אשר יגורנו בא. מחקירת המשטרה מסתמנת מסקנה ברורה
למדיי, שהרצח האכזרי של הנער מחמד אבו חדיר, הוא פיגוע נקם לאומני, שנעשה בידי
קנאים יהודים.
בהלווייתם של אייל, גלעד ונפתלי, שלושת הנערים
היהודים שנרצחו בידי מחבלים ערבים, דיברו הנשיא פרס וראש הממשלה נתניהו על התהום
המוסרית הרובצת בינינו לבין אויבינו – תהום שרצח הנערים הוא ביטוי לו. הם התכוונו
לכך בכל לבם, וגם אחרי הרצח המתועב של אבו חדיר, אין לי ספק שהם צדקו.
אולם יש בתוכנו מי שיעשו הכל כדי שאנו נשתלב במרחב
שסביבנו, שנאמץ את הנורמות המוסריות שלו. ואף שמדובר במיעוט קטן, קטן ושולי מבחינה
מספרית, יכולת הנזק שלו היא אדירה, כפי שראינו גם במקרים קודמים, כמו הטבח במערת
המכפלה, רצח אמיל גרינצוויג, הטבח שביצע
עמי פופר ורצח רבין.
אין ספק שלמעט קומץ קנאים מטורפים, עם ישראל כולו
מזועזע מהרצח ומוקיע את הרוצחים. אולם אין די בזעזוע, בגינוי ובהוקעה. יש מקום גם
לחשבון נפש. חשבון הנפש אינו מתמצה באירוע הנורא, אלא בהתמודדות החברה הישראלית עם
מארת הגזענות הקיימת בתוכה.
לפני קרוב לשלושים שנה, הכנסת כולה התאחדה כדי
להוציא את כהנא אל מחוץ לחוק. לא היה הבדל בין ימין ושמאל בהוקעת התופעה. גאולה
כהן מתנועת "התחיה", שנאמה בדיון, אמרה שכיהודיה היא מתביישת בעצם
העובדה שקיימת בעם היהודי תופעה כזאת. אולם מאז, החברה הישראלית לא עשתה את הדרוש
כדי לעקור משורש את התופעה החמורה הזאת. היחס הסלחני לפשעי השנאה, המכונים
בכיבוסית "תג מחיר", הם הביטוי לכך.
במקום שבו צורחים "מוות לערבים" במערכה
הראשונה, תמצא גופה חרוכה של ילד ערבי במערכה השלישית. ואם התייחסנו לקריאות הללו
כאל "חופש ביטוי", והשלמנו עם הגדרת ניסיונות להצית מסגדים וכתיבת
כתובות נוראיות כ"ערבים החוצה" ו"מוות לערבים" על אותם מסגדים
כ"גרפיטי", הרי שאיננו יכולים לרחוץ בניקיון כפינו ולומר שידינו לא שפכו
את הדם הזה ועינינו לא ראו. אם במשך שנים לא הצלחנו לדכא את תופעת הקריאות
הגזעניות במגרשי הכדורגל, אנו נושאים באחריות.
כמדינה יהודית, חובתנו להתייחס ברצינות יתר
לתופעות מן הסוג המוכר לנו כל כך מן ההיסטוריה שלנו. אנו יודעים לאן מובילות
קריאות "מוות ליהודים" ו"יהודים החוצה", ולכן היה עלינו להתייחס
באפס סובלנות לתופעות דומות שצמחו בשולי החברה שלנו. היה עלינו להגדיר את פשעי
השנאה כטרור – הגדרה שהייתה מאפשרת למדינה צעדים חמורים כמו מעצרים מנהליים בקרב
חוגי הטירוף, לא על פי התקנון המשפטיסטי, אלא כנדרש מדמוקרטיה מתגוננת.
בימים האחרונים, מלאו הרשתות החברתיות בשמועות על
כך שהרצח הוא על רקע פלילי – רצח הנער בשל נטיותיו המיניות. השמועות הללו הכפילו
עצמן באופן ויראלי. אני בהחלט יכול להבין את ההמונים שהפיצו הלאה את השמועה – הרי כל
ישראלי שפוי קיווה בכל לבו שיתברר שאין זה רצח לאומני בידי יהודים. אולם לכל שמועה
יש רגע של הולדת, יש מי שממציאים אותה ויש להם סיבה להמציא אותה. המצאת השמועות
הללו הייתה ניסיון נואל לחפות על הרוצחים. המפיצים הם שותפים לפשע.
אסיים במילותיו האלמותיות של נתן אלתרמן, שלא היה
משורר ציוני ממנו, ומתוך דבקותו המוחלטת בציונות, נלחם בכל כוחו נגד כל גילוי
גזעני ואנטי מוסרי במדינת ישראל: "לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא. / וארץ עוד
תחליף קֵיצה וגם חורפה. / ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה / אבל לאן נוליך את החרפה?
* "ישראל היום"