יום שישי, 21 במרץ, פורים. השנה – 1997.
אורטל היתה ערוכה למסיבת פורים. חדר
האוכל כבר היה מקושט ומוכן. התחפושות היו מוכנות.
ובשעה 14:30 בצהרים אירע הפיגוע הרצחני
בקפה "אפרופו", אחרי תקופה ארוכה של שקט. שלוש נשים נרצחו. עשרות רבות
נפגעו. התמונות הקשות של הדם המרוח על המדרכה, הפצועים שחולצו מבין ההריסות,
האמבולנסים שהבהילו את הפצועים לבתי החולים, אנשי זק"א שאספו את חלקי הגופות,
ריצדו על המסך. תמונה אחת תיצרב לעד בזכרון הקולקטיבי שלנו – התינוקת הפצועה, בת
החצי שנה, שני וינטר, שאיבדה את אמה בפיגוע.
דקות אחדות אחרי הפיגוע, הגיע אליי
הטלפון הראשון – חייבים לבטל את מסיבת פורים. אי אפשר לחגוג ולרקוד ולשמוח לאחר
אסון כזה, עוד בטרם יבש הדם. לאף אחד אין מצב רוח והמסיבה תחרב. הייתי אז מזכיר
ומרכז תרבות של אורטל. תשובתי היתה חד משמעית – המסיבה תתקיים. אסור לנו להיכנע
לטרור ולתת לו לנצח אותנו. לא בכדי הפלשתינאים מנסים לפגע בנו בעיקר בפורים, אסור
לנו לתת להם להשיג את מבוקשם.
ועוד טלפון. ועוד טלפון. חברי ועדת
תרבות וחברים מן השורה וכולם עם אותו מסר – תבטל. ואני, עקשן שכמוני – בשלי. ועוד
טלפון, ועוד טלפון ובכולם אותה אמירה:
"תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני לא אגיע".
בסופו של דבר, הבנתי שמסיבה לא תהיה.
פשוט, כיוון שאף אחד לא יגיע. ואם לא אבטל את המסיבה, החרבון יהיה גדול יותר.
קיבלתי את הדין. הודעתי על ביטול המסיבה.
****
תחושתי היתה קשה מאוד. הרגשתי שאני
אישית נכנעתי לטרור. מצד שני, ניסיתי למצוא את החיוב בביטול המסיבה – ביטוי
לסולידריות חברתית. הרי אילו נהרג בן משפחה, ודאי שלא הייתי חוגג, האבל היה מאפיל
על השיקול הלאומי, העקרוני. אילו היה מדובר במישהו מן הקהילה
– כנ"ל. יש משהו יפה בכך שאנו מתייחסים לפיגוע בו נהרגו אנשים שאיננו מכירים,
כאילו מדובר באבל אישי. זהו ביטוי יפה של ערבות הדדית.
כעבור ימים אחדים קיבלתי מכתב מאריה בן
גוריון זצ"ל. אב"ג, איש בית השיטה, היה אחד מגיבורי התרבות המיתולוגיים
של התנועה הקיבוצית - אחד ממעצבי התרבות היהודית בתנועה הקיבוצית, אחד ממעצבי החג
הקיבוצי, והמייסד והמנהל לאורך שנים של ארכיון החגים הבינקיבוצי, שהיום נקרא מכון
"שיטים", מדריך ומחנך נערץ. אב"ג, אחיינו של דוד ב"ג, היה
דמות של נביא – לעתים אפילו נביא זעם. פאתוס כזה, התלהבות כזאת, לא פגשתי מעולם
אצל איש אחר. ובאופן אישי, הערכתי מאוד את האיש.
אנו נהגנו לשלוח עותק של המידף – עלון קיבוץ אורטל, למכון "שיטים".
אב"ג קרא על ביטול המסיבה. התיישב לכתוב לי מכתב שכולו אש וגופרית, על כך
שאסור להיכנע לטרור ואנו, בביטול המסיבה, נכנענו לטרור. כשקראתי את המכתב, ראיתי
לנגד עיניי את האיש הגדול הזה, תרתי משמע, שגם בגיל 81 תסס כנער, עומד מולי, מנפנף
לנגדי באצבעו נוזף בי אישית. חשתי נזוף, אבל... הסכמתי עם כל מילה שהוא כתב. אכן,
נכנעתי לטרור.
****
בי"א באדר תשי"ד, 1954, נערכו
חגיגות במלאת חמש שנים לשחרור העיר אילת, ששוחררה ביום תל-חי. בדרך חזרה למרכז, במעלה
העקרבים, התנפלו מחבלים ערבים על אוטובוס של חוגגים, וערכו בו טבח, בו נרצחו 12
איש; גברים, נשים וילדים. הטבח גרם לאבל כבד בציבור הישראלי, ימים אחדים לפני
פורים.
כעבור ימים אחדים, הגיע ראש הממשלה ושר
החוץ משה שרת לאירוע במועדון "מילוא", מועדון מפא"י בתל אביב. הוא
הבחין בכך שכל האנשים יושבים אבלים וחפויי ראש, בעיניים כבויות. היה זה ביטוי
למוראל השפוף של העם. שרת החליט שיש להעלות את המוראל, ויהי מה.
בין הנוכחים במקום הוא זיהה את המשורר
יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא. הוא קרא להם, יצא אתם למטבחון, ואמר להם: חייבים
לעשות משהו כדי להעלות את מוראל העם. אתם חייבים לכתוב שיר שמח.
ראש הממשלה נותן "הוראה", הם
לא ימלאו אותה? התיישבו לעבודה משותפת, בקבוק על שולחנם, כמובן, וכעבור דקות אחדות
הגישו לשרת דף נייר ועליו המילים והתווים. שרת, שבא ממשפחה מוסיקאלית והיטיב לקרוא
תווים, היה הראשון ששר את השיר. הקהל שנכח במועדון, למד את השיר ושר אותו בציבור.
וכך, הצליח ראש הממשלה להחדיר מעט אווירת פורים, במצב הרוח השפוף.
השיר שמח, אך אינו מתעלם מן העצב האופף
אותנו. המסר הוא שאסור להתייאש. שיר של אף על פי כן, כמיטב המסורת הברנרית. תחילתו
של השיר, מתכתבת עם המנון הפלמ"ח. "מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא יישח",
שורר זרובבל גלעד ושרו הפלמ"חניקים. אך אורלנד הרי ידע שראשנו שח, כלומר
מורכן, לנוכח הטבח הנורא. ואף על פי שראשנו שח, ולמרות שהעצב סובב אותנו – יש בנו
שמחה. הבה ונתלקח ממנה כמו אש. בכל איש בישראל ניצוץ של נחמה, אבוי למתייאש, הלילה
יש לשמוח!
אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.
הַי, הַי,
הָבָה וְנִתְמַלֵּא
שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן,
הַי, הַי,
שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ
וְהַדְלִיקֵנוּ כֹּחַ!
אֲבוֹי לַמִּתְיָאֵשׁ,
הַלַּיְלָה יֵשׁ לִשְׂמֹחַ!
הַי, הַי,
הַלַּיְלָה יִגָּאֵל
כָּל מִי, כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ,
הַי, הַי,
כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל -
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!
****
דחיית חגיגות יום קצרין, בשל האבל על
רצח שלושת הנערים אייל, גלעד ונפתלי, מובן מהבחינה הרגשית, אך שגוי בראיה הלאומית
הכוללת. הצטערתי על ההחלטה.
אבוי למתייאש. כל איש בישראל – ניצוץ של
נחמה בו.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
