לפני למעלה מעשרים שנה, בעת לימודי התואר הראשון
שלי, כתבתי עבודה סמינריונית גדולה על אורי אבנרי. הייתה זו עבודה סמינריונית של
תואר ראשון, בקורס "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל,
אך בהיקפה, בעומקה וחדשנותה, היא הייתה יותר מעבודת דוקטורט. אף מחקר אחר שעשיתי,
גם בלימודי התואר השני שלי, אינו מתקרב לעבודה זו.
היה זה לאחר בחירות 1992. באותן בחירות, הודיע
אבנרי על תמיכתו במפלגת העבודה בראשות רבין. מאחר ומיום קום המדינה לחם אבנרי ללא
לאות במפא"י, מפלגת העבודה והמערך, בגלגוליהם השונים, והציג עצמו כ"אויב
מס' 1 של המשטר", הודעה זו הייתה דרמטית למדיי. שאלת המחקר שלי, הייתה
הניסיון לברר איך זה קרה.
האמת היא, ששאלת המחקר הייתה תירוץ, קולב לתלות
עליו את עצם המחקר, ולעמוד במתודולוגיה האקדמית. מה שעניין אותי באמת, היה עצם
המחקר על אורי אבנרי, הניסיון לפענח את התופעה.
אורי אבנרי ריתק אותי משחר נעוריי. מצד אחד,
עמדותיו הפוליטיות רחוקות ת"ק על ת"ק פרסה מעמדותיי. מצד שני, נמשכתי
מאוד אל כתיבתו, לסגנונו, לכישרונו ויצירתיותו – אין פובליציסט שהשפיע על סגנון
כתיבתי, בוודאי המוקדמת, כמו אורי אבנרי. ובנוסף לכך, ראיתי בו הוגה דעות פוליטי
מקורי, שגם כאשר איני מסכים אתו, מעניין אותי לקרוא אותו ולהתאתגר באמצעות הוויכוח
עם רעיונותיו, החורגים מסיסמאות ה"שמאל" הנדושות, שחדלו מזמן לשמש
בעבורי אתגר אינטלקטואלי. מגיל צעיר מאוד, קראתי בשקיקה את מאמריו ב"העולם
הזה". כנער, הייתי מגיע לתור שלי אצל האורתודנט שעה ארוכה קודם הזמן, ובולע
את גיליונות "העולם הזה". לאחר מכן, כשאבי עבר לעבוד ב"דפוס
החדש", שבו הודפס השבועון, הוא הביא לי את הגיליונות. קראתי בשקיקה גם את
ספריו של אבנרי.
במסגרת העבודה, קראתי וניתחתי אינספור מאמרים שהוא
כתב, קראתי שוב את כל ספריו, קראתי ספרים שנכתבו עליו וריאיינתי כמה משותפיו לדרך
במשך השנים. וככל שהעמקתי בעבודה, כך הלכה הערכתי אליו וקטנה, הלכה ודעכה. עם זאת,
הוא המשיך וממשיך עד היום לעורר את סקרנותי. גם במסגרת התואר השני שלי, כמעט 20
שנה מאוחר יותר, כתבתי עבודה גדולה על הזיקה של אבנרי לתנועה הכנענית ובפרט על
יחסי האהבה – שנאה בין אבנרי למנהיג התנועה הכנענית, המשורר יונתן רטוש.
במהלך הכנת עבודתי, נפגשתי עם אבנרי בביתו, לראיון
עומק שנמשך כחצי יום. יצאתי מן הריאיון ברגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר באיש שיחה
מרתק. אך היה משהו באישיותו, שעורר בי רתיעה מן הרגע הראשון של הריאיון.
הסברתי לו על מה אני כותב, והצגתי זאת
כ"ביוגרפיה פוליטית". והוא הגיב מיד: "מה זאת אומרת ביוגרפיה
פוליטית? אין לי ביוגרפיה אחרת. אין לי שום דבר זולת הפוליטיקה. כל חיי קודש
לפוליטיקה". כבר משפט הפתיחה עורר בי את התחושה שאחזה בי לאורך כל שעות הריאיון
– שאני משוחח עם אדם הבונה את האנדרטה של עצמו, שבוי בנראטיב המאדיר את שמו, והוא
עֶבֶד לאובססיה מגלומנית. ובנוסף לכך, לצד היותו איש שיחה מרתק, מצאתי אדם קר,
בלתי ידידותי בעליל, חף מאינטליגנציה רגשית (מושג שלא הכרתי באותם ימים), חסר כל
עניין בבן שיחו.
על כל אלה לא כתבתי מילה בעבודתי. זה לא היה
הנושא. אולם גם מה שעלה מן המחקר עצמו, לא העלה את ערכו של אבנרי בעיניי. כתבתי על
אובססיית הצבר שלו, כתבתי על השפעת שיטות התעמולה של המפלגה הנאצית בגרמניה על
שיטות התעמולה שלו, של עיתונו ובעיקר של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש",
כתבתי על הצד המיליטריסטי שבו (ספרו "בשדות פלשת 1948" הוא הספר
המיליטריסטי ביותר שקראתי, כולל תיאורי חדוות הלחיצה על ההדק וההרג) ועוד. ברמז,
ניתן להבין שאני רואה באבנרי אדם, שהדבקות באמת אינה בדיוק התכונה הדומיננטית ביותר
שלו. יתכן שבבוא היום אפרסם את העבודה הזאת.
שלחתי לאבנרי את העבודה, אך הוא לא הגיב. כעבור
כשנתיים, פגשתי אותו בכנסת. ניגשתי אליו, הושטתי אליו את ידי, אך היא נשארה תלויה
באוויר. מבחינתו, ניצב מולו אוויר. בספרו החדש "אופטימי", כל כך הרבה
פעמים מופיע המשפט "מאז לא החלפתי אתו מילה", כולל הקרובים אליו ביותר, כך
שאני בהחלט בחברה טובה.
"אופטימי" הוא האוטוביוגרפיה שהוציא
לאחרונה אבנרי, בן ה-91, שחלקה הראשון יצא לאור לפני שבועות אחדים, ובקרוב עתיד
לצאת גם חלקה השני.
הסוגה הספרותית האהובה עליי ביותר היא ביוגרפיה.
אין רומן מרתק מחיי אדם, בעיניי. קראתי בחיי מאות ביוגרפיות (רק לאחרונה קראתי את
הביוגרפיות של אלתרמן ושל יצחק קצנלסון). לעומת זאת, איני אוהב אוטוביוגרפיות. אין
בהן ראיה ביקורתית, מפוכחת, אובייקטיבית, שהיא תנאי לביוגרפיה טובה. לכן, אני ממעט
בקריאתן. אולם בשל העניין הרב שלי באבנרי ואהבתי את כישרון הכתיבה שלו, רצתי לקנות
ולקרוא את הספר. קראתי אותו בסקרנות רבה.
אורי אבנרי הוא אותו אורי אבנרי. שוב, אותה הכתיבה
המרתקת, המהלכת קסם על הקורא. השילוב של היכולת לספר סיפור, השפה המדויקת והיכולת
להעביר בצורה מעניינת רעיונות אידיאולוגיים מורכבים. ושוב, אותה השקפת עולם, שלא
חלה בה כל תמורה עם השנים, אך משום מה אבנרי משכיל לשווק אותה כהשקפה צעירה
ורעננה. מאורעות "האביב הערבי", למשל, לא סדקו כהוא זה את רעיונותיו
אודות "השתלבות במרחב השמי".
אך מעל הכל, הספר הזה הוא יצירה של מגלומן, שכל
חייו קודש ליצירת האנדרטה של עצמו. לאורך הספר הוא מפאר את עצמו, ועל מנת להעצים
את התפארת, הוא מגמד את האחרים, בעיקר את מי שהיו שותפיו לדרך. וכך, לאורך כל
הספר, דומה שאנו קוראים על גוליבר בארץ הגמדים. כמובן שאין בספר שמץ של ביקורת
עצמית, בחינת דרכו, ספקנות כלשהי, או חלילה הומור עצמי.
ניכר בכותב הספר, שהוא מעריץ הערצה גדולה את
הגיבור הראשי. בתחנות מסוימות בחייו הוא מהרהר, מה היה קורה אילו בחר בדרך שונה.
למשל, אלמלא הפסיק ללמוד בכיתה ח' (בוודאי היה פרופסור מכובד באוניברסיטה), אילו
נשאר בצבא (בוודאי היה אלוף בצה"ל) וכד'. אולם ספק אם הוא נתן את דעתו על
השאלה, מדוע ההישג הגדול ביותר שלו כמנהיג פוליטי, היה שני מנדטים? ומדוע כשהתמודד
בפעם השלישית לכנסת, לא עבר את אחוז החסימה.
הנראטיב המרכזי בספר, הוא שבפני הציבור הישראלי
הייתה בחירה בין שתי דרכים חלופיות, שאותן ייצגו שני מנהיגים חשובים. האחת היא
דרכו של דוד בן גוריון והשניה היא דרכו של אורי אבנרי. בן גוריון הנהיג את המשטר
הציוני, העסקני, המסואב, הלא דמוקרטי, שונא הערבים, הדבק בקולוניאליזם המערבי, המשליט
את הדת על המדינה, המדכא את המזרחים, שאינו חותר לשלום, המחפש שעות כושר למלחמה
וכו'. לעומת זאת, אורי אבנרי, המנהיג האלטרנטיבי, הציג דרך של השתלבות במרחב השמי,
הקמת אומה עברית נפרדת (אם כי לא מנותקת לחלוטין מן העם היהודי, בניגוד לרעיון
הכנעני), רודפת שלום ומשיגה אותו, יוצרת פדרציה עם המדינה הפלשתינאית בא"י
וקונפדרציה עם העולם הערבי כולו, השייכת לעולם החדש הבלתי מזדהה עם גוש המערב וגוש
המזרח ומסייעת לעמי אפריקה ואסיה להשתחרר מעול הקולוניאליזם, שיש בה הפרדה מוחלטת
בין הדת והמדינה ועוד ועוד. האסון ההיסטורי של מדינת ישראל ומקור כל צרותיה, היא הבחירה בבן גוריון
ולא באורי אבנרי, אך עדין לא מאוחר לשנות זאת. בנראטיב של אבנרי, הנושא העיקרי
שהעסיק את בן גוריון, ויורשיו, היה המלחמה האובססיבית באורי אבנרי.
אין זו רשימת ביקורת על הספר, אך פטור בלא כלום אי
אפשר, ובחרתי ללכת בדרכו של אלי תבור, שברשימת הביקורת שלו על הספר ב"חדשות
בן עזר" תיאר את אי הדיוקים (בלשון המעטה) המופיעים לאורך כל הספר, בעיקר כדי
להאדיר את שמו של הכותב ולגמד את שותפיו. תבור, שותפו של אבנרי לעריכת "העולם
הזה", הציג את הנטיה הזאת בתיאור סיפורי "העולם הזה".
אולם אי הדיוק, אולי מתוך יהירות של מי שיודע הכל
ואינו צריך לבדוק את עצמו, בא לידי ביטוי גם בשגיאות היסטוריות מביכות, לאורך כל
הספר. הנה כמה דוגמיות:
בע' 141, בפרק המספר על התקופה הריוויזיוניסטית
בחייו, מזכיר אבנרי את בנימין לובוצקי שפרש מהמפלגה הריוויזיוניסטית והקים את
"מפלגת העם". שמה של אותה המפלגה, לא היה מפלגת העם אלא "מפלגת
המדינה העברית".
בע' 144 מספר אבנרי על סדרת כתבות שפרסם ב-1943 בביטאון
המפלגה הריוויזיוניסטית "המשקיף" על התנועה הקיבוצית, ועל כך שהחתים את
העורך, אייזיק רמבה, על מכתב לראשי "איחוד הקבוצות והקיבוצים". אלא
שתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" נוסדה 8 שנים מאוחר יותר, לאחר הפילוג
בתנועת "הקיבוץ המאוחד", מתוך איחוד בין "חבר הקבוצות" ו"איחוד
הקיבוצים" – הזרם המפא"יי שפרש מ"הקיבוץ המאוחד".
במספר מקומות הוא הגדיר את משה סנה כאחד ממפקדי
הפלמ"ח, מה שלא היה ולא נברא.
בכתבו על הטמנת מכשירי האזנה במשרדו של מנהיג
מפ"ם מאיר יערי ב-1953, הוא ציין שבאותן שנים מפ"ם הייתה "חברה
בקואליציות ממשלתיות", בעוד באותן שנים מפ"ם הייתה אופוזיציה מרה ולוחמת
בממשלת מפא"י.
בפרק "כל אנשי שדה" – פרק מעניין במיוחד,
שבו ניתח, לשיטתו, את המנהיגים הביטחוניים של ישראל, הוא ציין שב"ג מנע את
קידומו של רבין ואת מינויו לרמטכ"ל במשך שנים רבות, ורק לאחר שפרש, אשכול
מינה את רבין. אכן, ב"ג עיכב את מינויו של רבין, אך כפי שמתאר רבין בספרו "פנקס
שירות", ב"ג היה האיש שהחליט למנות את רבין לרמטכ"ל, הבטיח לו את
התפקיד, ועם התפטרותו מתפקידו מסר למחליפו, לוי אשכול, את התחייבותו לרבין וביקש
ממנו לכבד את ההבטחה.
ניתן למצוא עוד דוגמאות רבות.
בסך הכל, הספר לא חידש לי הרבה. הקילומטרז' שלי
בכתביו של אבנרי רב, ואני מכיר היטב את הנראטיב של אורי אבנרי על אורי אבנרי.
החידוש העיקרי היה סיפור ילדותו של אבנרי, במשפחה יהודית אמידה בגרמניה. עד לספר
זה, אבנרי לא כתב כמעט מילה על תקופה זו, ואלו פרקים מעניינים מאוד. הפרקים
המרתקים ביותר, לטעמי, היו על מלחמת העצמאות, שבה אבנרי לחם ונפצע.
כרך א' מסתיים ב-1965, עם ההחלטה של אבנרי להקים
מפלגה ולרוץ לכנסת. על פי סיפורו של אבנרי, הוא השתתף בוועידה בינלאומית, שהיה
מיוזמיה, ואליה הגיע גם נציג רשמי של ישראל, ח"כ דוד הכהן, שנשלח בידי משרד
החוץ אך ורק כקונטרה לאבנרי, ובנאומו אמר: "אתם צריכים לדעת שאורי אבנרי לא
מייצג אפילו חלקיק של חלקיק של הציבור הישראלי!". ועל כך הוסיף אבנרי:
"יתכן שפסוק זה שינה את חיי. כי בו במקום החלטתי בלבי להוכיח שאני מייצג יותר
מ'חלקיק של חלקיק'. הייתה רק דרך אחת לעשות זאת: לרוץ לכנסת".
מעניין, בראיון אתי ובמקורות רבים אחרים, הסיפור
של אבנרי היה אחר לגמרי. בשנת 65' חוקקה הכנסת את חוק לשון הרע. אבנרי הציג את
החוק כחוק אנטי דמוקרטי לסתימת פיות, שמטרתו האמתית היא להילחם ב"העולם
הזה", עיתונו של אבנרי. אבנרי ועיתונו ניהלו מלחמה נגד החוק, אותו כינה אבנרי
במעין ראשי תיבות - "חולרע", וביום שבו החוק התקבל, הבין אבנרי שהדרך האפקטיבית
למלחמה במשטר היא בכנסת.
חרף ביקורתי, ברור שארוץ לקרוא את הכרך השני, ברגע
שיצא לאור.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
