* קו ישר עובר בין עסקת שליט לחטיפת הנערים. את
החטיפה אין לראות כאירוע העומד בפני עצמו, אלא כחלק מרצף של עשרות ניסיונות חטיפה
או התארגנויות לביצוע חטיפה, שסוכלו בידי כוחות הביטחון. הפלשתינאים למדו, שבני
ערובה ישראלים הם הבטן הרכה של ישראל. הם נוכחו, שמה שלא הצליחו לעשות בעשרות
פיגועי התאבדות המוניים, הם הצליחו בחטיפה אחת שהצליחה – לשבור את רוח העם ולכופף
את הנהגת ישראל. הם למדו, שבאמצעות חטיפה, הם יכולים לחלץ מן הכלא אלפי מחבלים
ובהם רוצחים רבים. רבים מן המשוחררים חוזרים לטרור, והם העומדים בראש מאמץ החטיפות.
עסקת שליט נועדה להציל את חייו של חייל ישראלי,
אך היא עלתה ועוד תעלה בחיי חיילים ואזרחים ישראלים רבים.
* ההלם והזעזוע מן החטיפה, מעידים על
ההישג הגדול של כוחות הביטחון, שסיכלו עשרות חטיפות בשנתיים האחרונות. כשאנו
שומעים סיסמאות בסגנון "אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו קלגסים השולפים
פלשתינאים מן המיטות שלהם באמצע הלילה", כדאי שנדע שכל "שליפת פלשתינאי
ממיטתו" מן הסוג זה, מנעה פיגוע, חטיפה או מעשה טרור אחר.
* טענה מוזרה ודבילית, הנשמעת כאן מאז
החטיפה, מאשימה את הממשלה באחריות לחטיפה, בכך ששחררה מחבלים, כיוון שלא רצתה
להקפיא את הבניה בהתנחלויות. כלומר, נקודת המוצא, היא שמו"מ עם הפלשתינאים
חייב להיות עם תנאים מוקדמים, וישראל צריכה לשלם לאבו מאזן על נכונות להואיל לשבת
אתנו. השאלה היא רק האם התשלום יהיה בהקפאת בניה או בשחרור מחבלים. אלא שאילו
הממשלה הייתה מקפיאה בניה, בעקבות החטיפה היו מאשימים אותה באחריות בשל התעקשותה
לא לשחרר מחבלים, עד כדי כך שהעדיפה להקפיא את הבניה.
רינה מצליח העלתה לראשונה את הטענה
הדבילית הזאת בשידור חי בערוץ 2. אהוד יערי השתנק, ושאל כלא מאמין "את
רצינית?" והיא ממש נעלבה.
* נתניהו צדק בהטלת האחריות לשלומם של
החטופים על אבו מאזן. יש להבחין בין אחריות לאשמה. להבדיל מערפאת בפיגועי ה"אינתיפאדה"
השניה, אין ספק שאבו מאזן אינו עומד אישית מאחורי החטיפה, לא רצה בה ואינו אשם בה.
אולם כנשיא הרשות הפלשתינאית ומייצג העם הפלשתינאי, הוא נושא באחריות למעשים
הנעשים ברשות או בידי אנשיה. שלטון אינו רק כיבודים אלא אחריות. אבו מאזן, על אף יללות
הקורבניות שלו, הוא שלטון – הוא נשיא, יש תחתיו ממשלה וראש ממשלה, משרדי ממשלה,
כוחות ביטחון, זרועות מודיעין, שלטון מקומי, בתי משפט, בתי סוהר, שגרירויות בעולם
וכו'. ובתור שכזה, הוא נושא באחריות ואל לנו לאפשר לו להתחמק ממנה, כשנוח לו.
* זיו תדהר, פובליציסט ולשעבר שדר
בגל"צ, פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט סאטירי, כמיטב האירוניה שלו, בנוסח הבא:
"אנחנו, אנשי אקדמיה ואנשי רוח ישראלים, יוצאים בזאת בגילוי דעת לראש ממשלת ישראל,
ומביעים דאגה מהפעולות שישראל נוקטת בשעות האחרונות לשחרור החטופים. כיהודים
וכישראלים, לא נוכל עוד לשתוק ולעמוד מנגד. אנחנו מסתייגים מכל פעילות אלימה של
צה"ל, המדרדרת את האזור לסבב הסלמה מיותר, וקוראים בזאת לסיים את המשבר בדרכי
הידברות ופיוס. די למלחמה. כן לשלום".
שיתפתי
את הפוסט הזה בדף הפייסבוק שלי. ומיד החלו לעלות תגובות המתייחסות אליו כאל גילוי
דעת אוטנטי של "אנשי אקדמיה ורוח ישראלים". מה שמוכיח עד כמה דייק זיו
באירוניה שלו. עד כמה הוא היה נאמן למקור. מצחיק? עצוב.
* התנהלותו של נתניהו בבחירת הנשיא הייתה
ביטוי להעדר מנהיגות. פסילת אדם ראוי מתוך נקמנות אישית, בניגוד לכל שיקול ציבורי;
לא מפלגתי, לא קואליציוני ולא לאומי. התנהלות נמהרת, חובבנית, מפוחדת, ממש
היסטרית, בלי לפסוח על אף שגיאה. אובססיה שאיש אינו יכול להבין אותה, לא בציבור
ולא במערכת הפוליטית, לעשות הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין, כולל הצעות בדקה
ה-90 לבטל את מוסד הנשיאות (אין זה מן הנמנע, שבעוד 7 שנים הוא עצמו יתמודד על "התפקיד
המיותר"), להאריך את כהונתו של פרס – אף שפרס פגע קשות בו, בממשלתו
ובמדיניותו, חיפוש מן הגורן ומן היקב של מועמדים וזניחתם. ואחרי הכל, הוא נכשל,
והאיש שעד הרגע האחרון ניסה למנוע את היבחרו – נבחר. בסופו של דבר, נתניהו פגע
בעיקר בעצמו, בתדמיתו, במשילות שלו ובמנהיגותו.
* עם זאת, דומני שהמחשבים את קצה של
ממשלת נתניהו לאחור, טועים ויתבדו. הם מזכירים לי את הקדנציה הקודמת, שבה החל מן
השנה הראשונה, בפתיחתו של כל מושב של הכנסת, הפרשנים והעיתונאים הסבירו מדוע בהכרח
זה המושב האחרון של הכנסת והממשלה. בסופו של דבר הממשלה השלימה תקופת כהונה שלמה.
להערכתי, כך יהיה גם הפעם. בניגוד
לדיבורים על משבר משילות, המשילות והיציבות הפוליטית בישראל דווקא התחזקו מאוד
בשנים האחרונות. הסיבה לכך, היא הנהגת אי אמון קונסטרוקטיבי בתקופת שרון וביוזמתו.
היום, כדי להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, יש צורך בתמיכה של 61 ח"כים
במועמד חלופי לראשות הממשלה. הסיכוי שהדבר יקרה קלוש ונדיר.
עד אותה רפורמה, בכל יום ב' הצעות אי
האמון בממשלה סיכנו את קיומה, וגרמו לכך שמיום שני ליום שני נערך מו"מ
קואליציוני עם כל סיעה ואף עם ח"כים מרדנים, והממשלה נסחטה ללא הפסק. הדבר
כִּרְסם קשות במשילות, שחק את הממשלות והקואליציות וגרם לכך שאף ממשלה לא הצליחה
להוציא את ימיה. הממשלה הראשונה שנבחרה אחרי קבלת החוק נפלה עם התפטרותו של
אולמרט, בשל פרשיות השחיתות והפלילים שלו. אולם בקדנציה הקודמת של נתניהו, החוק
עמד במבחן וכך יהיה, להערכתי, גם בממשלה הנוכחית (אף שזו קואליציה הרבה יותר
הטרוגנית).
* כאשר שמעון פרס הציג את מועמדותו
לנשיאות, לפני 7 שנים, כתבתי ב"פתיתים", טור סאטירי שכתבתי באותם ימים
בפורטל לצדק חברתי וזכויות האדם BSH
(שלצערי כבר אינו קיים), שפרס רוצה את תפקיד הנשיא, כקרש קפיצה לקראת התמודדותו על
ראשות הממשלה בגיל 91. אז זה היה מצחיק. אין זה מן הנמנע, שאפשר להעביר את הטקסט
מהטור הסאטירי למדור הפוליטי.
* משפחת ריבלין רוצה להמשיך לגור בביתה
הצנוע. אני מעריך זאת מאוד, ומבין אותם – אין לי ספק שאילו הייתי במקומם, זה היה
גם רצוני. אולם אין להסכים לכך, מאחר ומשמעות הדבר היא כפל הוצאות על אבטחת שני
הבתים, וטורח לשכנים בשל דרישות האבטחה.
* שוב עולה לכותרות סוגיית בתיה של משפחת
נתניהו. הסוגיה עלתה בעבר, בעלויות הבריכה ועוד ועוד. וכאן יש לקבוע כלל ברור –
מדינת ישראל מממנת את בית השרד של ראש הממשלה (ואני תומך בשדרוג בית רוה"מ,
בשל פונקציות האירוח הכרוכות בו, כמקובל בעולם כולו), אך אין היא מממנת בשום אופן
אף הוצאה של ביתו הפרטי.
ולגבי פרשיית הריהוט – אני מקווה מאוד
שההכחשות נכונות ויתברר שמדובר בחשד שווא. אם יתברר שאכן משפחת נתניהו רימתה
בהחלפת הרהיטים, הרי שמעבר לשחיתות, מדובר גם בטמטום. האם הם אינם מבינים שתפקידם
מעמיד אותם תחת זכוכית מגדלת של הציבור, התקשורת, ביקורת המדינה וגורמי אכיפת
החוק? הם לא הבחינו בכך, שהציבור נעשה פחות ופחות סובלני לשחיתות שלטונית?
הוא הדין לגבי פואד, שטרית ושות'. האם מי
שיש להם שלדים בארון, אינם מבינים שברגע שהם מעמידים את עצמם למשרה הרמה,
ארונותיהם (וכספותיהם) יפתחו?
כמובן שהציפייה מהם היא בראש ובראשונה
לטוהר כפים. אבל – כזה טמטום?
* אל קאעידה בצעו את מתקפת 11 בספטמבר.
בתגובה ארה"ב הפילה את סדאם חוסיין. במקום סדאם עלו לשלטון שיעים, תומכי
איראן. את השלטון השיעי מביסה אל קאעידה. חד גדיא, חד גדיא.
* ביד הלשון
* ברכות לנשיא הנבחר, רובי ריבלין, שגבר
על אינפלציה של נשיאים בכוח (פוטנציה).
האסוציאציה הראשונה שלי לנשיאים היא
הפסוק ממשלי (כ"ה, י"ד) "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן".
אלא שאין קשר בין הנשיאים הללו והללו. יש שני מובנים למלה נשיא. לצד הנשיא שבו
עיסוקנו, גם ענן נושא גשם נקרא נשיא. הפסוק מתאר מציאות שבה השמים מכוסים ענני
גשם, רוח מנשבת, האווירה היא של סגריר, אך הגשם המיוחל אינו יורד. זו אלגוריה
ליצירת אווירה לקראת פעילות או מעשה, עם הכנות רבות והתארגנות, ולבסוף הפעילות
עצמה לא התקיימה.
המשמעות השניה היא הדמות העומדת בראש מדינה,
ארגון, חברה. הראשון בתנ"ך המכונה נשיא הוא אברהם אבינו, המכונה כך בפי תושבי
חברון, שבה הוא מחפש חלקת קבר לאשתו: "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ".
הביטוי מופיע פעמים נוספות בתנ"ך. בתקופת המשנה והתלמוד, הנשיא היה ראש
הסנהדרין, ולמעשה ראש האומה. בימינו אנו משתמשים בביטוי לראשי מוסדות אקדמיים, בתי
המשפט, חברות וארגונים, אך בראש ובראשונה למי שעומדים בראש מדינה רפובליקאית – הן
בדיקטטורה, הן במשטר נשיאותי דמוקרטי והן בדמוקרטיה פרלמנטרית, שבה הנשיא הוא בעל
תפקיד ייצוגי, סמלי. כלומר, כל ראש מדינה שאינו מלך, הוא נשיא.
* במהלך הבחירות לנשיאות, נשמע הביטוי
"אקדוחנים" ו"אקדוחניות", כגינוי למי שפעלו לחשיפת שחיתות של
מועמדים לנשיאות. כמיטב תרבות העולם התחתון, הבעיה אינה במושחת, אלא
ב"מלשין". אך... אילו לפחות הקפידו על איות נכון.
שכן... אין לומר "אקדוחן", כי
אם אֶקְדְּחָן = אדם נושא אקדח.
מהיכן, אם כן, הביטוי אקדוחן? זהו שריד
מגרסה ישנה של המילה אקדח – אֶקְדּוֹחַ. לאחרונה, הביטוי שוחזר בדמותו של השר רפי
איתן ב"ארץ נהדרת". דמותו בסאטירה, הייתה של זקן מנותק, בלתי מעודכן,
המדבר בלשון ארכאית. בין השאר, הוא לא אמר אקדח אלא אקדוח.
האקדוח אינו טעות, ובמילון אבן שושן הוא
מופיע אף היום לצד אקדח כמילה תקנית. הוא מופיע אף בכמה שירים. ב"שם שועלים
יש", של קדיש יהודה לייב סילמן, מופיעות השורות [נא להצטרף בשירה נלהבת]:
כֵּיצַד תְּגָרֵשׁ
בָּחוּר
טוֹב שֶׁלִּי?
כֵּיצַד
תְּגָרֵשׁ
חֲבִיבִי
שֶׁלִּי?
בָּאֶקְדּוֹחַ, יַלְדָּתִי!
בָּאֶקְדּוֹחַ, נִשְׁמָתִי!
בָּאֶקְדּוֹחַ, תַּמָּתִי,
יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!
הֵיכָן אֶקְדּוֹחַ יֵשׁ
בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי?
הֵיכָן אֶקְדּוֹחַ יֵשׁ
חֲבִיבִי שֶׁלִּי?
בְּמַחְצַלְתִּי, יַלְדָּתִי!
בְּמַחְצַלְתִּי, נִשְׁמָתִי!
בְּמַחְצַלְתִּי, תַּמָּתִי,
יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!
וכך בשירו של אלתרמן "כלל
גדול": "ובראותי מופתים של יצרים וכוח / בדבר ספרות צעיר של פרוזה או של
שיר, / או דבר שירה-בפרוזה בה כל ניב – אקדוח / וכל דיבור דרבן וכל פסוק הוא שריר
[...]".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
