הבלוג של אורי הייטנר

בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך" מתוארת סנסציה. מרים הנביאה, אחות משה, לקתה בצרעת. מה סנסציה בכך? הרי מנהיג הוא בסך הכל בשר ודם, אין הוא חסין ממחלות.

אלא שהצרעת, לא נתפסה כמחלה רגילה. המשמעות של הצרעת, והסבל כתוצאה ממנה, נוגעים פחות להקשר הרפואי ויותר להקשר החברתי. המצורע הוצא אל מחוץ למחנה, לבידוד, ולמעשה היה מנודה. וכי יש מכה קשה לאדם יותר מנידוי חברתי? "או חברותא או מיתותא" כמאמר חוני המעגל. הצרעת, נחשבה לעונש אלוהי על חטא של האדם. מה היה חטאה של מרים?

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח  כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.

מה היא עשתה, בסך הכל? ריכלה. ועל כך נדונה לשבעה ימי צרעת, שבעה ימי נידוי מחוץ למחנה. ועל בסיס מקרה זה, יוצרים חז"ל זיקה ישירה בין צרעת לרכילות ולשון הרע.

****

הרכילות היא תופעה אנושית. האדם הוא חיה חברתית, והדבר מתבטא ביכולת לדבר, בצורך בקשירת קשרים, בסקרנות אודות הנעשה אצל אחרים, בצורך לדבר על אחרים.

הרכילות היא תופעה אופיינית לקהילה. בחברה מנוכרת, שבה כל אדם חי את חייו, מנותק מן הזולת, איני מכיר את שכניו ואין לו עניין בהם, הרכילות כמעט ואינה קיימת. היא קיימת במשפחה, בחמולה, בקהילה, במקום שאנשים מכירים זה את זה, מתעניינים זה בזה, אכפת להם זה מזה. הרכילות הינה בת לוויה של הקהילתיות. אלא שהרכילות היא הצד האפל של הקהילתיות.

לעתים הגבול הדק בין גילוי עניין בחבר, לבין לשון הרע עליו, כמעט בלתי מורגש. יש צורך ברגישות רבה ובאבחנה דקה, כדי להכיר את הגבול בין השניים; כדי לדעת מה מותר לומר, היכן ומתי, כגילוי של אכפתיות ודאגה, ומה אסור, כיוון שזוהי רכילות רעה. ולעתים אין המדובר בגבול החמקמק, אלא ברכילות מרושעת, זדונית, בדיבה, בהפצת שמועות אכזריות, בסימון איקס על אדם. ולא אחת, רכילות הרסה חייו של אדם. ואווירת רכילות הרסה קהילות, ריסקה אותן.

מתוך תפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק (אדמו"ר חסידי בן המאה ה-18): "אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה".

* מתוך מאמר למידף, עלון קיבוץ אורטל