*
מתחילים לדבר על מתווים להפסקת אש, ובין השאר על דרישה של חמאס לשחרור משוחררי עסקת
שליט שנתפסו מחדש וראשי חמאס שנתפסו בעקבות החטיפה והרצח של שלושת הנערים. אסור
בשום אופן להיכנע לתכתיב החצוף הזה.
לא זו בלבד שאין
לשחרר מחדש את משוחררי עסקת שליט שנתפסו, אלא יש להמשיך ולעצור את שאר משוחררי
העסקה. האויב חייב להבין שהמשוואה הזאת, של חטיפות ושחרור מחבלים נגמר. חטפתם? לא
זו בלבד שלא נשחרר מחבלים, אלא גם נתפוס את אלה שכבר שוחררו.
מה המתווה הראוי
להפסקת אש? הפסקה מוחלטת של הירי על ישראל, והפסקת מוחלטת של ההפצצות על רצועת
עזה. אולם ההסכם חייב לכלול הבהרה ברורה, שכל פצמ"ר שיירה על ישראל הוא הפרת
הפסקת האש, והוא ייענה בחידוש הפעולה הישראלית במלוא עוזה.
* מתנגדי הפעולה
הקרקעית, מדברים נגד "כיבוש עזה". אבל פעולה קרקעית, אם תהיה, אינה
בהכרח כיבוש עזה. איני חושב שמישהו מדבר על כיבוש עזה. אנו נמצאים בלוחמה, ומדובר
בפעולה צבאית בעורף האויב. הפעולה תסתיים, וכוחותינו יחזרו לבסיסם. אגב, הפעולה
אינה חייבת להיות בכל הרצועה, אלא רק במקומות שבהם יש בה צורך. למשל – השתלטות על
כל השטח שסביב גדר הגבול, לפיצוץ המנהרות. פעולה כזאת אינה יכולה להיעשות ללא
כניסה קרקעית.
* אחרי שישראל
נסוגה מכל רצועת עזה ועקרה את כל יישוביה, הייתה לפלשתינאים הזדמנות פז. הם יכלו
להקים חברה אזרחית מפותחת, עם כלכלה משגשגת, הרי כל העולם ובראש ובראשונה ישראל
היו עומדים בתור כדי לסייע להם, כדי להשקיע ברצועת עזה. אבל הם בחרו בחירה אחרת.
הנסיגה עצמה הייתה תחת אש, ומיד לאחריה – האזורים מהם נסוגונו הפכו בסיס לפשע
המלחמה המתמשך, של התקפות טילים מכוונות על אוכלוסיה אזרחית בישראל. אגב, זה התחיל
עוד כשפת"ח שלט בעזה, לפני שחמאס זרקו את מנהיגיו מן החלונות.
עכשיו, כאשר
רשתות הרדיו והטלוויזיה אינן מפסיקות לראיין את העזתים, הם מתבכיינים ומייללים,
וכהרגלם, אינם לוקחים טיפת אחריות. קורבניות במובנה המגעיל ביותר. כנראה שהם
קוראים יותר מדי את גדעון לוי ועמירה הס.
* ואילו אכן אחרי
הנסיגה מרצועת עזה, העזתים היו שומרים על גבול שקט, אין ספק שרוב מוחלט של
הישראלים היו תומכים בכך שהדבר ייעשה גם ביו"ש. הפלשתינאים גרמו לישראלים
להתפכח.
* אם ישראל תיסוג
מיהודה ושומרון לקווי 49', לא יהיה לאויב צורך בטילים ארוכי טווח, מן הסוג שממנו יורים
מרצועת עזה לעבר גוש דן וצפונה. די יהיה בקסאמים ופצמ"רים. כל גוש דן יהיה
"עוטף יו"ש".
* אפרופו אויב - בראיון
לרשת ב' הגדיר עמוס הראל, פרשן "הארץ" לענייני צבא את "חמאס":
יריב פוליטי של ישראל. יריב פוליטי. נו, טוב, נקווה שננצח אותם בפריימריז.
* אבו מאזן ראוי
לפרס ישראל על מפעל חיים, על כך שדחה על הסף את הצעותיו של אולמרט. אילו קיבל
אותן, חלילה, המתקפה הנוכחית על ישראל, הייתה נראית לנו כקייטנה נחמדה.
* הסבל שסובלים
תושבי עזה קשה מנשוא. זהו סבל נורא ואיום, הכאב אמתי. ואין לנו כל סיבה לשמוח
עליו.
אולם חשוב
להבהיר. לא ב-99.99% מהאחריות לסבל הזה נושאים הפלשתינאים. הם נושאים ב-100% מן
האחריות. מישהו ביקש מהם לירות לאורך שנים טילים מכוונים לעבר אוכלוסיה אזרחית
ישראלית? מישהו הכריח אותם, אחרי שישראל נסוגה מרצועת עזה, ולא לבנות מדינה אלא
בסיס טרור? מישהו כפה עליהם להפר כל הסכם, כל הפסקת אש, כל הודנה, כל תהדיה? מישהו
דרש מהם לחטוף ולרצוח ילדים ישראלים? וכאשר הם ירו וישראל הבליגה עוד יום, ועוד
יום, ועוד יום, והודיעה ששקט יענה בשקט – מי חייב אותם להגביר את המתקפה?
הם נושאים במלוא
האחריות. היום – וגם בעתיד. לגבי העתיד, יש להבהיר להם באופן חד משמעי – אם הם
יכבדו, לשם שינוי, את הפסקת האש (שתהיה בסופו של דבר) ולא יירו טילים על אזרחי
ישראל, צה"ל לא יתקוף אותם.
* עד כה, מפלגת העבודה
נוהגת כאופוזיציה אחראית ופטריוטית בשעת משבר ביטחוני, ומעניקה לממשלה ולצה"ל
גיבוי ללא תנאי. יש לקוות שהיא תדבק בדרך זו עד הניצחון.
* ערכתי סיור אנתרופולוגי
בדף הפייסבוק של דב חנין. עניין אותי לקרוא, מה המסרים של מי שהיה מועמד לראשות העיר
ת"א, ונהנה מטרנד הזוי של תמיכה בו מצד צעירים רבים, שעה שהעיר ת"א נמצאת
תחת התקפת טילים?
תמונת הנושא שלו היא
איזו הפגנה של "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים". לא, אין אצלו התלהמות
כמו אצל שותפיו לדרך, הח"כים הערבים. להיפך, כולו מתק שפתיים ומתינות. אבל הוא
יוצא באופן עקבי נגד כל מימוש של זכות ההגנה העצמית של ישראל, ובמקרה זה נגד
"ההפצצות בעזה". הוא בעיקר מצטט אחרים, פעם מתוך נאומו של דוד גרוסמן בוועידת
השלום ההזויה של "הארץ" (בה הותקף באלימות נפתלי בנט – הפעם הראשונה מאז
1995 שבה שר בממשלת ישראל הותקף באלימות). ובמקום אחר, הוא מצטט מכתב שקיבל מאיזו תושבת
הדרום, המבינה את אלה שיורים עליה טילים. "מתי נבין שלא ההפצצות ימנעו הפגזות?
שעוד מוות שם יגרום בסוף לעוד מוות כאן? שכיבוש וביטחון לא יכולים להתקיים ביחד? שמה
שמגיע לנו - עצמאות וצדק - מגיע גם לשכנינו? שאם לא נתקדם בנחישות להסדר נתדרדר יחד
לתהום איומה?" מבינים? הפצצות לא ימנעו הפגזות, ולכן אל לנו להפציץ. לא נפציץ,
ומה יהיה עם ההפגזות? הנה, ניסינו עכשיו את "שקט יענה בשקט". זה עצר את ירי
הטילים על אזרחי ישראל? איזושהי מילה על כך שתירוץ "אקיבוש" של עזה כבר לא
קיים מזה 9 שנים? הרי כל מה שקורה מאז ההתנתקות מוכיח, שאין להם צורך בשום תירוץ כדי
להמשיך לירות אל ערי ישראל, כיוון שהכיבוש האמתי הוא עצם קיומנו כאן, וההתנחלות בשדרות
וביד מרדכי, באשקלון ובבאר שבע, הן סיבה מספקת לפשע המלחמה המתמשך.
דב חנין אינו מביע
תמיכה בירי הטילים, בטרור נגדנו. אבל הוא מביע הבנה, מאשים בעצם את עצמנו, משתמש במכתב
הזוי של איזו תושבת הזויה (בעילום שם, אולי בעצם התושבת היא תושבת ת"א הנקראת
דב חנין?) המבינה את הירי עליה, הנובע מאקיבוש. כל כולו סיסמאות נבובות וחלולות.
ניסיתי לדמיין את
האיש הזה כראש העיר ת"א. טיל נופל על ת"א, יש הרוגים ופצועים. כל רשתות הטלוויזיה
מכל העולם רצות לראיין את ראש העיר, דב חנין. "צר לי על מעגל האלימות, שגבה היום
חיים יקרים בעירנו תל אביב. חשוש שנבין, שמי שזורע מוות בעזה, מביא מוות על עצמנו.
אני נגד האלימות משני הצדדים. אקיבוש הוא אלימות, ההתנחלות היא אלימות, כל עוד נמשך
אקיבוש איננו יכולים להלין על הצד השני, שבסך הכל מתנגונן" וכו' וכו' וכו'.
הדבר הזה כמעט היה
ראש העיר תל אביב...
* גדעון לוי,
היזהר. אורי משגב עומד לעקוף אותך, לאיים על מעמדך. הנה, את מאמרו האחרון הוא
הקדיש למתקפה ארסית על כיפת ברזל. למה? כי היא מקלקלת לו. מה הפנטזיה שלו?
"אני רוצה לראות איך היו הישראלים מתנהגים ומדברים אם פעם אחת הייתה יורדת
כאן על שכונת מגורים רביעיית אף 16 ומטילה עליה פצצות חכמות במשקל טונה".
לצערו, כיפת ברזל מאפשרת לממשלות ישראל "לצאת אחת לשנתיים ל'מבצע מוגבל',
לתדלק כהלכה את מאגרי השנאה והדמוניזציה, ולזכות באמון מחודש של הנתינים
הצייתנים". אמנם המבצע הזה החל לאחר חודש של הבלגה ישראלית על ירי בלתי פוסק
של טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, תושבי הדרום, כאשר ישראל יורדת על ברכיה
מתחננת לפלשתינאים ששקט יענה בשקט, והם מפרשים זאת כפחדנות ולכן מסלימים את הירי
עוד ועוד. כל העולם מבין זאת. רוב העולם הערבי מבין זאת. אבל אורי משגב יודע
שישראל התחילה את סבב ההסלמה הנוכחי, המשרת את ממשלת ישראל. ישראל ניצלה את חטיפת
הנערים ורציחתם כדי לצאת לסבב הסלמה שנועד לפגוע באחדות הפלשתינאית. איזה יצור
נתעב. איזה חלאה.
* האזור שספג יותר
מכל אזור אחר בעשורים האחרונים, היה הגליל. הגבול עם לבנון, היה הסוער, הפרוע והמדמם
ביותר במשך 40 שנה. וכעת, כשכמעט כל המדינה נמצאת תחת מתקפת טילים, הגליל הוא האזור
השקט ביותר (למרות שני המטחים בסופ"ש).
בשבת האחרונה מלאו
8 שנים למלחמת לבנון השניה. המלחמה התנהלה באופן בעייתי ביותר, בכל ההיבטים ובכל הדרגים
– המדיני, הצבאי, העורף. אולם בסופו של דבר, המלחמה נבחנת במבחן התוצאה. ובחלוף 8 שנים,
אנו יכולים בהחלט לראות במלחמה הזאת ניצחון גדול. לא ניצחון בנקודות, כפי שסיכם הרמטכ"ל
דן חלוץ לאחר המלחמה, אלא בנוק אאוט. גבול שדימם במשך ארבעים שנה; מציאות שנמשכה חרף
מלחמות והסכמים, מבצעים ונסיגות, הומרה ב-8 שנים של שקט כמעט מוחלט. זהו הישג כביר.
מיד לאחר המלחמה,
התוודה נסראללה שאילו העריך שתגובת ישראל תהיה קשה כל כך, חיזבאללה לא היה חוטף את
החיילים. לפתע התברר לו, שישראל אינה עשויה מקורי עכביש, כפי שחשב והתרברב טרם המלחמה,
אחרי הנסיגה. לפתע התברר לו, שישראל יודעת להשתגע ולהכות בעוצמה. מלחמת לבנון השניה
יצרה הרתעה של ממש.
כל תוצאה של מבצע
"צוק איתן", שלא תרתיע את חמאס כפי שלבנון השניה הרתיעה את חיזבאללה, לא
תהווה ניצחון.
* מה המשימה הציונית
של ימינו, כשמדינת ישראל היא עובדה קיימת ומוצקה, מדינה חזקה ומצליחה?
קומת המסד של הציונות,
הקומה הפיסית, דורשת תדיר תחזוקה, חיזוק ושיפור. אולם המשימה הגדולה של דורנו, היא
לבנות את הקומה השניה של הציונות – הקומה הרוחנית התרבותית, שעד כה ניגנה כינור שני.
"וָאָשִׂים דְּבָרַי
בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן
עַמִּי אָתָּה". אמר הנביא ישעיהו. שרה ב"ק, העיתונאית, היוצרת והזמרת, כתבה
שיר נפלא שנקרא "לנטוע שמים", המציב את משימת הדור. לצערי, השיר אינו מופיע
עדין ביוטיוב, ומילותיו אינן מופיעות ב"שירונט" ולכן איני יכול לצטט ממנו.
אך זהו שיר מקסים, מרגש ביותר. אריאל הורביץ הלחין אותו, שרה ב"ק שרה אותו, והוא
שיר הנושא במופע המשותף של השנים.
במופע, שרים אריאל
ושרה משיריה של שרה, כולם בלחנם של אריאל, משיריו של אריאל, ומשיריה של אמו, נעמי שמר.
לנוכח הלוחמה בגבול
הדרום, היה מרגש במיוחד השיר שלפני האחרון של המופע, שירה של נעמי שמר "מעוז צור":
"אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי, אבוי למבקש נפשי". את השיר, סיפר אריאל,
כתבה אמו לאחר שחגגה את חנוכה במעוזי התעלה, בשנת 1969, כשהלוחמים הדליקו את נרות חנוכה
בחנוכיית ענק, עשויה תרמילי פגזים, שהטנקים ירו. ארבעים שנה מאוחר יותר, בחנוכה, הופיע
אריאל בפני לוחמי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". אריאל חזר הביתה, נפעם
מרוח הלוחמים, וכתב את "רקפות בין הסלעים". "בין הישֵנים ברחוב לדקירות
במועדון / בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון / כמו רקפות בין הסלעים / הפנים היפים של
הארץ מתחבאים // וכשהיא לפתע צריכה / שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה / לא תאמין איך הם
מופיעים / כמו רקפות בין הסלעים".
ובהדרן, כמו התבקש
שירה של נעמי שמר "חבלי משיח". "וכשרע לי, וכשמר לי, אז אני דווקא שר
לי כך: חבלי משיח, הנה זה בא היום".
* המופע של שרה ב"ק
ואריאל הורביץ התקיים במסגרת אירועי "לא בשמים" – חגיגת לימוד יהודית ישראלית
בגליל העליון, שהתקיימה במכללה האקדמית תל-חי. "לא בשמים" הוא אחד מאירועי
השיא של ההתחדשות היהודית בישראל, שכבר היה למסורת. כחבר צוות ההיגוי של "לא בשמים",
השתתפתי בו לאורך כל שלושת הימים, ואמרתי דברי פתיחה ברבים מן המושבים.
כבכל שנה, קהל אלפים
צמא דעת גדש את הפסטיבל, למד, החכים ונהנה. היו אלה שלושה ימים של הרצאות, שיעורים,
רבי שיח, שולחנות עגולים ומופעים. נלמדו בהם תנ"ך, משנה, תלמוד, קבלה, רמב"ם,
חכמת ימי הביניים, חסידות, ספרות התחיה, הציונות והתרבות הישראלית העכשווית. נלמדו
בהם הלכה, אגדה, מחשבת ישראל, היסטוריה, אקטואליה, ספרות, אמנות, מוסיקה. לימדו ולמדו
בהם דתיים, מסורתיים, חילונים וסרבני תיוג מגזרי (כמוני). היו בהם הרבה תשובות אך הרבה
יותר שאלות. והיפה מכל היה, שהמגוון הזה לא נלמד כמחלקות נפרדות, אלא הרוח הייתה של
שיח בין דורות, בין רבדים בתרבות, בין דיסציפלינות, בין מגזרים, שכולם יחד מרכיבים
את השלם – תרבות יהודית, ציונית, ישראלית מתחדשת.
* אחד המופעים היפים
והמרגשים ביותר ב"לא בשמים", היה המופע "שירים משכבר" של מקהלת
הגליל העליון, אחת המקהלות המשובחות בישראל, בניצוחו של רון זרחי, עם הסולנית, זמרת
הסופרן גוני כנעני, הפסנתרן דימה מלצב (שהוא גם המורה לפסנתר של בְּנִי אסף) והעיקר
– בעריכתו והנחייתו של מו"ר אליהו הכהן, שסיפר את הסיפורים שמאחורי השירים, והעלה
מתהום הנשיה את המלחינים הנשכחים של ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.
בין השירים, שרה המקהלה
את "שירה הנוער" – "שירה הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות, בניין ועליה".
אליהו אמר, שזהו השיר העברי הראשון שבו הופיעה המילה "התחדשות", וזהו לטעמו
התיאור המדויק ביותר של המעשה הציוני. לא ייסוד מפעל התיישבות חדש, אלא חידוש ההתיישבות
היהודית בארץ ישראל; חידוש ימינו כקדם.
ואין הגדרה קולעת
יותר להתחדשות היהודית והציונית מההגדרה הזאת של אליהו הכהן, המשלימה את הגדרתה של
שרה ב"ק – לנטוע שמים.
* דן מרגלית העלה
על סדר היום הציבורי את "לקסיקון הֶקְשֶׁרִים לסופרים ישראלים", בעריכת זיסי
סתוי ופרופ' יגאל שוורץ. במאמר ב"ישראל היום" הוא תבע את עלבונם של נעמי
שמר וזאב ז'בוטינסקי, שמקומם נפקד מן הלקסיקון, בשל הדרה פוליטית.
באשר לז'בוטינסקי,
מרגלית טעה. הלקסיקון עוסק בסופרים שפעלו במדינת ישראל, וז'בוטינסקי נפטר 8 שנים לפני
הקמת המדינה. כמוהו, נפקדים מן הלקסיקון גם ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, ברדיצ'בסקי,
הרצל, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם. אולם הדרתה של נעמי שמר היא חרפה, היא שערורייה.
ומאחר ונוכחותה של נעמי שמר בתרבות הישראלית כה משמעותית, ברור שהיא לא נעדרת כיוון
ש"נשכחה" בטעות.
מה ששערורייתי אף
יותר מהדרתה של נעמי שמר, הוא התירוץ להדרה זאת: "היא לא כתבה יצירה קנונית",
הגיבו העורכים ללא בושה. וכי יש יצירה קנונית יותר מ"ירושלים של זהב",
"לו יהי", "על כל אלה" ו"הו רב חובל"?
איני חסיד של ההפרדה
המקובלת בין משוררים ופזמונאים. אגב, נעמי שמר הגדירה את עצמה כ"מיזמוראית".
נעמי שמר הייתה בעיניי משוררת גדולה. אולם מאחר ועד מותה לא היה מקובל להגדירה כמשוררת,
ניתן היה, אולי, לסלוח להדרתה, בטענה שהספר אינו כולל פזמונאים. אולם ללקסיקון הוכנסו
פזמונאים מובהקים, כחיים חפר ויורם טהרלב, כך שאפילו תירוץ זה אינו יכול להתקבל.
לזכותם של העורכים
יאמר, שהם הודו בטעותם, והבטיחו לתקן את המעוות במהדורה האינטרנטית שתצא בקרוב, ובמהדורה
המודפסת הבאה. מודה ועוזב ירוחם.
אגב, על אף הפשלה
הזאת, בעיון ראשוני בלקסיקון, התרשמתי שהוא איכותי, מקצועי, מעניין וערוך היטב.
* ביד הלשון
למחרת פטירתו של
דוד אלעזר – דדו, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, הכתיר "מעריב" את
הכתבה הגדולה שסקרה את סיפור חייו, בכותרת: "האיש שכונה 'צוק איתן במערכת
הביטחון' – קרס ונפל". היה זה ציטוט מהדברים שכתב על דדו יצחק רבין בעקבות
ועדת אגרנט, שלדעת רבין גרמה לו לעוול גדול, ובמילים אלה ביטא את אופן מנהיגותו
במלחמת יום הכיפורים, קור הרוח והביטחון שנסך סביבו במצבים הקשים ביותר, והדרך בה
ניווט את המערכה לניצחון.
צירוף המילים "צוק
איתן" מבטא נחישות ועוצמה. המסר שבבחירת השם של המבצע, הוא הנחישות והעוצמה
של ישראל בהגנה על ביטחונם ושלומם של אזרחיה ובמלחמתה בטרור.
צוק, פירושו סלע
זקוף. איתן, פירושו חזק. במילון אבן שושן, ההגדרה לאיתן היא חזק, מוצק. ומעניינת
הקרבה בין צוק ומוצק.
על פי המסורת, איתן
הוא גם שם נוסף של אברהם אבינו. מזמור פ"ט בתהילים נפתח במילים "משכיל
לאיתן האזרחי", ובמלכים נאמר על שלמה שהיה חכם מכל אדם ואף "מאיתן
האזרחי". הגמרא מפרשת שאיתן האזרחי הוא אברהם.
מעניין לכמה
חיילים שיתגייסו לצה"ל ב-2032 יקראו צוק, ולכמה יקראו איתן?
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
