הסבתא, שחוותה את הסיפור על כל גלגוליו.
המפגש הראשון של המשפחה עם העץ, היה של הסבא. הסבא הגיע אל העץ הזה
בשעת תפילת מנחה. הוא פנה לכיוון ירושלים, והתפלל את תפילתו, אותה נשא בבכי, בכי
געגועים לארץ ישראל.
המפגש השני היה של האבא. האבא נעקד לעץ בחבל, כקורבן הנעקד אל המזבח, והולקה
בשוט למוות. בכך מסמל האב את דור השואה. אולם העקידה, והשימוש במילה עקידה, אינה
יכולה שלא לעורר את האסוציאציה לעקידת יצחק. שמא יש כאן רמז של ביקורת על הסבא,
שהסתפק בגעגוע לא"י, בתפילות ובבכי, אך נשאר בגולה, ובכך חרץ את דינו השל
הדור הבא? בניגוד לעקידת יצחק, כאן לא הופיע מלאך שגאל את הנעקד. בדיוק אותה השעה שבה התפלל הסבא
ליד העץ, הייתה השעה שבה האב מת. "וכשהיה כאש אדום / השוט החד מחרב / צנח
אביך ארצה דום / בשעת מנחה, עם ערב". אך זה אינו הדמיון היחיד בין המפגש של
האבא ושל הסבא עם העץ. כפי שהסבא התפלל כשפניו לירושלים, האבא "צנח ממזבחו
לאט / פניו לירושלים".
המבט לירושלים בתפילתו של הסבא, ובנפילתו של האבא, סימנה את הנתיב
לבן. העץ הזה נכרת, והיה לתורן ספינת המעפילים שבה עולה הבן. אותו העץ, ששימש כעמוד
תפילה וכמזבח, הוא היום גם עמוד תפילה וגם מזבח, אך הפעם הוא לא ייפול.
זהו שיר המבטא את הניצחון הגדול של הציונות, שאחרי השואה – גזר דין
המוות לעם היהודי, היא לא אפשרה לעם לשקוע בייאוש ובאבל, אלא מינפה את הייאוש עצמו
למעשה אקטיבי, שספינות המעפילים, ששמשו לעליה ולמלחמה, הם הסמל המבטא אותו.
השיר הזה מתכתב עם שיר שאיציק מאנגר כתב ביידיש, ויש לו כמה גרסאות
בעברית, והמוכרת והיפה ביותר היא של נעמי שמר, "על הדרך עץ עומד". שם
איציק, הילד, רואה את הציפורים הפורחים מן העץ ומחליט להצטרף אליהם, אך אמו מתמרנת
אותו במיטב הכישרון הפולני כך שיישאר, והשיר מסתיים באופן מעגלי, באותו תיאור של
העץ העומד על הדרך. אגב, גם שירו של מאנגר מתכתב עם שיר קודם, ביידיש, אך עד כדי
כך לא נעמיק הערב בחפירות ארכיאולוגיות.
אלתרמן לקח את שירו של מאנגר,
ומסיפור מעגלי, שבו תשוקת הגאולה גוועת והמציאות אינה משתנה, הוא יוצר סיפור החותר
קדימה, אל הגאולה. הוא אינו שר בלשון הווה "על הדרך עץ עומד", אלא בלשון
עבר – "על אם הדרך עץ עמד". ואף שהעץ נכרת, הוא מסיים בלשון עתיד
"הוא לא ייפול אפיים", להבדיל משירו של מאנגר, שבו גם בסוף השיר,
"על הדרך עץ עומד, צמרתו תשוח".
נעמי שמר הלחינה. שרה להקת
חיל הים, עם הסולנית חיה ארד.
על אם הדרך עץ
עמד.
עמד
נופל אפיים.
נומה,
בן. הלילה רד.
ליל
סער על המים.
הס,
ילד. הספינה על צד
נוטה
מזעף רוח.
על
אם הדרך עץ עמד,
אין
ציץ ואין תפוח.
אל
זה העץ אי פעם, בן,
אבי
אמך הגיע.
וצל
ערבית בעץ קינן
ובד
הוא לא הניע.
כבש
בו ראש אבי אמך,
פניו
לירושלים.
נשא
בבכי תפילת מנחה,
עם
אלוהיו בשניים.
אל
זה העץ אביך, בן,
נקשר,
עקוד בחבל.
ברזל
ושוט הכוהו, בן,
וחם
תימר ההבל.
וכשהיה
כאש אדום
השוט
החד מחרב,
צנח
אביך ארצה דום,
לעת
מנחה, עם ערב.
צנח
ממזבחו לאט,
פניו
לירושלים.
הס,
ילד. הספינה על צד
כורעה,
נושקת מים.
כורעת
הספינה על צד,
עולה
שלופת ציפורן!
על
אם הדרך עץ נכרת,
נכרת
ויהי לתורן...
הס,
ילד. שער התהילה
לתורן
יפתח.
הוא
גם היום עמוד תפילה,
הוא
גם היום מזבח.
על
אם הדרך עץ עמד
ולא
ייפול אפיים.
הס,
ילד. הספינה על צד
חותרה,
בוקעת מים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
