* עוד לא ידוע דבר ממשי על החטיפה, וכבר
מתחיל קמפיין לעסקת שחרור מחבלים. אריה גולן שאל על כך את ליברמן. ליברמן הביע
התנגדות נחרצת לשחרור מחבלים (לדעתי, עדיף היה אילו סרב להשיב על שאלה זו בעיתוי
זה), וגולן נזעק: "זאת החלטה אכזרית! המשמעות שלה עלולה להיות שנמצא שלוש
גוויות".
אולי מוטב להזהיר את הפלשתינאים, שהתגובה
הישראלית למקרה כזה תהיה "בלתי מידתית", בפרופורציות של עסקת שליט.
*
ח"כ הרצוג התראיין ב"קול ישראל", ובתגובה על הטלת האשמה על החטיפה
על אבו מאזן, בהודעותיו של ראש הממשלה, הוא אמר: "צריך להתעסק עכשיו רק במה
שמקדם את חזרתם הביתה של החטופים, ולא במשחקי האשמות". אמר, ומיד החל להאשים
את הממשלה.
* לטענת הרצוג, הפיגוע הוא תוצאת הנתק במו"מ
(שבו, כידוע, אשמה ישראל...). הוא התעלם מן העובדה, שבשנתיים האחרונות סוכלו עוד כמאה
ניסיונות חטיפה, חלקם הגדול בעת קיום המו"מ.
* מחוללי מעשי הטבח והחטיפה בניגריה, מבצעי מעשי
הטבח ההמוני בעיראק ובסוריה, חוטפי הנערים באזור חברון וח"כ חנין זועבי,
מייצגים אותה תרבות. זאת התרבות השלטת במזרח התיכון, ובתוכה הצלחנו לבנות מדינה
יהודית דמוקרטית נאורה, מתקדמת, מפותחת וחזקה. יש מי שעוד אוחזים ברומנטיקה של
"להשתלב במרחב" (יש כמה כאלה). לא, תודה.
* ניקוב צמיגי מכוניתו של קצין צה"ל ביצהר,
בעיצומו של מבצע "שובו בנים", מבהיר הבהר היטב את פירוש המושג גיס
חמישי.
* הגיע הזמן שהממשלה תיקח אחריות ותנהיג תחבורה
ציבורית רצינית ביהודה ושומרון. הממשלה אינה יכולה להתעלם מצרכי ביטחון בסיסיים של
אזרחיה.
* האשמת הנחטפים בחטיפתם בשל לקיחת טרמפים, מזכירה
את האשמת נאנסת באינוסה כיוון שלבשה מיני. בשני המקרים, הנחת העבודה היא שהאונס או
החטיפה הם מצב טבעי, ועל הקורבן להתאים אליו את עצמו. אם נפגע, האשמה היא בו. זו
גישה אנטי מוסרית.
* גדעון לוי, חלון הראווה של עיתון
"הארץ" כתב מאמר תחת הכותרת "החטיפה הוזמנה על ידי ישראל".
המסר של המאמר היה תמיכה בלתי מסויגת בחטיפה, שהיא צעד מובן מאליו של אין ברירה,
לנוכח העובדה שישראל מסרבת לשחרר את ה"אסירים הפוליטיים" ומתעלמת משביתת
הרעב שלהם (זאת אחרי אלפי המחבלים ששוחררו). למעשה, בכך שישראל לא שחררה את כל
המחבלים, היא הזמינה את החטיפה, כי היא לא השאירה לפלשתינאים ברירה. עיתון שיש עמו
קלון.
* לפני ואחרי החטיפה, נמשך פשע המלחמה הברברי –
ירי הטילים מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. כעת, כשאין עוד נתק בין
הרש"פ לרצועת עזה, הרש"פ נושאת באחריות מלאה לפשע הזה.
* הראשון שהעלה על ראש שמחתנו את בקעת הירדן, כחבל
ארץ הכרחי לקיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בת קיימא, בעלת גבולות בני הגנה,
היה יגאל אלון, כאשר הציג, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, את תכנית אלון, בה הציע פשרה
טריטוריאלית ביהודה ושומרון. כאשר במו"מ עם הפלשתינאים, נתניהו דרש נוכחות
צבאית לאורך נהר הירדן לכמה שנים (על פי הדלפות שלא אושרו), דבריו הם צל חיוור
לרעיונותיו של אלון, שדיברו על ריבונות, התיישבות ושליטה ביטחונית בבקעת הירדן
כחבל ארץ משמעותי.
בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד ב-1976, אלון
היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם
ומצמצם: "לגבי
שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן,
הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא
נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות
במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק
בקעתית". זו הייתה גם השקפת העולם של תלמידו של אלון, יצחק רבין, עד נשמת אפו
האחרונה. בנאומו האחרון בכנסת, לפני הרצח, בו הציג את תכניתו להסדר קבע עם
הפלשתינאים, ובו הציג את הקווים האדומים הטריטוריאליים שלו, האזורים מהם ישראל לא
תיסוג, הוא הקפיד לציין: "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה", כלומר
בהתאם לרעיונותיו של אלון.
אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך
הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח,
ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות
התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".
* פרט מעניין, אפרופו מצוקת הדיור. בשנות החמישים,
מדינת ישראל העניה הכפילה את עצמה פי 2.5, בזכות גלי העליה הגדולים, וכל עולה מצא
במהרה קורת גג. באותה תקופה, אפילו לא היה קיים משרד השיכון, ולא היה שר שיכון,
אלא אגף שיכון במשרד העבודה.
* באוניברסיטת בר אילן נערך בתחילת השבוע כנס
אקדמי דו יומי בנושא הזמר העברי, של המרכז לחקר הזמר העברי וגלי צה"ל:
"מי אני? שיר ישראלי" מס' 11. גם אני השתתפתי בו, במושב שהוקדש לנעמי
שמר, במלאת עשור למותה. אני הרציתי על הנושא: "השמחה שלי היא המחאה שלי"
– שירתה הפוליטית של נעמי שמר.
בברכתו לכנס בפתח יומו השני, סיפר מפקד גל"צ
ירון דקל על חייל בתחנה שלשאלתו לא שמע ולא הכיר את השיר "מסביב
למדורה", והביע חשש שהזמר העברי הקלאסי הולך לאיבוד. הוא קרא לחשיבה איך
מונעים זאת. אשרי מפחד תמיד ויש מקום לדאגה ובעיקר לעשיה (אני אישית עוסק רבות בשימור
והפצת הזמר העברי), אבל אני הרבה יותר אופטימי. אני דווקא רואה חיבור הולך וגדל של
הדור הצעיר לזמר העברי הקלאסי.
הוכחה לכך קיבלנו ערב קודם לכן, בתום היום הראשון
לכנס, במופע מקסים של תלמידי ביה"ס "רימון", משירי נעמי שמר
בעיבודים מגוונים ומקסימים: "צעיר, שוצף, קוצף ומתחצף".
"רימון" הוא בית היוצר של דור המוסיקה הישראלית הבא. על הבמה היו זמרות
וזמרים נגנות ונגנים רבים, בשלל כלים. הביצועים היו מקוריים ויצירתיים, שהשכילו
לשמור על המקור ובעת ובעונה אחת לקחת אותו למקומות עכשוויים. שני העיבודים
והביצועים שריגשו אותי במיוחד, היו עיבוד רוק ל"מר נרקיס" וביצוע של
הרכב אקפלה ל"לשיר זה כמו להיות ירדן". הנחה בחן רב אריאל הורביץ, מורה
ב"רימון" ובנה של שמר. אני אופטימי – כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא
תחסר.
* ביד הלשון
בשבת הבעל"ט, נקרא את פרשת "קֹרח",
וזו הזדמנות לעסוק בביטוי "מחלוקת לשם שמים", הקשור אליה.
בפרקי אבות נאמר: "כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא
לְשֵׁם שָׁמַיִם – סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֵין
סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם" (פרק ה' משנה כ').
מה פירוש "מחלוקת שסופה להתקיים"?
מחלוקת, שהטיעונים שעלו בה, יתבססו ויישארו עמדות וטיעונים רלוונטיים לדורות.
מכאן, שמחלוקת אינה חייבת בהכרח להיפתר, ויתכן שהפתרון הנכון היום הוא לא הנכון
בעתיד, ושבעתיד דווקא העמדה שהיום אינה מקובלת, תהיה המובילה. אבל שתי העמדות
מכובדות וראויות. למה? כיוון שהיה זה ויכוח לשם שמים, כלומר ויכוח ענייני, מתוך
רצון כן להגיע לאמת. לא כן, מחלוקת שאינה לשם שמים, כלומר כזו שמטרתה זרה, כמו
רצון בכוח פוליטי, בכסף או בכבוד.
בהמשך המשנה, היא נותנת דוגמאות. הדוגמה למחלוקת
לשם שמים, היא מחלוקת הלל ושמאי; שני בתי המדרש, שהתרכזו סביב שני החכמים, גדולי
הדור, בני הפלוגתא, הלל ושמאי. הם היו חלוקים כמעט על כל דבר, אך הייתה זו מחלוקת
לשם שמים, שהפרתה את הדיון ההלכתי לדורות ועד ימינו. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם
שמים היא "מחלוקת קֹרח וכל עדתו", כלומר המרד של קרח ותומכיו במשה
ובתורתו, עליו נקרא השבת, שלא עמד מאחוריה כל עניין ערכי, אלא אינטרס פוליטי כוחני
לשמו.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
