* "נקמת דם ילד קטן, לא ברא השטן",
ציטט רוה"מ את ביאליק, מתוך "על השחיטה", השיר שכתב אחרי פרעות
קישינב. האמת היא שביאליק לא קרא לנקם, להיפך. "ארור האומר נקום", כי
אין נקמה, כי השטן טרם ברא נקמה על רצח ילד קטן. אולם הוא טבע מטבע לשון, שאי אפשר
שלא לאמץ אותה, כאשר מדובר ברצח ילדים, גם כאשר אין המדובר בילד קטן אלא בנערים.
גם אני, כששמעתי על הרצח, (אף שכבר זמן רב הערכתי שמדובר ברצח), חשבתי מיד על
הפסוק החזק הזה, משירו של ביאליק.
התגובה על הטבח הנתעב חייבת להיות קשה
וכואבת מאוד.
* ועוד מתוך "על השחיטה": "אַף-אַתֶּם
לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה / וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ".
* ועוד מתוך "על השחיטה": "וְיִקֹּב
הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! / יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים".
* עלינו להיגמל מהפנטזיה של
"השתלבות במרחב". אנו חיים במרחב דמים. אנו חיים במרחב של רוצחי ילדים.
זאת האמת. עלינו להיבדל מהסביבה, ולחזק את זהותנו ומהותנו כמדינה יהודית דמוקרטית,
שונה בצביונה ובערכיה מן המרחב הסובב אותנו.
* המתפרעים הצורחים "מוות
לערבים" ומכים ערבים חפים מפשע, מנסים לשלב אותנו במרחב, ולאמץ את הנורמות
שלו. אם חפצי חיים אנו, לא ניתן להם להרוס אותנו.
* הרוצחים אינם רק החיילים הקטנים, אלא
בעיקר המנהיגים והמפקדים השולחים אותם, המסיתים אותם, הקובעים את המדיניות,
המסמנים את הדרך. כפי שהשכלנו להגיע ליאסין ורנתיסי, כך ביכולתנו להגיע לחאלד
משעל, הניה ומחמוד א-זאהר.
* ככל הידוע לי, למעלה מ-900 משוחררי
עסקת שליט עדין חופשיים.
* בהתייחסו להסלמה בירי הרקטות מרצועת
עזה, דיבר ראש הממשלה על השקט ששרר מאז "עמוד ענן". שקט?! לאורך כל
התקופה לא חדל "טפטוף" הטילים. האם מדינה יכולה להשלים עם מכסת טילים על
אזרחיה, ולהציג זאת כ"שקט"? המחדל היה אחרי הטיל הראשון שנורה לאחר
המבצע. היה צריך להגיב עליו בכל העוצמה. אבל אנחנו "היכלנו" את הטיל הזה
ועוד עשרות אחריו, ועכשיו אנו תמהים כאשר הטפטוף הפך לזלעפות.
* יש לציין, שירי טילים מכוון לעבר
אוכלוסיה אזרחית, הוא פשע מלחמה כבד. אין תגובה על פשע כזה, שניתן להגדירה
כ"בלתי מידתית".
* ברית המילה, על כל הקושי והכאב הכרוכים בה, היא
המקוימת והמכובדת ביותר בכל התרי"ג – על פי הסקרים, 98% מן היהודים בישראל
מלים את בניהם. זאת, אף שאין כל חוק המחייב זאת, ואף בית דין הכופה זאת. למיטב
הכרתי, יש קשר בין כיבוד המצווה הזאת לבין אי כפייתה. בכך שהיא נתונה לבחירה
חופשית, אין היא מעוררת אנטגוניזם ואין כל צורך למרוד בה.
לכן, היטיבו שופטי בג"ץ לפסול את דרישת בית
הדין הרבני לחייב אם גרושה למול את בנה בניגוד לרצונה. הם היטיבו לפסוק לא רק מצד
זכויות הפרט, אלא גם מצד קיום המצווה הזאת, המשמעותית כל כך לזהות היהודית,
להמשכיות היהודית.
עם זאת, במקרה המשפטי הפרטי שנדון, עלתה סוגיה
הראויה לבחינה, שעוד תידון בבית המשפט לענייני משפחה, והיא מה עושים במקרה ששני
בני הזוג חלוקים בשאלת ברית המילה. במקרה כזה, כל פסיקה היא כפיה על אחד מן
הצדדים.
* אין מקום לכל אמצעי כפיה וחקיקה בכל הנוגע לבחירותיו
התרבותיות של הפרט, אך יש מקום להכרעות ציבוריות בכל הקשור לדמותה של הפרהסיה
היהודית. אני שולל מכל וכל את הגישה על פיה הפרהסיה היא המקום שבו אני עושה מה
שאני רוצה, כל עוד לא נקטתי באלימות כלפי מישהו אחר. הפרהסיה היא המקום שהציבור
מעצב אותו, על פי ערכיו, רצוי מתוך סיג ושיח פתוח ומתחשב, וככל הנדרש גם באמצעות
חקיקה.
בפרהסיה יהודית, השבת אינה יום ז' בשבוע. השבת היא
התרומה הגדולה של היהדות לאנושיות, וכפי שכתב אחד העם, שהיה אתאיסט מוצהר, היא
הביטוי הנעלה למותר האדם מן הבהמה. השבת היא בעלת ערך חברתי, תרבותי, אנושי, ואינה
עניינם של הדתיים בלבד. בניית הצביון של השבת בפרהסיה היהודית, אינה פשרה בין
הדתיים הרוצים בשבת לבין החילונים המואסים בשבת. השבת שייכת לכל היהודים.
השבת היא יום המנוחה, יום התרבות, יום הנופש והקיט,
ויש לאפשר בה פתיחה מסוימת של עסקים שיאפשרו לכלל לקיים אותה ככזאת. אין לאפשר לה
להיות יום מסחר ועסקים, על פי החזון של דת הבצע והחומרנות, גם כאשר היא מתחפשת
ל"ליברליות", כביכול.
יצאתי נגד המגמה של עיריית ת"א להלבין את
העבריינות של פתיחת עסקים בשבת, ואני תומך בהחלטתו של שר הפנים גדעון סער בנדון,
שהיא החלטה מידתית ומאוזנת מאוד. אני גאה בו על אומץ לבו להחליט בניגוד לבון טון
של המיליה התקשורתי, תוך נכונות להסתכן בלינץ' התקשורתי הצפוי לו, בעיקר בדרך
המכוערת של הגחכה. אני מאמין שבג"ץ לא יקבל את העתירה נגד שר הפנים, ולא יכפה
עליו לא לאכוף את החוק.
* נרי אריאלי, איש "שמאל" רדיקאלי
מקיבוץ עין גדי, כתב בפייסבוק רשימה נגד היחס של ישראל למהגרים, וסיים אותה בקריאה
דחופה להוציא את ישראל ממשפחת העמים. מי שמסוגל להוציא תחת מקלדתו משפט אנטישמי
גזעני ארסי כל כך – לכל מה שכתב לפני כן, אין ערך אפילו של נפיחה.
* אגב, במאה שעברה כבר ניסה מישהו להוציא את ישראל
ממשפחת העמים. אם אינני טועה, הוא התאבד בבונקר בחברת אווה בראון.
* לא אחת, כאשר אני כותב על התופעות המחרידות של
אנטי ציונות / אנטי ישראליות / אנטישמיות מצד יהודים וישראלים, אני מקבל תגובות
מיתממות בנוסח: "מה רע בביקורת? אסור למתוח ביקורת על ישראל?" וכי
השוואת ישראל לנאצים, קריאה להוצאתה של ישראל ממשפחת האומות וביטויי שנאה מעוררי
פלצות מן הסוג של ארגון "זוכרות" ושל עיתונאים כגדעון לוי, אורי משגב
וספי רכלבסקי, ראויים להגדרה "ביקורת"?
בספרם המצוין והחשוב "יהודים ומילים",
מיטיבים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג לתאר את האבחנה בין ביקורת לשנאה עצמית ולתת
בהם סימנים: "כאן נעוץ ההבדל העמוק בין מבקריה החדשים של התרבות הציונית
למבקריה הישנים. ייאושו של ברנר וכאבו של ס. יזהר, וכל הספקנות והאירוניה והסרקזם
של החלוצים ושל בניהם, ואף ספריו המוקדמים של הסופר שביננו, שנכתבו מתוך הקיבוץ ברִתחה
ובחמלה, כל המרידות והכפירות הללו התרחשו בתוך הבית פנימה. ובוודאי בתוך החלל
הלקסיקלי של ספרי היהודים. בניגוד מוחלט לכך, הדקונסטרוקציה והפוסט-קולוניאליזם
והפוסט-ציונות פועלים מבחוץ, במילים מושאלות ובמונחים המתורגמים מלקסיקונים אחרים.
על כן ביקורתם של דוברי הזרמים הללו, גם אם היא חשובה ונכוחה, בדרך כלל אינה נגועה
לא באינטימיות ולא בספק עצמי מר ולא בפצעי אוהב". אני הייתי מוותר רק על המילים
"גם אם היא חשובה ונכוחה". היא לא.
כאשר מטיחים בי את הטענה שאני שולל
"ביקורת", אני מגחך. אבותיי הרוחניים, מוריי ורבותיי, מקורות השתיה שלי,
היו גדולי המבקרים של העם היהודי, של הציונות ושל מדינת ישראל, לצד היותם גדולי
אוהביה, משבחיה ומאדיריה ולא ראו שמץ של סתירה בין השניים כי אין סתירה בין
השניים. כאלה היו ביאליק וברנר, גורדון וברל, אלתרמן ושלונסקי.
עמוס עוז הוא מבחינתי יריב אידיאולוגי ופוליטי
חריף. "יהודים ומילים" עוסק בתשתית הרעיונית העמוקה יותר מן העמדות
הפוליטיות והאקטואליות, ואני מוצא את עצמי מזדהה כמעט עם כל מילה בספר. ברשימת
המקורות בסוף הספר, מסתמכים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג על מסה שכתבתי על שלונסקי,
כמקור להבנת המסר הביקורתי והחתרני של שיר שבת של שלונסקי. הם מצטטים מתוך השיר,
ומוסיפים: "השורות האלה מרגשות עד דמעות את מחברי הספר הזה ... מפני שהן
מבטאות גם אומץ לב וגם לב שבור. במובן זה עודנו נמנים עם היהודים העברים המודרניים
החצויים, לא עם הישראלים הפוסט מודרניים השלמים".
עמוס עוז ובמידה מסוימת גם בתו פניה עוז זלצברג,
הם מבקרים חריפים של מדיניות ישראל. אולם ספרם הוא שיר אהבה והלל לעם היהודי,
להיסטוריה היהודית, ליהדות ולציונות.
* ראיתי, לראשונה, קטעים מתוך "The
voice",
תכנית שעצם הבחירה הפרובינציאלית והפלצנית בשמה בשפה האנגלית, מעוררת בי דחיה.
התפלצתי מהתנהגותו של אביב גפן. לכאורה, יושר ויושרה של אדם האומר דוגרי, בפנים,
את האמת האמנותית חסרת הפשרות שלו. אבל אני לא קונה את הפוזה. אני ראיתי אדם בוטה,
גס רוח, אלים מילולית, העושה סיבוב על חשבונם של המתמודדים אותם הוא משפיל בפומבי.
... ובסוף הם בוחרים בו כ"מנטור" (כי "חונך" זה לא מספיק
פלצני).
* איני מתעניין במיוחד בכדורגל, גם לא במונדיאל.
ובכל זאת... אני בעד הולנד. למה הולנד? כדי להבין זאת, אחזור 40 שנה אחורה,
למונדיאל 1974. אז, כילד בן 11 התעניינתי מאוד בכדורגל. אבל כדי לצפות בעניין
ובמתח במשחק הגמר בין הולנד לגרמניה, לא הייתי צריך להיות אוהד כדורגל. דומה, שכל
המדינה הייתה מרותקת למשחק הזה, כאילו ישראל היא ששיחקה בו. בעת השידור הישיר
בערוץ היחיד, הרחובות היו כתחת עוצר. אפילו אמא שלי (!) צפתה במשחק.
את גרמניה, כל יהודי נורמלי שונא (אל תקפצו, לא
אמרתי כל יהודי. אמרתי כל יהודי נורמלי). ואילו הולנד, הייתה בתקופה שאחרי מלחמת
יום הכיפורים הטובה בידידותינו, שעמדה באומץ מול חרם הנפט הערבי. יותר משהמשחק היה
תחרות בין יוהאן קרויף לבקנבאואר, הוא היה בין בני אור ובני חושך. כאשר ניסקנס
הבקיע שער לטובת הולנד, שאגות השמחה נשמעו מכל חלון.
אבל בסוף, הרעים ניצחו. ואחרי 40 שנה, הגיע הזמן
לתקן את המעוות.
* איך לכתוב על רומן, בלי להסגיר את צפונותיו ובלי
לפגום בחוויית ההפתעה של הקורא?
מבלי להיכנס לפרטי העלילה, אני ממליץ בחום על ספרו
החדש של חתן פרס ישראל נתן שחם "חשבון רדום". גם בגיל 89 לא נס לחו של
שחם, וספרו רענן, משובב נפש, עדכני וגדוש בהומור ואירוניה דקה. הספר הוא ביוגרפיה
של ספר, ובעצם ביוגרפיה של ביוגרפיה. הוא מתאר ומתעד תהליך של כתיבת ביוגרפיה על
סבו של המספר. ומכאן מתפשט הספר לסיפור משפחתי מרתק ועסיסי, רצוף הפתעות, סגה
הפרושה על פני ארבעה דורות וארבע יבשות. ומעבר לסיפור המשפחתי, זהו ספר רווי באהבת
הספרות העברית. כמו ביצירת המופת של שחם "רביעיית רוזנדורף" ובספר ההמשך
"צלו של רוזנדורף" גם הספר הזה עוסק ברגשות האהבה-שנאה של היהודים יוצאי
גרמניה, כלפי הגרמניוּת שלהם והתרבות עליה גדלו. מומלץ!
* ביד הלשון
פרשת לואיס סוארס, הכדורגלן הנשכן, הציתה את
דמיונו של העולם ועוררה שלל סאטירות, קריקטורות ומ"מים ברשת. ברבות מהן, צויר
סוארס כשעל פיו מחסום של כלב.
מחסום של כלב נקרא בעברית זְמָם. זוהי מילה קדומה,
מתקופת חז"ל, שמשמעותה מחסום על פי בהמה או חיה, כדי למנוע ממנה לנשוך או
לאכול. ומהעצם זְמָם יצא גם פועל – זָמַם = חסם בזְמָם פה של בהמה, כלב או כדורגלן
סורר.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
