הבלוג של אורי הייטנר

כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה / עם חלונות ההצצה אל הזירה / המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף / ודם מציף את תת ההכרה / תחליף תחנות תמיר ערוצים / תשוטט כאוות נפשך בעולם / תחשוב שאתה מחוץ לכל זה / לא נוגע לך זה שם / אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה / שאתה עוד אחד שיורה ויורה / מתרגל לחסל בלחיצת כפתור / חיית טרף גלדיאטור.

מאיר אריאל, "חיית הברזל".

שירו של מאיר אריאל "חיית הברזל", מתוך האלבום "רישומי פחם", הוא מדרש על פרק ז' בספר דניאל או ליתר דיוק, מדרש על מדרש חז"ל על אותו פרק. בפרק, מספר הנביא על חלום שחלם, ובו ארבע חיות מוזרות גדולות עולות מן הים. כל חיה מסמלת מלכות בעולם, והרביעית "שונה ומשונה מקודמותיה", בכך שאין היא מוטציה של חיה מוכרת, אלא היא חיה שאין כמותה, "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה / עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת / והשאר בציפורני נחושת דורסת". איזו מלכות מתארת החיה הזאת? על פי מדרש חז"ל, מלכות אדום, הלא היא רומי. רומי הייתה המלכות המאיימת בעידן חז"ל. מיהי המלכות המאיימת בעידן מאיר אריאל? הדימוי לחיה של ברזל, מזכירה לאריאל את המלכות המאיימת היום על עולמנו – הגלובליזציה, שלטון התקשורת העולמית, הטכנולוגיה המשתלטת על חיינו. זאת חיית המתכת. "כל כך דומה שאני מתבהל".

מאיר אריאל לא היה פונדמנטליסט, הוא לא התנגד לקדמה, הוא לא שאף לחזור לעידן הקדם טכנולוגי. אולם הוא היה ער למחיר הקדמה, ועל כך הוא רצה לעורר אותנו ולהזהיר אותנו, ב"רישומי פחם".

בשורות שציטטתי, מתייחס מאיר אריאל ישירות לתכניות הריאליטי בטלוויזיה. דא עקא, שהשיר נכתב במחצית הראשונה של שנות ה-90 של המאה שעברה, כלומר שנים אחדות בטרם פרצו תכניות הריאליטי לחיינו. אולם התיאור כל כך מדויק, שאי אפשר שלא לראות בו שיר נבואי. הרי הנבואה אינה ידיעת העתיד, אלא אזהרה מפני מה שהעתיד עלול לצפון, אם נבחר בדרך זו ולא בדרך אחרת. אריאל ניבא את ההתדרדרות לזבל הקטלני של "היפה והחנון", "האח הגדול", "הישרדות" וכו', על פי כיווני ההתדרדרות התרבותיים בימיו. הוא הפעיל את הסירנות, אולם על פי התוצאות, אנו לא שמענו בקולו.

על פי חז"ל, החיה הרביעית בחזון דניאל מכונה אדום, שזה הביטוי עוקף הצנזורה לאימפריה הרומית. מאיר אריאל שואל את עצמו מהי תמצית הסיאוב של התרבות הרומית, ומוצא שזהו עולם הגלדיאטורים. הגלדיאטורים הם לוחמים, שהתפתו "לבחור" להילחם בזירה נגד גלדיאטורים אחרים או נגד חיות, כשעשוע להמונים. ההמונים ממלאים את הקולוסיאום – האמפיתיאטרון הרומי הענק, ומריעים לגלדיאטורים הנלחמים עד מוות. מותו של אחד הלוחמים, או של החיה הנלחמת בגלדיאטור או של הגלדיאטור הלוחם בחיה, מביא לשיאה את האקסטזה של ההמונים, המריעים. הגלדיאטורים היו בני המעמדות הנמוכים בחברה, ולרוב עבדים, שניצחונם עשוי היה להבטיח להם שחרור וכסף רב. זירות התחרות היו שייכות לקיסרים, ונחשבו למתנה של הקיסר לעם – שעשועים, הזדמנות להימורים.

"כל כך דומה", מצר מאיר אריאל, "שאני מתבהל... ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום". הדה-הומניזציה של תרבות הגלדיאטורים, מתגלמת היום בתרבות הריאליטי. הזירה היא הטלוויזיה, ולכאורה, הצופה אינו חלק ממנה. אך למעשה הוא עצמו גלדיאטור, לא פחות מקורבנות הריאליטי להם הוא מציץ, ואותם הוא מחסל בלחיצת כפתור, או במשלוח סמס. "אתה עוד אחד שיורה ויורה".

הקיסר המפעיל את הקולוסיאום של ימינו, הוא ההון הגדול, השולט בתקשורת, השואף לשלטון עולמי, וכמו הקיסר הרומי, אף הוא מנסה לסמם את ההמון בלחם ושעשועים ובמשחקי גלדיאטורים. תכניות הריאליטי הללו, מטומטמות אך בעיקר מטמטמות; קורבנותיהן אינם רק הגלדיאטורים הנזרקים לזירת הווילה של "האח הגדול" או האי של "הישרדות", אלא גם הצופים בבית, היושבים עם הפיצוחים ומעבירים דאחקות על חשבון הטמבלים שעל המסך.

התכניות הללו פורטות על היצרים הנמוכים של האדם – תאוות הבצע, תאוות הפרסום ותאוות המציצנות. וגם התאווה לחסל בלחיצת כפתור. התכניות הללו הן אינדוקטרינציה סמויה, לתפיסת העולם של ההון העומד מאחוריהן.

מהי התכנית "הישרדות"? אפשר להמחיש זאת באופן הבא. קבוצת אנשים שטה על רפסודה בים שורץ כרישים. על מנת לשרוד על הרפסודה, עליך לגרום לכך שאחרים יפלו ממנה. לשם כך, כל האמצעים כשרים. כך, באמצעות משחק מערפל חושים, נמכרת שיטת הג'ונגל, שבה אדם לאדם זאב, כל החיים הם תחרות, הצודק הוא מי שמנצח, המנצח הוא החזק, החזק הוא מי שמשכיל לדרוס את הזולת, החכם הוא מי שמצליח להערים על האחרים.

לא אחת כתבתי נגד תעשיית הריאליטי, ובתגובות השוללות את דבריי כיכבו המילים "מוסרנות" ו"צדקנות", שהן מילות קוד של "עזוב אותי באמ'שך", כי חלק מהאינדוקטרינציה, היא לכך שמה שמוכר זה טוב, כי חוכמת ההמונים היא חוכמת השוק, ואם זה מוכר, סימן שזה מה שהצרכנים רוצים, ואם זה מה שהצרכנים רוצים, סימן שזה מה שנכון להם. אין מקום לכל דיון תרבותי, כי עצם הדיון הוא "התנשאות" על הקהל, המצביע באצבעותיו ובשלט.

אני סבור שיש לבנות אלטרנטיבה לזבל הזה, בדמות ערוצים ציבוריים איכותיים, שיציעו חלופה ראויה יותר. יש לחזק את הרגולציה, שתגביל את כמות תכניות הזבל הללו, ויקבע כללים וקווים אדומים למה שאפשר לשדר, ובאילו שעות לשדר, שהרי קהל יעד חשוב ביותר של המפרסמים בתכניות הללו הם ילדים. אך חשוב מהכל, הוא עצם הדיון התרבותי, הערכי; עצם הדיון הביקורתי, שהסוגיה הנדונה בו אינה מה מוכר ומה אינו מוכר, אלא שאלות של טוב או רע, ערכי או מושחת, יפה או מכוער. 

* "שישי בגולן"