הבלוג של אורי הייטנר

* מסע הרצח האנטישמי בבריסל, לא נעשה על מצע מנותק. יש לו שורשים עמוקים, של הסתה אנטישמית קשה ועמוקה באירופה.

איך זה קורה, שבמאה ה-21, אחרי מוראות המאה שעברה, אירופה אינה מוקיעה ומקיאה מתוכה את האנטישמיות? איך זה שהאנטישמיות שבה והייתה לגיטימית באירופה? התשובה לכך, היא שהאנטישמיות כעת היא אנטישמיות בתחפושת.

האנטישמיות הקלסית אכן אינה פוליטיקלי קורקט באירופה, אך היא מתחפשת ל"אנטי ציונות" ו"אנטי ישראליות", כביכול, שהיא התגלמות הפוליטיקלי קורקט.

אולם זאת אנטישמיות לכל דבר. התנגדות לתנועה הלאומית היהודית, משמעותה טענה שזכות ההגדרה העצמית, הזכות להקמת מדינה ריבונית במולדת, היא זכותו של כל עם על פני האדמה, זולת העם היהודי. מה זו אם לא גזענות אנטישמית? תעשיית השקרים והעלילות (גולדסטון, זוכרים?) היא המשך ישיר של "הפרוטוקולים של זקני ציון".

למרבה החרפה, בראש החץ של התופעה נמצאים יהודים וישראלים. ורבים בתוכנו מגוננים על התופעה, באמירות נבובות, כמו "מותר לבקר את מדיניות ישראל" כאשר מדובר בדה-לגיטימציה לשמה, ובמילת הקסם החדשה, "קורבניות" להשתקת כל ביקורת על תופעת  האנטישמיות החדשה, המחופשת.

* גל האנטישמיות באירופה מעורר את השאלה – למה היהודים מתעקשים להישאר מיעוט מוקצה ושנוא בניכר, כאשר הם יכולים להיות בני בית ובעלי בית במדינתם הלאומית, בארצם, בישראל?

* בתקופת גל הטרור ופיגועי ההתאבדות בראשית המאה, הפלשתינאים היו באופוריה. הם היו בטוחים שמצאו את הדרך לייאש אותנו, להמאיס עלינו את החיים בארץ, להביס אותנו. הם היו משוכנעים שלא נמצא דרך לגבור על הטרור.

וברגע שנתנו לצה"ל לנצח – צה"ל ניצח. צה"ל, השב"כ, במבצע "חומת מגן" ובכל הפעילות הנעשית מאז ועד עתה. וגם לגדר הביטחון יש תפקיד מסוים בניצחון על הטרור. אך בשל הנוכחות הפיסית הבולטת של גדר הביטחון, היא הפכה בעיני הפלשתינאים לסמל – סמל הייאוש, לנוכח אפס התוצאות של פיגועי הטרור, אחרי האופוריה האדירה ששטפה אותם.

ביקור האפיפיור בישראל ובמזה"ת חשוב מאוד ומוצלח מאוד ומבטא את הכרת הוותיקן בצדקת הציונות ובניצחונה. אולם הצרמוניה הצורמת של הצילום ונשיאת התפילה ליד גדר הביטחון, הייתה רגע השפל בביקור, שבו האפיפיור הפך בובה בתעמולת השקר הפלשתינאית.

* ברשות הפלשתינאית מתרחש טיהור אתני שקט של הנוצרים. מה פירוש טיהור אתני שקט? לא גירוש. לא חקיקה. לא מלחמה. פשוט, דחיקת רגליהם של הנוצרים באמצעות הצקה והפיכת חייהם לבלתי נסבלים. הרשות הפלשתינאית הולכת ומתרוקנת מהנוצרים שבה. אין זה פלא, שהפלשתינאים חותרים למדינה נקיה מיהודים.

והנה, האפיפיור מבקר ברש"פ, והפרשה הקשה הזאת מטואטת מתחת לשטיח, ואינה ניצבת במרכז הדיון. והשקרן המועד, מכחיש השואה אבו מאזן, מעז לטעון בחוצפתו, שישראל מתנכלת לנוצרים בירושלים.

מן הראוי היה, שישראל תעלה את הטיהור האתני של הנוצרים במרכז דיוניה עם האפיפיור.

* המסע הכהניסטי נגד ביקור האפיפיור חושף את פרצופה האמתי של המוטציה הכהניסטית. הרי הפעם אי אפשר לומר שמדובר בהתפרצות שנאה הנובעת מן הסכסוך הישראלי ערבי. גם אי אפשר לומר שיש איזה עניין אישי כלפי האפיפיור הנוכחי. מה עומד מאחורי המסע?

הכתובת "טמא. צא מעירנו" אומרת הכל. הבעיה עם פרנציסקוס היא שהוא "טמא". למה הוא טמא? כי הוא נוצרי. כלומר, הוא מייצג את הנצרות. הטענה שהוא טמא, ולכן אסור לו לדרוך על אדמת א"י, משמעותה שכל הנוצרים טמאים. והמוסלמים? מיותר להכביר מילים. ומי שאינם שייכים לדתות המונותאיסטיות? הם פגאנים, מה יש בכלל לדבר. כלומר, אליבא דכהניסטים, כל הגויים טמאים ואסור להם לדרוך על אדמת א"י.

אבל הרי לא רק הגויים טמאים. חילול בית הכנסת והישיבה של התנועה המסורתית בכתובות נאצה, מעיד שגם יהודים שאינם אורתודוכסים, כלומר רוב היהודים בעולם, הם טמאים.

זוהי אידיאולוגיה של שנאה כלפי כל מי ששונה מבני אותה קבוצה. ואנשי הימין הדמוקרטי, שמדי פעם מגוננים עליהם, חייבים להבין שאם חלילה הכהניזם יעלה לשלטון, הם יהיו בין הראשונים שיישלחו למחנות ריכוז.

* האינתיפאדה המשפטית שתורכיה מנהלת נגד קציני צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, מעידה עד כמה נלעגת ההתנצלות של נתניהו בפני תורכיה, על תוקפנותה של תורכיה כלפי ישראל.

ההתנצלות – כמוה כהודאה בפשע. אם הודינו, מה נלין על התורכים, השופטים אותנו ומענישים אותנו על הפשע? והפרשנים מסבירים שהבעיה תיפתר ברגע שיוסכם על הפיצויים. כלומר, משפטי הראווה הללו הם סחטנות – ברגע שישראל תשלם לתוקפן פיצויים על תוקפנותו נגדה בסכום שיספק אותו, יופסקו ההליכים המשפטיים נגד קציניה. או לא.

* את עמדתי נגד השתמטות החרדים משירות בצה"ל, הבעתי פעמים רבות. אין היא נובעת מ"שוויון בנטל", כיוון שבעיניי אין להתייחס לשירות כאל נטל, וגם לא השוויון הוא העיקר, אלא ערך הערבות ההדדית, "כל ישראל ערבין זה בזה", שמשמעותו מחויבות של כל פרט להיות שותף בהגנה על קיום המדינה ושלום אזרחיה. מכאן, ודאי שאני מתנגד להטבות ייחודיות למי שאינם משרתים, כלומר למלגות לאברכים.

אם כך, עליי להיות שבע רצון מהחלטת בג"ץ לשלול אותן מלגות, בהתאם להשקפתי. לא, אני נגד ההחלטה. איני חושב שתפקידו של בית המשפט לשרת את השקפתי האידיאולוגית. אני רואה בכנסת ובמערכות הציבוריות והתקשורתיות את הזירה לדיון אידיאולוגי ולקבלת החלטות אידיאולוגיות.

החלטות על הקצאת תקציב, הן החלטות שנובעות מאידיאולוגיה, ולכן הן החלטות פוליטיות ולא משפטיות. האין ממשלה במדינה יהודית זכאית לראות במלגה להבטחת הכנסה ללומדי תורה יעד ראוי? אפשר להתווכח האם זה אכן יעד ראוי, ואם כן, האם זו הדרך לבטא את מקומו של לימוד תורה כיעד לאומי, והאם מי שלא שירת בצה"ל ראוי להטבה כזו מן המדינה, והאם זה ראוי שהמדינה תעודד צעירים לא לעבוד בניגוד למדיניותה המוצהרת וכן הלאה, אך הוויכוח הזה אינו עניין לבית המשפט.

טענת השוויון, שבשמה התקבלה ההחלטה אינה רלוונטית. מיעוט או אזרח שחש מופלה, כיוון שתקציבים הניתנים לכל נמנעים ממנו, זכאי לסעד מבג"ץ בטענת השוויון. שימוש של הרוב הגדול בטענת השוויון כקיפוח לעומת קבוצה מסוימת שקיבלה הטבה, הוא מתיחת עקרון השוויון לתחום האבסורד.

המשמעות האמתית של ההחלטה, היא כבילת ידי המדינה בקבלת החלטות המבטאות את ייעודה וערכיה, כפי שיוכרעו בידי המוסדות הנבחרים, והכפפתם לפורמליסטיקה משפטית תחת הכותרת "שוויון". יש לציין, שבית המשפט העליון רחוק מתפיסה חברתית מהותית של שוויון; להיפך, הוא מקדם את האתוס האינדיבידואליסטי בביטויו התחרותי קפיטליסטי, כאשר השוויון משמש אותו במובן הפורמלי, של בחינת הוצאות הממשלה וכד'.

האקטיביזם המשפטי, שבא לידי ביטוי בהחלטה זו, פוגע בדמוקרטיה ובמשילות.

* דליה איציק צודקת. הגיע הזמן שאישה תבחר לנשיאות. אולם אין זה אומר שכל אישה, בזכות היותה אישה, ראויה להיות הנשיאה. גם לא כל אישה שרוצה להיות נשיאה. גם לא כל אישה שמתמודדת על הנשיאות. גם לא כל אישה שהשיגה עשר חתימות של ח"כים.

לפני שנתיים פרסמתי מאמר בו הצעתי את פרופ' רות גביזון לתפקיד הנשיאה. אין מתאימה ממנה לתפקיד, בזכות סגולותיה, תכונותיה, כישוריה, מעמדה הציבורי, ניסיונה, יושרתה, כושר הביטוי שלה, חכמתה. ובנוסף לכך, גם כיוון שהגיעה השעה לבחירת אישה כנשיאה.

הכישורים היחידים שיש לדליה איציק בהתמודדות על הנשיאות הם היותה אישה. זה לא מספיק. הנשיא צריך להיות אדם מורם מעם, נושא בשורה, מעורר השראה. בוודאי היום, כשיש צורך לשקם את מוסד הנשיאות, אחרי 20 השנים הרעות שלו. דליה איציק?! עסקנית אפורה ומשעממת, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, אם לנקוט לשון המעטה. מי שכל הקריירה הפוליטית שלה התמקדה בפוליטיקה לשמה, להבדיל משימוש בפוליטיקה לקידום רעיונות. כל חייה הפוליטיים חסתה בצלם של מנהיגים וכך שרדה עוד כנסת ועוד כנסת. דבקותה בפרס, למשל, הביאה לקבלתה ל"קדימה". דליה איציק הייתה יו"ר כנסת גרועה. היא תיזכר כמי שסגרה את הכנסת בפני העם, בהחלטתה ההזויה לאסור כניסה לכנסת במכנסי ג'ינס. גם אם היו אלף מועמדים לנשיאות, סביר להניח שהיא הייתה הפחות מתאימה מכולם.

* אלון חסן מושחת. מישהו נפל מהכיסא לשמע הבשורה המפתיעה הזאת?

פעמים רבות הגדרתי את חסן כאויב רעיון העבודה המאורגנת. העבודה המאורגנת אמורה להיות ייצוג מרכזי של האתוס הסוציאל דמוקרטי, המבוסס על ערבות הדדית, על סולידריות, על אחריות ומחויבות של הכלל לפרט ושל הפרט לכלל ולזולת. יש להעמיד את אתוס הסולידריות כחלופה לאתוס הג'ונגל, של תחרות פרועה וכוחנית על המשאבים, מתוך קידוש האגואיזם והכוחנות. מי שחזק מרוויח, ובדרך הוא מוזמן לדרוס את החלשים.

אלון חסן הוא התגלמות הג'ונגל בביטויו החזירי ביותר – אגואיזם וכוחנות וניצול העוצמה כדי להשיג יותר ויותר, ללא גבול, ללא אכפתיות לזולת ולכלל, ללא אחריות. אין הבדל בין החזירות הטייקוניסטית לחזירות של ועדי עובדים חזקים, המנצלים לרעה את כוחם כדי לדאוג לעצמם. וכל כך לא מפתיע, שלג'ונגליסט כחסן אין עכבות גם בניצול כוחו להתעשרות אישית, ללא חשבון.

* ביד הלשון

לכבוד יום ירושלים, בירת ישראל, נעסוק במושג "עיר ואם בישראל".

הביטוי הזה מתייחס לעיר גדולה, מטרופולין. אנו מדמים אותה לאם, ואת הכפרים והיישובים הקטנים שסביבה לבנותיה.

12 פעמים בתנ"ך מופיע הצירוף של עיר גדולה "ובנותיה", הכפרים שסביבה. לדוגמה: "וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר בֵּית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין דֹּר וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת" (יהושע י"ז, י"א). וכך גם בעוד 11 פסוקים ברחבי התנ"ך.

מכל צירוף כזה משתמע שהעיר הגדולה, בית שאן, יבלעם וכו', היא אם. אולם המושג "עיר ואם בישראל" מופיע רק בשמואל ב', פרק כ'.

הפרק מספר על המרד של שבע בן בכרי, "איש הבליעל", בדוד. הוא נמלט ונערך אחריו מצוד בפיקודו של יואב בן צרויה. יואב דולק אחריו עד אבל בית מעכה, עיר באצבע הגליל, בקרבת מטולה בימינו. הוא צר על העיר ועמד לפרוץ לתוכה ולהשמידה. העיר ניצלת כאשר "אישה חכמה" משכנעת את יואב להסיר את המצור, ולאפשר לתושבי העיר להרוג את שבע בן בכרי. ואכן, האישה משכנעת את בני עירה לכרות את ראשו של שבע בן בכרי ולהשליכו ליואב, כדי להציל את העיר. במו"מ עם יואב, פונה האישה החכמה אל מצפונו ואל אחריותו: "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל? לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה?" יואב, שהיה בעיצומן של ההכנות לפריצה, מושפע מדבריה ומשיב כנבהל מעצמו וממשמעות הפעולה שעמד לבצע: "חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם-אֲבַלַּע וְאִם-אַשְׁחִית". ומכאן נמשך המו"מ שהציל את אבל בית מעכה, עיר ואם בישראל. 

* "חדשות בן עזר"